קטע ממחזה:

אניואני – קטעים/ אלזה לסקר שילר מגרמנית גד קינר


 (המחזה עצמו מתחיל.)

(מפיסטו נשען על המעקה האדום המעוטר עלי גפן של מרפסת ארמון השאול שלו)

מפיסטו: למרות שלא רשמתי בימבים וטרוכאים את רעיונותי השטניים, הרי הייתי זה שביים אותם.

ד"ר פאוסט: (שווה נפש)

מפיסטו: אולי פגעתי בך פעם בפני הזעיר בורגנים? נכבדי דוקטור פאוסט? אמור, מה היה שם, - היינריך! שלא מצא חן בעיניך? אולי הסגנון המוגזם של התפאורה השטנית? --- שב לך, ידידי, אני עצבני, וכבר הגיע הזמן שאדע מהן הסיבות ליגונך.

פאוסט:  השדונים, שאתה שולח לכל קצות תבל, מסרו, שאת המחזה שלי חלק ראשון וגם את השני, שרפו לעד בוויימאר בכיכר השוק בצהלה ושמחה.

מפיסטו: (אתנח קל) הרחתי  זאת, ידיד אומלל שלי, -- אני נהנה להריח ספרים מפוחמים, - ומאלה – עם החרוזים שלך, אני נהנה עוד מרחוק. (לאחר אתנח קל) חבל על המירמור, דוקטור פאוסטוס, הברית שנכתבה על ידי "האלוהים", נשרפה אף היא, גם התנ"ך חלק א', וגם חלק ב'.

פאוסט: כן, עד לאשמורת אחרונה מעסיקה אותי, סלח לי – "בתפילה", - השאלה אם אלוהים "באמת" ברא את השמים ואת הארץ ואת הגיהינום? האם לא נטע איזו אשליה –

מפיסטו: (ציני): נצחית מאין כמותה –

פאוסט:  בדימיון האנושי? – אולי הוא קיים רק – אני מתכוון לעולם – ב"מה חושב הקהל"?  זה היה עשוי להיות נפלא – בפנטזיה האנושית? בפנטזיה האנושית?

מפיסטו: ילדיו העקורים של אדם חיו כבר, מגורשים מגן העדן, באשליית  העולמות שלהם!!!

פאוסט: ואתה מפיסטו איש אפל?

מפיסטו: Myself אתה שואל – אני זחלתי כבר על התכנית האלוקית במולדתי:  האפלה. (מתרברב)  ומלכות האל עלי אדמות מתה בנשיכתי הנחשית.

פאוסט:  עכשיו איבדתי אותך לחלוטין, נסיכי,

מפיסטו: ביליונים מסתובבים כמוך, ולאיבוד הולכים, כי את הדרך אין הם מכירים, -- במעגל.

פאוסט: : והבורא עדיין יושב על מכונו?

מפיסטו: אין לי מידע מוסמך על כך.

(לאחר אתנח קל) ועכשיו אני רוצה לשאול אותך, אדון הדוקטור פאוסט, בנימוס  ובהכנעה, מדוע ברא את השטן – אותי מבוץ ובוז – כן לנצח נצחים?

פאוסט: צר לי עליך מפיסטו...

מפיסטו: אבל למען האמת, למרות שהאדם נוצר מבצק טוב יותר, גם הוא לא נעשה טעים יותר. כשאני מסתכל בו, היינריך יקירי, נעשה לי רע!  אתה בדיוק כמוני, כולנו נאלצנו לנגוס בתפוח המר, (לאחר אתנח קל) הוא נעם לאדם הקדמון והיום אחרי המבול, המוות וההשמדה –

פאוסט: ובכל עבר חושך, בשום מקום אין קרן אור באפלה –

מפיסטו: בשום מקום! וחיפשתי אותה כמוך – כי אני, מר פאוסט, אני אדם כמוך!!

פאוסט: ' ואם תשוב וניחמת על דרכך הרעה – יאמר ה' צבאות – ' (שואף רוח)

מפיסטו: על השיבה הביתה חשב העולם, עוד לפני שבא לעולם.

פאוסט: הרפתקן נועז מימי קדם, אשר

מפיסטו: שמר על עצמו – נאמן –

פאוסט: בטבע שכוח אל.

מפיסטו: חיקוי לא נאמן של תדמית האלוהים, כמוך ידידי, יירמס מתחת לפרסתי.

פאוסט: לשם מה המשחק המרושע, מפיסטו, איש שטני שכמותך?

מפיסטו: אתה מתחרט אולי על דרכך?

פאוסט: היא לא בשבילי –

מפיסטו: מזל טוב! בית קטון וחסון מבטון יקנה הבורגני ברצון, שיהיה לו לעולמים ביטחון!  כ י האלמנט הזה יעורר את שנאתו של הגמד! ז א ת א ו מ ר ת: שְאַר-כוח יסב לו דאגה!

פאוסט: כמה שדבריך, הוד נסיכותך, מביישים אותי –

מפיסטו: כולי תקווה, שרק לפי שעה, ההישרדות הסתומה של הבריאה משתקת אותך. 

פאוסט: אני מבויש ---

מפיסטו: אני חש במצוקתך ומסמיק יחד אתך על הלחי של ליבך. (מחמיא) – כמו הבתולה בת ה- 80 אני מתחיל להסמיק אתך מבושה, היינריך...

פאוסט: האם השטן מרמז בלשון בוטה למרגרטה?

מפיסטו: (מעמיד פנים) בגלל טעותך פאוסט, אני  במבוכה -

פאוסט: (הצידה לנפשו) אלוהים, אני לא עומד בפני הניסיון.

(מרתה שוורטליין נכנסת לחדר)

מפיסטו: (מפנה עורף לפאוסט) הייתי מת לירוק לו בפרצוף המתחסד! –

-          גברת שוורטליין  , קראי לנו את עמוד פ. ביומן שלי.

