מאמר:
ארבעה בנים/ זאב ז'בוטינסקי

(מתוך הספר מצב האומה בעריכת פרופסור נאור, בהוצאת כתבים, פרויקט משותף של מכון ז'בוטינסקי ומרכז מורשת בגין) 

)

מנהג הוא בישראל: בשעה שמְספרים בליל הסדר ביציאת מצרים, יש להביא בחשבון ארבעה טיפוסים של בנים: אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ויש לענות לכל אחד מהם לפי הסדר, לפי טעמו וכוח תפיסתו.

 הבן החכם מקמט בסקרנות את מצחו הבולט, מתבונן בעיניו הגדולות ומשתדל להבין מה פשר העניין. מפני מה אהבו המצרים תחילה את אבותיו, קיבלום בזרועות פתוחות ואחר כך התחילו מדכאים ומענים אותם. ומוזר הדבר, דכא דיכאום, ענה עינום, את הילדים היו משליכים המַימה, אך לצאת ממצרים לא הניחום בשום פנים. 'כיצד יש להבין זאת, אבא?' – שואל הבן החכם .

'העניין הוא בכך, בני, כל הפילוסופיה של יציאת מצרים כלולה בשני פסוקים הכתובים בתורתנו הקדושה. שני הפסוקים הללו – כמו האל"ף והתי"ו – ראשית ואחרית הם לכל הטובה שראו אבותיך במצרים. עוד אפשר להשוותם לשני קטבים שביניהם עובר הציר, ועל ציר זה סובבת כל השאלה היהודית במצרים. ולא רק במצרים בלבד. כשתגדל ותקרא ספרים הרבה, יתחוור לך שבכל נדודי עמך, בכל שלב ושלב שבהם, יש אל"ף זו ותי"ו זו. כל שלב פותח ומסתיים במה שפתח ונסתיים במצרים. והקטבים, שביניהם מטלטל הגורל את עמך, לא נשתנו ולא זזו כלל למן אותה תקופה קדומה.

מהם אפוא שני הפסוקים הללו? את הראשון תמצא בספר בראשית, ובו מסופר כיצד הציג יוסף את אחיו לפני פרעה ומה יעץ להם לפני כן. יוסף היה חכם וערום, בנו האמתי של יעקב אביו, אותו יעקב שעלה בידו להערים על אביו, על אחיו ועל חותנו, ושהאנטישמים – על כך ייוודע לך בבוא היום – קוראים אותו 'ראשון לז'ידים[1] עלי אדמות'. אגב, אל תתבייש בכך, כי יעקב ידע גם לעשות בתחבולות וגם להילחם – עם אלוהים שׂרה, פנים-אל-פנים, עד עלות השחר, ויוכל; ידע גם לאהוב, וארבע-עשרה שנה עבד את לבן בתור פועל פשוט בעבור האישה שאהב. הוא היה בן חיל ממולח ומאומן, גם סוחר היה, גם לוחם, גם אביר, גם שופט, חמסן ואציל, זהיר ואמיץ רוח, קמצן ונדיב לב – אדם למופת, רחב נפש, בעל מעלות וחסרונות גדולים, בעל נפש הדומה לקשת הצבעים או לעוגב שלם בכל מיתריו. פרשת חייו הייתה ונשארה הפואמה המקסימה ביותר שסופרה אי פעם עלי אדמות, ואתה קרא בה לעתים קרובות ולומד ממנה חכמת חיים. למד, בני, גם לאהוב, למד גם להילחם, למד גם לחבל תחבולות, מפני שעולמנו הוא עולם זאבים, בו חייב אדם לדעת להשתמש בכל כלי ההתגוננות וההתקפה.

בנו יוסף אף הוא חכם היה וערום. ידוע ידע היטב את כל ענייני מצרים, ידע מה חסר להם, ובייחוד ידע את נפש פרעה ואנשיו. והנה השיא לאֶחיו, שביקשו להתיישב במצרים, עצה זו: 'אִמרו שאתם אנשי מקנה', והוסיף משפט אחד ששומה עליך, בני, לשננו בעל-פה, כי בו נעוץ עיקר החכמה של נדודי עמנו: 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן'.[2]

