מסה:
צ׳רלי צ׳פלין-משמעות ואיווי / אבינועם חקלאי
“What do you want a meaning for? Life is a desire, not a meaning!”
״בשביל מה את צריכה משמעות? חיים הם איווי, לא משמעות!״
משפט זה אומר הליצן קאלברו בגילומו של צ׳רלי צ׳פלין לרקדנית הצעירה טרי אותה הוא מציל ממוות ודוחף אותה אל מימוש איוויה בזמן שהוא קמל אל סוף חייו; לא לפני שישיר את שירת הברבור שלו בתוך יחסי האהבה איתה ובסצינה וירטואוזית נפלאה עם שחקן הסרט האילם באסטר קיטון.
השנה היא 1952 והסרט הוא ״אורות הבמה״; כנראה הסרט הראוי האחרון שעשה צ׳רלי צ׳פלין. הילד שהחל את המסע בגיל חמש כשעלה לבמה כדי להחליף את אמו שאיבדה את קולה באמצע מופע; זה שנולד על הבמה ברגע שהמסך ירד על חיי הבמה של אמו, מסיים את ״אורות הבמה״ כמוקיון היכול לנטוש את החיים כאשר חייה הבימתיים של ״בתו״/אהובתו פורצים.
במבוא לתרגום לאנגלית של הסמינר ה-11 שלו, בשנת 1976, אומר לאקאן הנמצא בפרק האחרון של הוראתו, כי האנליזה מסתיימת בסיפוק מסויים. לא גילוי האמת, לא מציאת המשמעות ואפילו לא איזה מהפך אדיר בכלכלה הנפשית. סיפוק. צ׳פלין אומר שהחיים הם איווי, כלומר desire ולא משמעות-meaning. יש המתרגמים את desire לתשוקה, אלא שתשוקה היא passion; משהו בוער בגוף. לאקאן, שכמובן אומר בצרפתית desir, מבקש לתרגם מילה זו מהלקסיקון שלו לאנגלית כ- want to be. משהו באדם המבקש להתממש. ואילו ה-meaning אותו אומר צ׳פלין יכול להיות: מובן, משמעות, כוונה, פשר…אלא, שפרגה מסביר לנו שמשמעות מצביעה (מורה) על משהו אחד שיש לו כמה מובנים. למשל איזה כוכב לכת שיכול להיות מכונה ״שבתאי״, ״כוכב הערב״ ואף ״כוכב השחר״. מהי משמעות החיים? שואל אולי האדם האקזיסטנציאליסטי. התשובה הלאקאניאנית יכולה להיות: סיפוק הקשור באותו מקום מתאווה שניתן לפרשו בכל מיני מובנים, אבל הוא מקום אחד. משהו המבקש להיות, להתממש כמו רוח העוברת אינקרנציה בבשר. מתגשמת.
מהו מקורו של אותו מקום ממנו מתאווה האדם? קשה לומר. עובדה היא שהוריו של צ׳ארלס ספנסר ״צ׳ארלי״ צ׳פלין היו בדרן ממוצא צועני ושחקנית וזמרת. ילדים נולדים מחתונה של שני איוויים מנווולים המולידים גם איזה איווי אותו מפרש הילד בגופו ובדרכו. בעולם התעשייתי-קפיטליסטי המשתקף דרך הסרט ״זמנים מודרנים״ מתקשה פועל הייצור לממש את איוויו. הוא אובייקט של התענגות ה-אחר. הוא רק עוד אחד סטטיסטי. כזה הוא גם היהודי ב״דיקטטור הגדול״. דמות הנווד היא התשובה הסובייקטיבית הייחודית של צ׳פלין לחמוק מלוע התנין הגדול, החברתי. היצירה הצ׳פלינית היא הסינטום הקושר את ממדי חייו של צ׳רלי צ׳פלין. הסינטום הוא אופן הקשירה של הסובייקט עצמו. הקשירה הסינגולרית של כל אחד; דרך פעולה, דרך יצירה, דרך היות. לא מדובר בסימפטום שיש לפרש, אלא במה שמחזיק את הסובייקט.