הבמאי ריינהרדט:  עצור! מפיסטו, חזור בבקשה שוב על הרפליקות האחרונות ותדגיש את הבוז: הייתי מת לירוק לו בפרצוף המתחסד וכולי.

מפיסטו: הייתי מת לירוק לו בפרצוף המתחסד! -

מפיסטו: נו, זקנה, למה את מחכה?

גב' מרתה: (באורח שגרתי, ממלמלת לעצמה) "אחרת המרק יתקרר." סבלנות, אדון שטנס, אני לא יכולה למצוא את זה כל כך מהר – אתה גם יודע אדון שטנס, מרתה שוורטליין מתעוורת.

מפיסטו: אגב, בהתאם לכל מנהגי האופנה, מאפרת מרגרטה כל ערב את פיה הדובדבני באודם מתוק של אהבה. והואיל ועם הגיל היא בשומן מתברכת, את גופה "המפתה בלובנו החלבי  עוד עתה", למחוך היא דוחסת.

גב' מרתה:  אדון שטנס יודע שאני מתעוורת – (  היא קוראת כילדה שזה עתה למדה לקרוא מתוך הגיליון הגדול) הבתולה את חושיו של פאוסט סחררה, את השטן הוא שאל איך ישיגה?

(מרתה שוורטליין יוצאת)

פאוסט: גרטכן שלי...

(למפיסטו בזעם): מלכודת לחושי בסתר טמנת!

מפיסטו: הרבה יותר ממני פרחת והתנפחת –

(גב' מרתה חוזרת שוב לחדר ומתאמנת ללא הרף בקידות )

פאוסט: (בלב כבד): מַעיָן חִיֵיך מסנטרה –

מפיסטו: (צוחק בלעג.)

פאוסט: שטן!!!

מפיסטו: אתה שוכח ידידי, שאני השטן שלך "הפרטי".

פאוסט: מאיזה חומר נוצרת? לבטח לא ממלחים אנושיים, גם לא – מממלכות אבודות שהפכו לעפר ואפר.

מפיסטו: טעות, אדון הדוקטור פאוסט, המלאכונים הספורים, שמאישיותי המכוננת שונים, אם לדימיון מתייחסים, אינם מספיקים לשמש כשורשי האנושות האציליים.

פאוסט: (קורס  וכורע על ברכו)

מפיסטו: מה איכפת לו מהמשורר הגדול?

פאוסט: אני מבקש מריבון העולמים, אני ילדו, אני מתחנן אליו – לְאור.

פאוסט: יש בכי בתבל –

כמו מת האל הרחום –

וצל עופרת הנופל

כבד כקבר האטום.

 

בוא כדאי להתחבא קרובים  –

בכל הלבבות שוכבים החיים

כמו בארונות מתים.

 

שמע  כדאי שנתנשק עד כלות –

הולם געגוע בדופק העולם –

שבו עלינו לִכְלות...

 

מפיסטו:  הוא לא שומע אותך... כי גם השאול, ילד, שבו אתה נמצא, גיהינום מודרני, איננו של האלוהים. את אש התופת הגה נזיר כעונש לחוטאים אומללים.

פאוסט: זה הרי לא כתוב בשום מקום בספר הספרים? יש לך אולי איזה קטע של טקסט שאבד? (לאחר אתנחתה קלה) אחרת שיבוא ויעזרני, ואני אקוד לפניו וַישתחוּ... (שר בלחן של עוגב:) ואני אקוד לפניו וַישתחוּ...

מפיסטו: אני עֵדו – אלוהים "ישנו"!  הוא הרי היה זה שקילל אותי בגן העדן לבלי רחם! האישה הראשונה הפילה אותי מן הענף עם הפרי! (אתנחתה קלה) היינריך הענוג, פרוס בשירך את מצוקתך,  כן שיר, שיר את המזמור במשנה מורא – אני במצח נחושה אתאמן לי רק בליבוי הבערה!

מרתה שוורטליין: (מופיעה שוב על המרפסת.)

מרתה: רבותי, סלחו לי שאני מרשה לעצמי שוב להתערב: השולחן ערוך... כנפי המלאכים הרכות נשרפות. (סופרת על אצבעותיה את מספר האורחים) מה אני אומרת? – אחד, שניים, שלושה? אורחים? "ארבעה" אורחים למר שטנס בחדר האוכל ממתינים.

(מפיסטו מתרומם בקולניות)

הבמאי ריינהרדט:  אם יורשה לי לבקש, מפיסטו, תואיל בבקשה להתרומם יותר בשקט, "באופן מלכותי" יותר!

מפיסטו: אין לי שום חשק לחקות את גיתה אחד לאחד.

הבמאי ריינהרדט: אני מכבד את התנגדותך, מר שטן. (ריינהרדט מבחין מאחורי אחת הקוליסות בשחקן קרל האנמן) קח אתה את התפקיד הפָּגָזִי הזה, קרל הָאנֶמָן.[1] אביך המנוח, שהיה גם מנהל אמנותי, עשה לעצמו שם בחיקוי מפיסטו: בארץ ובחוץ לארץ.

המשוררת:  ... קרל בן שֵיכָר....

(מפיסטו מגיש בחרטה אבל בצייתנות את זקן השטן שלו לעמיתו האנמן).

האנמן: הוא כבר דבוק לי היטב לסנטר, הזקן של השטן! (בפנותו לריינהרדט) אני חושש שהוא כבר זקֵן, והשערות דלילות.

ריינהרדט: (ממזרי): עד לפרמיירה מחרתיים לא יצמח לך חדש. (ריינהרדט נותן סימן לחדש את ההצגה)

המשוררת: (השוכחת לחלוטין את התאטרון, הבמה והשחקנים) קרל  בן שיכר, תשיר בשבילי את האריה של גריג:  אני אוהב אותך, אני אוהב אותך!...[2]

מפיסטו:  אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!...