את הכתוב השני תמצא בספר שמות. עברו שנים הרבה; יש אומרים 400 שנה, ויש אומרים פחות. מכל מקום, כבר מתו משכבר יוסף ואחיו וכל בני הדור ההוא, וכן אותו פרעה שידע את יוסף. קם מלך חדש והוא מצא שצאצאי יוסף התרבו יתר על המידה. ואז אמר את הדברים, ששומה עליך לשמרם בזיכרונך, כי מאז ועד היום מסתיימת בהם כל חניה וחניה בדרך נדודי עמך. ואך יישמעו דברים אלה באוזניו, עליו לשוב ולצרור את מיטלטליו, ולהכּוֹן לדרך. הכתוב השני אומר: 'ויאמר (פרעה) אל עמו [...] הבה נתחכמה לו פן ירבה'.[3]

בשני הכתובים הללו, בני, כלולה, בעצם, כל הפילוסופיה של נדודינו. ואם תשאל: הכיצד? מפני מה ציווה יוסף לאחיו להיקרא אנשי מקנה, אם המקנה תועבת מצרים הוא? הוא הדבר. רועה הצאן היה בעיני המצרים לתועבה, אך מקנה היה להם הרבה, ואת הגבינה אכלו לתיאבון. ולפיכך זקוקים היו לאנשי מקנה. פרעה עצמו, לאחר ששמע את דברי בניו של יעקב הזקן, שנאמרו לו על פי עצת יוסף הטובה, שמח מאוד ומיד הורה למנותם משגיחים על עדרי הבקר והסוסים שלו. בכלל, לא קטנה הייתה, כנראה, השמחה במצרים, שהנה נמצאו אנשים טובים, שיעשו את שאין הם אוהבים לעשות בעצמם...

מה קרה אפוא במשך השנים הללו, בין התקופה שבה נאמר הכתוב הראשון, ובין התקופה של הכתוב השני? מדוע היו פתאום לטורח צאצאיהם של אנשי המקנה מכנען? כלום הוחלט בכל מצרים לא לגדל עוד בקר? נהפוך הוא. הבקר היה בשפע והמצרים החשיבו אותו מאוד: לפי המסורת, אחת מן המכות הקשות ביותר הייתה מכת הדבר. אינך מבין, בני? אילו ידעת את קורות נדודינו החדשים, היית מבין בנקל את סיבת התנכרותם אלינו. נראה שהמצרים התרגלו ברבות הימים לעסוק בעצמם בעבודת המקנה. תחילה התביישו ונפשם סלדה מן המלאכה. אחר כך למדו מן היהודים, התחילו בניסיונות מעטים והססנים, עד שמצאו עניין בעיסוק הזה. יום בהיר אחד עלה בדעתם שהיהודים רבים מדי ואפשר כבר להתקיים בלעדיהם. מובן, הם לא רצו להיפטר מהם בבת אחת. פרעה לא רצה לגרשם בהמוניהם, שמא יימצא חלק ממקנה הארץ בלא השגחה וטיפול. אולם מעט מעט, שלב שלב, בכוח מיתה אטית – זה עניין אחר. יש בזה משום סיכוי נעים שאין בו סכנה, שכן ברבות הימים ישתלט עם הארץ על כל ענפי המשק שהיו בידי הזרים. על כן, 'הבה נתחכמה'...

כך, בני, נמשך הדבר למן אותו הזמן. לכשתלמד אחר כך את קורות נדודינו בעולם, תיווכח שבכל מקום נשנה אותו הדבר עצמו. העני היה מתחיל בזה 'שכל רועה צאן היה תועבה בעיני המצרים', ומשום כך היו מציעים לנו את המקצועות שנפשם קצה בהם.

 למצרים היה טעם משלהם, ובעיניהם לא ישרה עבודת המקנה. לעמי אירופה, למשל, היה טעם אחר: זמן ממושך לא ישר בעיניהם המסחר. הבהמה הייתה חורשת את האדמה, ואילו האדונים החשובים היו שותים יין, עוסקים בשוד על אם הדרך וחומסים סוחרים עוברי אורח. לשדוד סוחרים נחשב בעיניהם דבר הגון בהחלט, אך לעסוק בעצמם במסחר נחשב בעיניהם דבר בלתי הגון. זו הייתה 'תועבת מצרים'. ו'תועבה' זו נתנו לנו ברצון רב. הם העניקו לנו זכויות מיוחדות, הגנו עלינו מפני האצילים והאספסוף. מפעם לפעם היו עושקים ושורפים אותנו, ואחר כך שוב מפייסים אותנו בהנחות. מלומד גרמני אחד, זומברט[4] שמו, שחקר שאלה זו על בוריה, טוען שהיהודים היו מביאים לכל מקום באירופה את ההתפתחות המשקית-כלכלית, ושהם בעצם נתנו לעולם אותו מסחר בין-לאומי, שבלעדיו היו בירות העולם הגדולות ביותר נשארות עד היום מקומות שוממים ומזוהמים. הם פיתחו את האשראי ואת מקצוע הבנקאות, ציידו את קולומבוס בצאתו לגילוי אמריקה. ובעוד הם עוסקים בכך ומרוויחים אלפים לעצמם, ומיליונים זורמים למצולות כיסו של כל פרעה – היו בני אירופה מסתכלים ולומדים. אחרי כן החלו מנסים גם את כוחם עד שהתרגלו לכך, התאוששו, טעמו את טעם ה'תועבה', וכמובן מצאו פתאום כי היהודים רבים מדי. 'הבה ונתחכמה'... לאחר שהנער למד קרוא וכתוב מגרשים את מחנכו. כך אירע בכל ארץ וארץ. בכל ארץ שהיא מכניסים את אבותיך, נותנים להם חסות, נוטלים מהם את כל הדרוש, ולבסוף מתחכמים, 'פן ירבה'...