בתקופה מסוימת צ׳רלי צ׳פלין השאיל את שמו הפרטי לתופעה כללית. כפי ששמה של חברת פריג'ידר הפך לשם כללי למקררים בעבר, וכפי שפלאפון הפך שם כללי לטלפונים סלולאריים, כך בילדותי כונו קומדיות סלפסטיק; ״סרט צ׳רלי צפלין״. משהו מהחלוציות, מהייחודיות של הסובייקט האחד הביא לכך ששמו יקבץ תחתיו פריטים רבים מאותו הז׳אנר. זוהי עדות לכך שחייו ואומנותו יצרו אירוע בעולם. מהו אירוע? שבר, בריאה, טראומה. משהו שניתן להגיד עליו שיש היסטוריה לפניו ויש זמן שלאחריו. אירוע יוצר מערבולת בזרימה השקטה של השגרה. בשנת 1914 יצא הסרט ״הרומן המפונצ׳ר של טילי״ בהשתתפותו של צ׳פלין. היתה זו הקומדיה הראשונה באורך סרט ״מלא״ בתולדות הקולנוע; אירוע. משנת 1915 הפך לכוכב הבינלאומי הראשון של תעשיית הסרטים בארצות הברית (צ׳פלין היה בריטי). בהיסטוריה של הקולנוע נחשב צ׳רלי צ׳פלין לאחד השחקנים והמבצעים יוצאי הדופן. במגזין ״טיים״ נבחר בין 100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20. דמות הנווד הפכה לאייקון מזוהה תרבותית גם בקרב אלה שמעולם לא צפו בסרטיו. אלא שאותות ועיטורי כבוד אלה מנסים לדרג תופעה חד-פעמית שבאופן מסתורי נגעה ברבים, רבים.
משחק הסלפסטיק של צ׳פלין שהפך מעודן כבר בתחילת הדרך מאופיין בהבעה של תימהון קפוא תמידי אל מול ובתוך הכישלון המובנה בחיי אדם. הנפילות, ההחלקות, כמו גם הינצלויות על סף אסון רומזות על קונטינגנטיות החיים; על כך שהם מעוצבים בידי אירועים מקריים שיכלו גם לא לקרות, ואז היה המסלול פונה לכיוונים אחרים משל זה שנסלל בו; כמו גם ההצבעה על כך שהאדם חי על משטח שאינו ישר, אבל גם אינו כדורי (ספירה), אלא טופולוגי, וכי הבורות נפערים בהפתעה במקומות שהעין לא צפתה. הגוף נראה ככזה השולט בסובייקט ולא להפך, קרי; האדם נמצא בבעלות כוחות טמירים המפעילים את גופו, ועליו לנסות להסתדר עם זה. אם הייתי צריך להמר על הקסם הצ׳פליני שפעל על כה רבים; על כל אלה הייתי מצביע. הרבים זיהו עצמם באותו סובייקט שהוא אפקט של ה-אחר על אף הדימוי היפה, הרווח של האדם השולט בחייו באמצעות תבונתו וכוחות האגו שלו. עובדת היות האנוש מיטלטל בידי רוחות התקופה המנשבות לכאן ולכאן היא מעבר לכל אוטופיה אידיאולוגית. כל תיקון עולם לא יוכל לתקן זאת. האפשרות היחידה היא לנסות לשרטט את מפת הכוחות הפועלים ולהתמקם אחרת ביחס אליהם. לדבוק באיווי כחירות היחידה האפשרית. לא כל המצאה יצירתית של קשירת האלמנטים מהם עשוי אדם הופכת לאירוע אנושי ולנכס תרבות; לצ׳רלי צ׳פלין היה המזל להפוך לכזה. זה הביא לו תהילה, עושר, שם שחי זמן רב אחריו, השפעה, אבל לא עשה אותו מאושר יותר מכל אדם אחר. הגורל הטרגי המיוצג באופן כואב ומצחיק בסרטיו, אינו פוסח על איש.
אבינועם