ריינהרדט: מר האנמן, אתה "כוכב אופרטה"!

כל השחקנים: ברארביסימו, בראביסימו! (הם מוחאים מחיאות כפים סוערות)

ריינהרדט: אבל, רק רגע – לפני שאנחנו ממשיכים בהצגה – אני מניח, שכולכם גבירותי ורבותי מבינים, שמפסיטו ופאוסט הם צמד תאומים! כן, אדם אחד ביסודו של דבר, כך היה ונשאר.

האחים ריץ: האח הראשון: בָּארור!

האח השני; בִּרבור!

האח השלישי: בִּרְבוריה!

ריינהרדט: ושברור לכם גם, שמר פאוסט, בשעה שרכב על סוסו המנוקד בהרות שחורות ולבנות, הופיע לפתע מול עצמו. –

ריינהרדט:  ועוד גבירותי ורבותי, ידוע שבכל גבר ואישה הטוב לרוב גובר על הרע! אבל חבל שרק לעתים נדירות, גבירותי ורבותי, מחזיק הטוב מעמד...

האחים ריץ: כשהוא נעמד!

(פאוסט, והשטן, לו הוא מאפשר להחזיק במסך, יוצאים ממרכז הבמה. המסך נופל בצורת לב.)


 

מערכה שנייה

 

בחדר האוכל של ארמון השאול.

הנפשות:

מפיסטו

פאוסט

מ. שוורטליין

גרינג

גבלס, הס

פון שִירָךְ

שדים מְמַלְצְרים

שדים-רקדנים ושדוניות-רקדניות

בלט הלהבות.

המסובים קמים עם הופעתם של מפיסטו ופאוסט. הם מזהים את השטן רק כאשר הוא מפנה אליהם את כל גופו.

דוקטור פאוסט קופא תחילה על עומדו במרכז האולם.

מפיסטו: במה זכיתי לכבוד, רבותי? (בלי לחכות לתשובה) תתרעננו קצת רבותי, אחרי המסע המתיש לעולם התחתון! (השטן מזמין את האורחים לתפוס את מקומם ליד השולחן. בני-שטן עסוקים בסידורי השולחן, מלווים את האורחים למקומותיהם. בן-השטן הקטן ביותר מנגב בזנבנבו לגרינג את הזיעה מהמצח ומהלחיים.)

מפיסטו: (בהדגשה לדוקטור פאוסט) אתה מולי, חבר יקר.

שירך: (בקול גדול ובסקרנות לאחד מהשדונים הממלצרים) מה שמו של האדם החיוור, שאותו הוא כינה "חבר יקר"?

גבלס: בוקר טוב, שִירָךְ! סתום את החצוצרה! אם לא איכפת לך!

שירך להס:  חיוור כמו פסל השיש של רוזלינדה[3] – בתיבה – כנראה שהיא שנסעה איתנו הנה.

גבלס: הטרגדיה, חלק "שלישי" -  

גרינג: (נוזף) לעזאזל החמישי!!!

מפיסטו: (מרמז לגב' שוורטליין להתחיל בהגשה.)

מפיסטו: אצלי בחצר נהוג, שכל אורח, קרוא או לא, מדבר אתי ביזנס על כוס יין בזמן הארוחה. אני מניח – שהמדובר  במכס, רבותי?

גבלס לגרינג חרישית: על איזה מכס מדבר חזיר התופת הזה?

גרינג: טֶלֶף-כלב, ששש![4]

מפיסטו: אני מבקש, זמני קצוב, בייחוד כאן בגיהינום , אני מניח שמדובר באספקת הנפט היישר מהמקור כאן, רבותי!

ארבעת האורחים: הייל היטלר! לגרמניה ולרומא, הוד נסיכותו!

פאוסט: (מתקן את האורחים) מעלתו!

ארבעת האורחים: מעלתו!

(השדים הממלצרים ממלאים גביעי הסועדים.)

השטן ממלא בעצמו בחיוך שטני את גביעו של המרשל גרינג. להבות פורצות מתוך היין, בקולות נפץ, והעשן הכבד מערפל אותו.[5] בנוגה הלהבות של היין המכושף מבחין המרשל המחוויר על הקיר הלבן של חדר האוכל ברייכסטאג הבוער. (לייצג באמצעות סרט.)

מפיסטו: (מרים את גביעו בהדר מלכותי) אורחים נכבדים ממחוזות גרמניה, אני מודה למנהיגכם אדולף היטלר על – אמונו שלכבוד הוא לי –

האורחים:  הייל היטלר!!

מפיסטו:    על אמונו ועל הכבוד שהוא מעניק לי בשולחו אלי את המרשל "עצמו" והנועזים מאנשי צבאו.

גרינג מתרומם כשהוא מתנודד על רגליו, וקד בפני השטן.

שטן:  פרח לב הזהב הגרמני בעולמו. בקרוב, רבותי, יתייצב צבאו אדיר הכוח בשדה המערכה  נגד אנגליה. בלגיה, פולין, הולנד, שלושה אסים שיחקתי לאדון אדולף ליד.  לה פראנס בטראנס – נכבשה - - אך איחוד בינה לאיזור הגרמני, נראה לי כ – Messaliance, רבותי.

פאוסט: (מזועזע מהתנהגות חברו השטני: ) שטנס - !!!

פאוסט: (לא שולט בעצמו) מדוע אתה, יצור אפל, יליד קדומים –

מאלף בנימוסים את התן המיילל ביצריך הפראיים??

שטן:  זה כך: מוצאי אכן אינו מכת נחותה,

דמי עתיק!

-          כן, השתייכותי לאצולה בה האשמה.