אל תחשוב, בני, שאת המילה 'תועבה' יש להבין פשוטה כמשמעה. לעתים קרובות סולדים המצרים מעבודת המקנה לא מפני שנפשם קצה בה, אלא מפני שקצרה ידם או מפני החשש שמא עלולים הם להיפגע. ואז הם שמחים מאוד שנמצא איש זר שיש לו ידיים ארוכות יותר ושאינו חושש מכוויות – והוא מוציא להם ערמונים מתוך האש. כך קרה, למשל, בזמן מהפכות אחדות. בשנת 1848[5] נשא בווינה את הנאום המהפכני הראשון היהודי פישהוף.[6] בברלין פרסם המלך[7] של אותה תקופה כרזות ובהן טען שהמרידות הן מעשה ידי היהודים. ואמנם, בעת קבורת ההרוגים נפלה עבודה רבה בחלקו של רב העדה, שנאלץ לקרוא הרבה פעמים 'אל מלא רחמים'. לעומת זאת התייחסו אז אלינו המצרים בסבר פנים יפות. אחר כך הלך לעולמו אותו דור של מצרים, ובניהם שוב נתנו דעתם על כך שצאצאי יוסף, שאך לפני זמן לא רב הוציאו באצבעותיהם ערמונים בשבילם מן האש, נתרבו יתר על המידה.

'כך היה, כך הווה וכך יהיה'.

הבן השני – הרשע – יושב לו בהרחבה, מרכיב רגל על רגל, חושף שיניו דרך לגלוג ושואל: 'אילו מנהגים וזיכרונות משונים הם אלה אצלכם? מוטב היה לשכוח את השטויות הישנות הללו!'

בתשובה ללעגו ספר נא לו שכבר היו לנו כמותו, עוד במצרים העתיקה. לעגו לכל תקוות עמם והעדיפו לצדד עם פרעה. על אחד מהם מסופר במקרא. משה העלם התייצב לימין יהודי אחד שמצרי הכַּהוּ, והרג את המצרי הלזה; ראה זאת יהודי שני ונתמלא חימה על משה. כלום מותר לו לאדם להרים יד על בעליו? למחרת עמד הוא, או אחר מבני מינו, והתחיל מתאנה למשה: 'מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?' ועוד אחד מבני מינו סיפר לפרעה, שהופיע בעל הזיות מסוכן אחד, והוא מבקש לחנך מחדש את רצון העם. באותם הימים דרכו של עולם פשוט היה. דעת הציבור לא הייתה קיימת, ולפיכך פנה המלשין במישרין אל ארמון המלך. אילו היה הדבר בימינו אלה, היה מן הסתם המלשין, כאדם הגון, בוחר לעצמו דרכים אחרות. היה משתדל להשחיר את פני משה לא בעיני פרעה היחיד, אלא בעיני פרעה הקיבוצי – דעת הקהל המצרית. כאדם הגון היה בוודאי עובר בשתיקה על רצח המכֶּה, אלא שהיה תוקף אותו הלך נפש שהניע את משה מכל שפע מעשי האלימות שבלא ספק אירעו יום-יום במצרים, לתת דעתו רק על מעשה זה של המצרי, שפגע לרעה ביהודי. ובכלל, כלום עבדים מעטים היו במצרים? אדם כמשה יכַלה כוחותיו במלחמתו לשחרור קומץ רועי צאן ולא לשינוי פני הדברים במצרים כולה, להתחדשותה? ולהיכן הוא קורא אותם? אל אלוהים! כלום לא חטא הוא להינתק מעל ארץ עשירה זו, שיש בה שפע כל טוב, שיש בה לחם לשובע, סירי בשר, ובצלים ושומים, ופפירוסים הרבה, הכתובים בכתב החרטומים, בעוד בני גזעו של משה עניים הם ברכוש ובתרבות? 'מה העבודה הזאת לכם?', שואל אותו אדם בלעג את משה ואהרן, כשהוא יושב לו בהרחבה ומרכיב רגל על רגל.

'אתה הקהה את שיניו', מייעצת ההגדה בתשובה לבן זה. אולם אני מטיל ספק אם אפשר להקהות את שיניו. מזוין הוא היטב-היטב, שהרי אין לך דבר בלתי מנוצח יותר מן האדישות. לא תוכלו לו! אם כבר למד לדבר על עמו בלשון 'לכם' – אין לא תקנה עוד. הוא ילעג לכם, וחומר לכך יש לו בשפע. לא קשה להתעלל במנוצחים, בייחוד כשהמלעיג הוא איש משלהם ויודע את כל הפצעים ומקומות התורפה. רבות החבורות על מצחנו, קומתנו שחה מאוד וידינו רועדות מפחד של דורי דורות, רכושנו דל ולא לפי האופנה החדשה... יש אפוא על מה ללעוג, אם רצונך בכך, מתוך שתשווה בבוז זה מול זה את דלותנו לעומת עושרה של מצרים. אמנם בן זה גופו – יחס קירבתו למצרים הוא יחס רחוק מאוד, אך מן המפורסמות הוא שלא האדון נוהג בבוז אל קרובו העני, אלא משרתו. הוא יחרוץ עליך לשונו ולא יעלה בידיך להקהות את שיניו.

 אף אין צורך להקהות את שיניו. ילך לו לדרכו בשיניו הבריאות. המסכן עוד יהיה זקוק להן, לשיניו, במחנה העולזים, אשר לשם הוא נמשך. אגוזים קשים יצטרך לפצח שם, והקשה מכולם הוא אגוז הבוז. פעמים לאין מספר יצטרך לעבור בשתיקה על בעיטות שיבעטו בו בתשובה להתרצותו, ועל רוק שיירקו בפניו כתשובה לדברי חנופה, ויצטרך לקבל עליו את הדין בשיניים קפוצות. בסופה של דרך חייו, כשייווכח שכל הדרך הזאת לא הייתה אלא כחש וכזב לבני אדם ולנפשו שלו, ואם נפשו האמינה בכזב זה הבריות לא האמינו בו מעולם, אז אולי יכבוש בן אובד זה את פניו בקרקע, יפרוש כפיו, יתלוש שערותיו ויכרסם רגבי עפר באותן שיניים עצמן, החשופות עתה בלעג לקדשיכם. ישמור לו את שיניו, עוד יהא זקוק להן לשם חיוכי חנף וחירוקי חימה באין אונים...

הבן השלישי הוא תם. עיניו מביעות כנות, בהירות וישרות. הוא אינו נמנה עם היודעים לחקור, לשאול, לחטט בסתירות. העולם פשוט לדידו, ואין מקשין עליו. אוהב הוא להאמין ולהעריץ מתוך אמונה שבאדם פרימיטיבי. מבחינה זו היה גם שמשון איש תם: אהב להילחם, להתבדח ולהתלוצץ, וגם לחוּד חידות ולהשתובב, גם לאכול לתיאבון וגם לשתות, והיה נותן אמון באחרים עד כי דלילה רימתה אותו שלוש פעמים, ואף על פי כן חזר ונרדם על חזהּ. הבן התם שבימינו חסר, כמובן, אותה חדוות חיים מלאה שהייתה בשמשון. הזמנים נשתנו – אבל ביסודו הרי זה אותו טיפוס של בעל אמונה תמימה וישרה.

 – 'אבא!' שואל הוא, ומניח מרפקיו על השולחן ופושט צווארו אליך כנמשך אלי מעין ביום שרב, וכבר הוא מאמין מראש לכל מה שתגיד לו, שכן רוצה הוא להאמין. 'אבא! מתי יבוא שינוי לטובה?'