היינריך, עם האיש שלבבו נכרך בלבבי,

את בשרו הטעים של מלך הצבאים סרבתי לאכול בסעודת מלכים,

ואפילו את דמם הכחול של אדם וחוה,

סרבתי לכבות איתו, אני, התן שלך, את הבערה.

שממש אצא מכלי בגלל שלולית עורקים רקובה??

שנאתי תובעת יין משובח יותר! – שנאה "אצילה"!

(השטן פונה אל הנאצים):

מאז ומעולם מגיעים מפריז "בעיקר" החוטאים, - לבית הכלא הבוער. (אירוני) הפיהרר לא מדרבן את צבאו האמיץ לתהומות המעיין העכור בעיניים עיוורות! הטיפות הראשונות של דם רקוב טופטפו מתא יהודי!

(האורחים: הייל היטלר!)

מפיסטו: מראשי פסגות נישאות עד למדלן[6] היחידה שלו!

 מפיסטו: (בעצה אחת עם פאוסט)

הגברת הזקנה עם זקן התיש, שעמדה על שולחן הכתיבה שלי ושל הסבתות שלנו משני הצדדים, רבותי!  ביני לבין אדון אדולף יש קרבת דם. (אתנחתה קלה) שנינו, הוא ורבותי, myself, ירשנו מאשת הגיהינום את מזימת הזדון... רק נגד אנגליה היא לא מובילה לניצחון!  אבל הבה נרים שנינו בני שטן את הכוס, אני מזהיר את בן דודי מקרבות מעבר לאוקינוס.

כן, רבותי, מלהט נצחונות מוגזם, אני חושש, יאבד בסופו של דבר הפיהרר את העולם  שחמס במלחמה.

האורחים: (אוטומטית) הייל היטלר!

מפיסטו: אנא הבטיחו לו, אני וכל-כולי עומד לרשותו, גם הגיהינום שלי כבר שרוף בחלקו.

את אש התופת, שבה החוטא מטוגן, השאלתי לו מזמן עבור כהן הקטן.[7]

(השדים הממלצרים מסתכלים בפליאה בעומדם לפני סיריהם מעלי העשן. הם לבושים בפראקים ארוכים וצהובים. מפיות אוכל על הזרועות. מרתה שוורטליין מסייעת להם בהגשה)

שוורטליין: (במתיקות ובחדווה): כנפי מלאכים מתובלות ורכות...

מפיסטו: כך היא קוראת לסימני השאלה הבשריים – סילחו לגברת על נטיותיה הקשקשניות! למניין הנוצרים היא כבר בת למעלה מ-195 שנה.

שירך:  (בקול גדול) הזקֵן שלי כבר בן חמישים היה מתחת לאדמה!

זה היתרון של ממלכת השאול, האדם כאן מקוּדָם לשד, אש חייו מחדש מלוּבָּה, מעולם אינו נופח את הנשמה.

גרינג: (שבע) אבסורד - ! (הוא מתנשף כמו אריה): מותר? לעזאזל החמישי!  אני משחרר את החגורה?

גרינג (שיכור כלוט למפיסטו): ומבקש בהכנעה נפט!

הס הפיכח משסע את דברי גרינג: ואת המונופול לייבא את הנפט לגרמניה, הוד תופתיותו! ולרומא.

מפיסטו: אני לוקח לי כאות תודה על החוזה הכלכלי את העיירונת המקסימונת שליד האייפל. איך היא נקראת בשירתך? היינריך?

ד"ר גבלס מעושה: איך שלא נקרא לזה, מתאים לפיהרר שלי שהוד מעלתו יזכה בגמולו, בנתח מאדמתו.

שירך:  מה נדיב הוא מנהיגי! גם גתה ביסודו נראה לו כיותר מדי נוצרי. הוא הבחין וקבע, שגם פרומתאוס[8] נכתב לפי "הזמנה".

שטן לפאוסט: אני אחפור ואוציא לך את הרמן ודורותיאה[9] מן האדמה, בטרם עוד תזרח החמה.

גבלס:  שני המנוחים היהודים שלא הוטבלו כהלכה? (שתוי לחלוטין) "שירעו להם עם הכבשים על כר ואחו וגבעה רעננה",.... אוי לגזע הגרמאני, שיטמא את דמו הגרמני בזרע יהודי, אוי לכל הגזע היהודי!!!

שירך: גרמניה התעוררי יהודה הַירַקְבי!

כל האורחים יחד:  אוי לכל הגזע היהודי!

הייל היטלר!

שוורטליין: (חוזרת לחדר האוכל) סלחו לי מר שטן, וכל האדונים בחדר האוכל, נער רך: - "גרינשפן",[10] הוא אומר, אני, אח, זה מצער אותי, ואת כל איגוד עובדי השאול.  הוא בא עם ראשו המגולח מתחת לזרועו ומקווה, שהשטן לרחם עליו יתרצה!

גבלס: תסחבי את הננס העקום בן דת משה, גבירונת, אל כס השאול, אני נהנה לראות איך מבזים יהודי וגורמים לו לסבול.

פאוסט: (מזועזע) אלוהים העניק לו עוצמה למעשה הגבורה! אותה עוצמה קדושה, ש"הוא" העניק לגדול הנביאים בארץ המִצְרִים.

גבלס:  פרצוף סיד שכמוך!

שטן:   אל תעליב את המשורר הנעלה!!!

גבלס:  אין בעולם התחתון שום קיר?

שירך:  הימלר היה תולש לו את הלשון מתוך הלוע!

גרינג: (שיכור לגמרי) אל הקיר, אל הקיר, אל הקיר –

אחד מן השדים הממלצרים (מקטרג): וקיברו אותו, את החוטא, כפי שעשה לי פעם משה, בתוך החול.

שטן: כשפן מטוגן כהלכה הוא רץ אלי "בחרטה".

פאוסט: ושוט הנוגשים עוד בידו הרמה.  