ואתה ספר לו בפשטות ובשקט על כל הנעשה עתה ברחבי הגולה העצומה. ספר לו כיצד הולכות ונבנות מחדש, באלפי מקומות ובאלפי ידיים, הריסות מקדשו של עם עולם. ספר לו כיצד לאט-לאט הולך ומתחזק מעט-מעט לעינינו רצון העם, שהיה עד עכשיו אבק פורח; ומתוך שבריו מתחשל מחדש העם להיות תקיף בדעתו, אנוכי, בעל אופי משלו ככל העמים הבריאים. ספר לו כיצד הולכות ונהרסות בזו אחר זו הבימות האחרונות שמעליהן נשמעה עוד תמול שלום הטפה להתאבדות לאומית. סַפר על הנוער היהודי באוניברסיטאות ברלין ווינה, על בנים אלה של סוחרים יהודים מגורמנים, הנושאים בגאווה על לבם את הצבעים הלאומיים : לבן – כשלג בארץ הבכא שלנו. כחול – כמותכם, מרחקי הקסם! צהוב – כקלון שלנו.[8]

ספר איך הולכים בכל מקום וגדלים מיום ליום גאוותנו, יחס כבוד אל עצמותנו ושנאה עזה אל הבורחים מן המערכה; איך למדו גם המחזאי הפריזאי שבע ההצלחות,[9] וגם בעל המסבאה העני בגליציה, הרגיל לרעוד מפני ה'פאן'[10] הפולני, להכריז בפני העולם כולו: 'יהודי הנני!' ספר על המשוררים הנפלאים הכותבים עתה בלשוננו, ומה יפה ואדירה היא לשוננו, ומה גדול אושרו של עם להיות שולט בלשון כזאת. ועוד ספר לו איך מפטפטים בזריזות ובעליזות בלשון זו ילדי המתיישב בארץ-ישראל, וצעד אחר צעד, לאט-לאט, בדי עמל, דרך אלפי מכשולים, החל בשמש היוקדת וכלה בכדור רובה של בדווי, הולך ומוקם גם דבר מה חדש, נקודת משען לתכניות והחזונות הנועזים ביותר. ספר את כל זאת, ודברים רבים אחרים, לנפש הפשוטה והמאמינה. הוא [הבן התם] יקלוט את דבריך מלוא חופניו ויצניעם בזהירות בלבו הפתוח, ומכאן ואילך ייתוסף עוד לוחם אחד אל מחננו.

הבן הרביעי אינו יודע לשאול. מסב הוא לשולחן הסדר בנימוס ובדרך ארץ, ממלא את המוטל עליו, ואין עולה בדעתו המחשבה לשאול מה ואיך, למה ומדוע. והרי אתה מצוּוה שלא לחכות לשאלתו, אלא להקדים ולספר לו הכול ביוזמתך שלך. בכך איני מסכים עם ההגדה. הסקרנות יקרת ערך, אולם יש לפעמים חוכמה גדולה יותר, חוש עליון שבכוחו נוטל אדם משהו מתוך העבר כדבר המובן מאליו, ואינו מבקש לדעת את הסיבות ואת התוצאות. חוכמה כזאת יש לשמור ולא להפחידה בדיבורים יתרים.

חוכמה זו, על פי רוב, תכונתו של בן ההמונים היא, של האיש האפור. זהו אותו מר נפש דל מראה, הסנדלר, החייט, מוכר הביצים על פתחי הבתים, סוחר הסמרטוטים, סופר הסת"ם, החנווני הזעיר, המשולח, המושך בכל אותן הרתמות הממורטטות, שעדיין נותרו לו, נאנח ונאנק. אך בליל שבת – אלה הם הממלאים את בתי הכנסת. הרי זהו 'בונצי שתוק'[11] המפורסם מסיפורו של פרץ,[12] שנושא על שכמו את כל סבל הגלות, וממציא בשר אדם גם להגירה וגם לפרעות. הוא גוסס ואינו מת, הולך לאבדון ואינו אובד ודבק במצוות כשם שדבקו בהן אבותיו כמעט בהיסח הדעת, מתוך שוויון נפש, מתוך אותה אמונה שבתת-ההכרה, שבעיני אלוהים אפשר שהיא עולה על כל אקסטזה. הוא, בן ההמונים הזה, 'שאינו יודע לשאול', הוא-הוא עמוד התווך של עם עולם ונושא עיקרי בנצח שלו.

לפי המסורת עליך לספר לבן זה על כל מה שאינו שואל. אך לדעתי מוטב שיחשה גם האב, רק ינשק בלא אומר ודברים את מצחו של בן זה, שהוא מן הנאמנים ביותר מכל שומרי הקודש, שאין הוא מדבר עליו בשפתי פיהו.

אודסקיה נובוסטי, 17.4.1911

תרגום: אהרן אברהם קבק (בעריכת מרדכי נדבה)