(צחוק שטני של האורחים. להבות מזנקות מן הגביעים עד למשטח הבמה)

גרינג: (בהצביעו על מפיסטו) שטן ארור!

גבלס: הוא מצייר, הוא מצייר לו בזמר ושיר את השד על הקיר!

גבלס: (בניב שלו) אני מרגיש את עצמי די מחורבן בגיהינום, מה דעתך בלדור, גועל נפש שכמוך, שאני אשאיר את האידיוט אצלנו, ואעזור לשטן, כמשנה למלך, עם החנית בגלימה, ואסדר איתו את העניין?!

שירך:  לפי התכנית של אדולף: קודם ניקח את העולם, אז ניקח את השאול![11]

השטן: (צוחק בעניין.)

הס:  מה הוא חושף, הנקניק?

גרינג: (מתעורר) תסתמו את הפיות, או שעוד היום תריחו שניכם את הפרחים מלמטה!

גבלס: חמש מאות אלף שדים באו פעם לעולם.

שירך: אבל לשדים האומללים לא היתה פרוטה בכיסם.

גרינג : (המתערב שוב) אז אמר הפשפשון הקטון מכולם (מצביע על גבלס)

גבלס: ראשי דלעת מטומטמים שכמותכם! רק אני, כן, רק אני הוא שד Comme il faut  מכולכם!

מפיסטו מתרומם בהדרת כבוד ובארשת של גועל ממקומו ואחריו: דוקטור פאוסט. הם נשענים על אחד העמודים שבאולם. מכל הפינות והאגפים בוקעים פרצי להבות פראיים! מכל עבר זורמים לאולם רקדנים ורקדנים שדיים, שגייס השטן בקסמיו.

ׁ(בלט הלהבות!)

מערכה חמישית [= מערכה ששית]

 

בגנו של רופא עיניים בירושלים.[12]

הנפשות: המשוררת. הדחליל שבגן. העורך הראשי של "הארץ": מר סווט. הצופה.

(הצופה, שעקב אחרי המשוררת באין רואים עד לשער הגן הטרופי:)

הקורא: [=הצופה]

סלחי, משוררת אהובה, על שאלה קצרה: האם לגמרי לבדך – כתבת? את היצירה?

המשוררת: (מחקה את קולו הרועם של בעל) בדיחה טובה!!!

(הקורא ההמום [=הצופה] יוצא בחופזה דרך שער הגן. המשוררת נכנסת מותשת לגן ומתיישבת בקצה המדשאה הרחבה על ספסל.)

(מתקרב הדחליל הלבוש באורח ציורי ביותר.

**הדחליל נעצר לפני המשוררת.)

המשוררת: (לאחר אתנחתה קלה) Take seat, sir, if you please.

הדחליל: לעמוד על החצץ זה מעייף להחריד. וחוץ מזה, אני רעב גם באנגלית וגם בעברית. בגנים אחרים צומחים פרות וירקות.

המשוררת: יש לי עוד קופסת לשונות חתול[13] לרוב –

הדחליל: תני אותם לילדי הרחוב. לחכי ינעמו גזרים, סלט עלים וצנונים, ומלבד זאת אני משוגע על כל מיני צמחים. מה חושבת לעצמה אשתו של רופא העיניים הדגול, שהדחליל אינו זקוק למזון? ובנוסף יום וליל על המשמר בשמש הקופחת ובלי משקפיים נגד החמה – שלא לדבר על גשמי נובמבר – ובלי מטריה.

המשוררת: אני אשמח לארוח לך לחברה.

הדחליל: מה דעתך שנצא לחופשה – בפסח? או בפסחא? – נחמוק מכל הקשקשניות, - לי יש נטיות רומנטיות, והעולם, יהפוך לי למעשייה.

המשוררת: הרי שנינו, בני ישראל מסכנים, באותה סירה. וממשיכים לדשדש עד היום בחול מדבר וצייה.

הדחליל: הרשי לי לשאול, היכן היית קודם, כל העת? כשעוד היה אור?

המשוררת: בידידות רבה ארח אותי בשויצריה, לפני שהתגלגלתי הנה, וילהלם טל הגיבור.[14]

הדחליל: ואותי הסתירה בויימאר מאדאם פון שטיין[15] מתחת לקולב שמלותיה.

המשוררת: כמה משעשע!

הדחליל: אבל מיד לאחר מכן טיילתי רגלי עם וולפגנג איש סודי –

המשוררת: דרך הדיוואן המזרחי?

הדחליל: דרך הדיוואן המזרחי והמערבי[16], [17]entre nous, ma petite Chérie

המשוררת: עם וולפגנג פון גתה אתה יצאת למסע?

הדחליל: בגלל הספק שלך אני מסמיק מרוב בושה.

אוה, כמה פעמים התהלכנו לנו, הוא ואני, בימי הקיץ, דרך עמק האייפל. – אני הייתי קנאי מאוד, נתתי לדורותיאה של ידידי נשיקה, בדמדומים ליד הימה הקטנה.

המשוררת: אוהו! לדורותיאה של הרמן?[18]

הדחליל: אלא מה, כך עושות כולן...

המשוררת: אוה....

הדחליל: - אולם אני קצפתי וזעמתי! אבל כתחליף הוא העניק לי לכמה ימים את השראתו. (הוא שר ומזייף באורח נוגע ללב)

התדע את הארץ בה פורחים הלימונים

בעלווה הירוקה תפוחי זהב זורחים?[19] וכולי וכולי וכולי...

המשוררת: אז בעצם זה היית אתה, שהעניק את השיר לעולם הגדול?

הדחליל: (מניח את ידו לאישור על אימרת כובעו.)

המשוררת: אם אני מתבוננת בסנטרך הכפול והגאוני, אני מאושרת לייחס לך את השיר החולמני.

הדחליל: (מתנפח מרוב גאווה)

המשוררת: נראה שאתה קורא הרבה, מסייה דחליל, אני, מסייה דחליל, קראתי רק ספרים מעטים, כי אני לא יכולה לשאת את רחש הדפים המִידַפדְפים.

הדחליל: אֶה בְּיֶין,[20] אם יורשה לי להלל את עצמי, אותי במיוחד מדליקים הרומנים הרומנטיים (הוא מצביע על ביתו של רופא העיניים) (הוא קורץ למשוררת באמון חברי). אם מנותח העין התפור והמנומנם למחצה שוכח את הקלאסיקה על השולחן, חיש קל אני לוכד את הדג בזנבו וחוטפו משם, ומפתח את השכלתי כמו שמתאים לאנשים מכובדים.

המשוררת: לכן גם נהגתי לאכול את ארוחותי לבדי – נדיר שהבריות יזמינו לסעוד על שולחנם בורה-לא-קרואה כמותי.

הדחליל: אוה אל תבכי, ילדתי האומללה, גם את הדחליל כבר מזמן לא מזמינים לליקר עם עוגייה.

אך לו רק היה לי כינורי כעת,

היינו שנינו רוקדים מינואט.

המשוררת: בבגד הארוג תמיד מלובן ערפילי גנים...

הדחליל: אז יְיַלְלוּ, נדמה לי, לא רק החתולים המיוחמים.

המשוררת: (מבטלת בלגלוג) אוה...

הדחליל: אל חשש, משוררת נכבדה, אני, יצוין על הסף, עשוי ממטאטא, קש, יצור מצויר ונעלה, צמתי המאפירה מוצאה מן השידה, מימי הרוקוקו של גיתה. סגפן בלתי נסבל, גם אם יטביעו אותי בנהר השכחה, [לֵתֵה -    במקור. המתרגם] מה כבר יש לי לשכוח –

המשוררת: מעל לכל, כמה כאב אתה מעורר בנשמתי –

הדחליל: כן אני – לפתות אותך כַּוָונָתי –

המשוררת:  למה דווקא אותי? אבל הייתי שמחה לדעת את שמך, אמור, איך קוראים לך?

הדחליל:  בחגים: אברהם! גם יצחק, בגן, מכל העברים. גם יעקב לפעמים. כשבאות הגברותות[21] אל הגברת – למשתה התה שלהן, הן קוראות לי: "כהן" הקטן!!

 המשוררת: (בחמלה) רקותיך, אברהם יקיר, פורחות כמו הירח הצעיר.

הדחליל:  אך עניבתי בגון כחול צָבי, איבדה לא מעט מצבעה כבר בחודש יולי.

המשוררת: אבל לעומת זאת מעניין להפליא – (מצביעה על בקע במצחו)

מר סווט: (שנכנס לגן בלי שיבחינו בו, וקולט את המלים האחרונות:) הצלקת העמוקה של ערוגת גינה, שבכל מזג אוויר היא עמידה.

כאן אני מוצא אותך, נסיכת המשוררות, (אירוני) ולא סתם אלא עם – מחזר גנדרני. האם את כה ענייה שלמען תשואות של אחד כזה, את מתגנבת מן התאטרון באמצע המחזה?

הדחליל:  אל תעליב אותי, מסייה, מעל לכל, לא בפני ה- madame la soeur![22]

מר סווט: ממש לא התכוונתי, parole d’honneur! [23]

הדחליל: כאן בגן אני אדון ועוד הרבה יותר!!

מר סווט: לא עלה בדעתי, הוד מעלתך, להעליבך!

הדחליל: רק זה, אדוני המיניסטר, חסר לך!

מזמן כבר לא נטרקו כאן דלת הכניסה ודלת היציאה!

מר סווט: אני תמה הוד נסיכות הגן, על גינוניך כמארח מיומן.

הדחליל: להתנהל עם אנשים למדתי כבר מדודי פְלַשְזְמָן – יועץ הסתרים פלשזמן.[24]

מר סווט: אני מבקש ממך, עד כאן!

הדחליל: וחוץ מזה, במחילה, הכעס מזיק לי, כי קשה ומפרכת, מר סווט, היא עבודתי.

המשוררת: כן, זה נכון, עשר שעות ביום פלוס שעות נוספות, הוא מגרש את הדרורים מן הפירות.

הדחליל:  כואבים לי השרוולים וכלונסאות המכנסיים, ובניגוד להוא שם במרומים, אין לי עוזר שיחליף אותי לפעמים, ואין לי רגע פנאי לנוח.

מר סווט:  מסייה, לפי כושר ההתנסחות, יש לך כישרון בלתי רגיל לעיתונאות. אני מציע לך בזאת, מסייה, לכתוב לי ל"הארץ" רשימה, שלושים שורות על תרבות הגינה.

הדחליל: (מוחנף ביותר)  בדיוק 12 צלצל עתה, השעון הפרה-היסטורי בחדר הקבלה.

(הדחליל מדדה מעל מקומו במרכז הגן חזרה דרך דלת חדר הרופא)

המשוררת: הוא מתנודד, המסכן, כמו שיכור מיין, אני מפחדת שהוא עוד ישבור אחת מכלונסאות המכנסיים –

מר סווט:  ב "כלבו" שוורץ45 הוא ישיג מקלות של מטאטא –

המשוררת: אתה הרי רואה, הוא מין טיפוס כזה;... ולא כמונו, הוא גם מעולם לא היה קטן.

מר סווט: All right!  והוא גם לא חסר אף פעם לאף אחד. אחרי שהסתיו יעשה בו שמות, יעיפו את הברנש אחת-שתיים לאשפתות.

(מר סווט מתיישב לצידה של המשוררת, כדי לקשור את שרוך נעלו)  אני מקווה שידידנו הדחליל  יעזוב אותנו בשקט לכמה דקות?

המשוררת: ומה, סר יקר, מבוקשך, מה מביא אותך? ועוד דרך כל כך ארוכה?

מר סווט: Allright! המחזה שלך מעניין אותי מאוד.

המשוררת: זה כבוד גדול, באמת, מר סווט.

מר סווט: אך בין שירה לכַתָּבָה – הבדל של שמים וארץ! משוררת נכבדה.

הדחליל (חוזר לספסל ובידיו צילנדר ישן ומעוך, שאותו הוא נושא בתשומת לב מרובה)

המשוררת: אני כל כך עייפה –

סווט: קורא העיתון, במיוחד שוחר התאטרון, מצפה לקבל את האמת לאמיתה, הקרה והעובדתית!

המשוררת: יבשה, חסרת חיים כמו התקופה העכשווית.

הדחליל: ראה, סר, כבוד גדול אתה מעניק לרופא בביקורך, ולביתו ברכה, ולכבודו הוא שולח לך כובע בוּרים מאוסף העתיקות שלו.

מר סווט: הכובע של אוהמ (Ohm )46

הדחליל: פעם הוא מאוד הלם את הסבא שלך.

אני מניח אותו בחיקה הכחול כיונה של המשוררת שלנו.

הואל בבקשה לחבוש אותו, הוא גם הולם אותך, הנכד, מאוד.

מר סווט: I thank your Doktor Mr. Vogelscheuche, with heart and hand!

הדחליל: אני רואה עוד בעיני רוחי, friend : קריגר שלוב זרועות.

מר סווט: ומה עוד?

הדחליל: אוה יס; שנינו צעדנו אחרי הבחירות לעמק המיסיסיפי ביחד – עד היום רועש באוזני שאון המים.

סווט: All right, בוא מחר בבוקר למערכת בשמונה בבקשה כשאני כבר אמור להיות שם –

(הדחליל חורט לב בגזע עץ בקרבת הספסל)

(אתנחתה קלה)

אבל משוררת נכבדה, האם את סבורה שבשירתך הנעלה הצלחת לפתור את חידת היקום?

המשוררת:  לא! כפי שכבר צוין ללא כחל ושרק על ידי מחציתי בחלק השני, להוכיח את האמת את  האמת כולה, יכול אוכל בערכאה יותר גבוהה.

מר סווט: לעולם לא תיפתר על פני האדמה, חידת היקום כולה ובמלואה.

לא בחוג הידידים, לא בגלגולי אניואני, בעמק שבין פסגות או בצאת אדם עם אהובתו לרקוד!

המשוררת: ומאחר, מר סווט, שהיא לא תיפתר בתבל זו רבה

מר סווט: יישאר ביין ואפילו בנהר השכחה משקע.

(קולו נטול הגוף של דוד המלך: משקע ייוותר בגביע הזהב, בהוד מלכות ישקע משקע. [מגן דוד]

המשוררת: ואיזו שאלה נוספת יש לך אלי? מר סווט?

מר סווט: מה אניח בפני קוראי, מפונקי המפונקים, בבוקר לארוחה?

המשוררת: חרוֹז חרוּז – דחליל! אולי – משומן יותר ממני וממך!

מר סווט: זה - יביא אותנו לסוף כל הסופים.

המשוררת: וגם ירגיע את כל העצבים.

הדחליל:  (שוב ממקומו על המדשאה) די עם כל השאלות, האם לא עומד הכל על מכונו, כמו שצריך להיות?

סבך, הדוד קריגר היה גאון בענייני מדינה, והוא, מר סווט, הוריש את אמנותו לך. והצילינדר המכובד שלו, הואל לחבוש אותו בבקשה, מתאים מאוד גם לך,

(המשוררת עוצמת את עיניה)

מר סווט: כל כך עייפה?

הדחליל העומד להתקרב לספסל: עייפה עד מוות, סר.

מר סווט: - יש לי תחושה שהיא מתה?...

הדחליל: העפעף הימני נע לו חרש נפתח נסגר ו – מצייץ –

קולו נטול הגוף של המלך דוד: יונתי, שבדמה שלה שוחה...

מר סווט: ועוד במותה תבל "הפושרת" אינה מרוצה..

הדחליל: היא כה קטנה – היא יכולה להיכנס למאורת החפרפרת החדשה –

מר סווט: נכסה אותה בגבעולי הדשא הרכים –

הדחליל: אח, לו יכולתי לנוע כמוך, בצעדים כה גמישים –

מר סווט:  אני גוזר לי למזכרת קווצות שיער

הדחליל:  ראה, ואני מכסה את זוג ידיה הקטנות עם mon Mouchoir 47

קולו נטול הגוף של דוד: היא ציירה לעצמה קשת מוזהבת כמו אבשלום המסכן שלי מעל לשיער. – [מגן דוד]

מר סווט: היא גוועת...

הדחליל: ובלי איש דת, רב, שייך, פסטור –

מר סווט: חמוֹר - -

                                                                  

 

אפילוג

 

המשוררת מדברת או אחד המלאכים.

ומוסר ההשכל של עלילת מחזה התופת התאטרוני - :

השטנצ'יק בשמים – שוב – מתפרע במעשי קונדס.

 הוא הופיע עם פאוסט, וביניהם המשוררת האלוהית,

עוד לפני ארוחת הצהריים בפני אלוהים בתכלת השמימית.

וכשראה האלוהים הטוב את הנער,

חייכה הילת הקודש שלו בשיער.

ואת זה לא יכול היה השד הקטן שלא לראות –

והוא ליטף לאלוהים הטוב את פניו המודאגות –

והגיש לו בנימוס בשפופרת ארוכה,

את האטמוספרה שגנב בטרם הושלמה,

שהמיטה אסונות כה רבים על עולמו של אלוהים

ובדיות הכניסה לראשם של הברואים;

-          ואז זינקו השניים לסולם הרקיעים,

-          ושיחקו 'הוֹפְּלָה רַיְיטֶר'[25] עם המלאכים הגדולים.

בגן העדן  - נעשים שוב קטנים....

אך לפעמים משקיף אבינו מלכנו סביבו על היקום:

"קלומבום! קלומבום!!"

כשהשדון "ביום המנוחה" מזמזם ומבמבם,

לפני שערי שבת המעוטרים זרי ענן תכול-צחור –

המוקיון האלוהי!!! פרק תהילים....

  

המחזה נגמר –

אין לי מושג איך להמשיך...

אולם שומעים מכוכב הארץ הקרוב – שאלה: ובאלוהים את מאמינה?"

(המסך יורד! ) המשוררת שרה חרש מאחורי המסך:

המשוררת: אני כל כך שמחה, כל כך שמחה: אלוהים קיים ו"נמצא"!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 



 

 

 

 



[1]      השחקן קרל האנמן ("קרל בן שיכר"), 1895 – 1953 , הופיע בשנות העשרים של המאה ה-20 על במות שונות בברלין. אלזה לסקר-שילר פרסמה עליו ב-1924 את השיר "ההאנמן". אביו, אמיל האנמן (שנפטר ב-1904) היה מנהל אמנותי בתאטראות קניגסברג, שטטין, פרייברג בסכסוניה, ממל וטילסיט.

[2][2]   שירו של אדוורד גריג (1843 – 1907 ) "אני אוהב אותך" (jeg elsker dig ) (אופוס 5, מס' 3). המלים של הנס כריסטיאן אנדרסן.

 רוזלינדה הוא שם הגיבורה הנשית באופרטה העטלף (1874) מאת יוהן שטראוס (1825 – 1899)[3]

    [4]     זו ההתייחסות הראשונה מרבות בטקסט לרגלו המעוותת של גבלס, ולא במקרה מפיו של גרינג, יריבו המושבע של גבלס.

[5]  הרמז ברור לתמונת "המרתף של אוארבך" בפאוסט של גתה, תוך איזכור ברור לכל צופה בן התרבות הגרמנית – שידע לבטח את המחזה בעל פה -  של התקלסות מפיסטו באורחים בתמונה זו.

[6]  מדלן – שם נשי, אך גם כנסיה מפורסמת בפריס וגם מאפה.

 [7]  כבר מראשית המאה העשרים היה "כהן הקטן" (כינוי ליהודי המבוסס על השם הרווח בקרב יהודים "כהן") דמות שהיתה מושא ללעג ולקלס אנטישמיים, ובין היתר מוטיב פופולרי על גלויות דואר מצוירות.

[8]  פרומתאוס – ההימנון של גתה (1774). לא ידוע דבר על "הזמנה".

[9]  שירו האפי של גתה הרמן ודורותיאה, אחד מספרי האוהבים של הבורגנות הגרמנית במאה ה-19.

[10]  הרשל גרינשפן (1921 – 1942?), יהודי גרמני-פולני, שביצע ב-1938 התנקשות בחיי יועץ המשלחת הגרמנית, ארנסט פון ראט. ההתנקשות שימשה לגבלס עילה לחולל את הפוגרום של ליל הבדולח.

[11]  לצורך עדכון וקירוב אל הנמען העכשווי, התרגום נשען על שירו הידוע של ליאונרד כהן – First we take Manhattan, then we take Berlin  תוך סטייה קלה בלבד מהמקור. המתרגם.

 

[12]  זה היה גן ביתו של רופא העיניים הירושלמי ד"ר אברהם אלברט טיכו (1883 – 1960). אברהם טיכו, מייסד המרפאה, היה נשוי לציירת אנה טיכו (1894 – 1980). הבית ברחוב הרב קוק שייך היום למוזיאון ישראל.

[13]  ממתק שוקולד בצורת לשונות חתול, שהיה פופולרי מאוד עוד בימי המנדט וראשית ימי המדינה, כאשר יובא מאירופה. בארץ יוצר בשנות ה-70 על ידי עלית.

[14]  מרמז לגלותה של אלזה לסקר-שילר בשויצריה בין 1933 ל- 1939.

[15]  אשת החצר שרלוטה פון שטיין (1742 – 1827) שהיתה נערצת על גתה.

[16]  הרמז ישיר למחזור הפואמות הלירי של גתה „West-östlicher Divan“ (1814 – 1820)

[17]  צרפתית: "בינינו, יקירתי הקטנה".

[18]  דורותיאה – מתוך האפוס בחרוזים "הרמן ודורותיאה" של גתה.

[19]  השיר הפותח את הספר השלישי של הרומן ימי החניכה של וילהלם מייסטר מאת גתה.

[20]  צרפתית: אה טוב.

[21]  "הגברותות" – שיבוש מכוון, בעקבות השיבושים השנונים של עברית מגורמנת, פרי עטה של לסקר-שילר, שלא שלטה כידוע אלא במלים ספורות בעברית. במקרה זה המילה במקור היא מעתק לגרמנית של המילה "גברת" בריבוי - Geweretts

[22]  צרפתית: גברת אחות

[23]  צרפתית: מילת כבוד

[24]   פלשזמן כמחנך (1901) היא הכותרת של קומדיה פופולרית מאת אוטו ארנסט (1862 – 1926), שהוסרטה ב-1930.

 

45 בית עסק ידוע בירושלים המנדטורית, ברחוב בן-יהודה, סמוך לכיכר ציון.

  46  הכינוי Ohm Krüger  (דוד) יוחס לפאולוס קרוגר (1825 – 1904), מדינאי דרום-אפריקני, שבהנהגתו הבורים התקוממו ב- 1880 נגד השלטון הבריטי.

47  צרפתית: השפם שלי

[25]      גרמנית: "הופלה פרש" – תחילתו של שיר משחק גרמני ידוע לילדים קטנים.

logo בניית אתרים