מאמר:
על הספר מחזור שירים למשורר המת -ורדה שפין גרוס/ מארי רוזנבלום
אני מכירה את ורדה כמשוררת, עורכת דין ועיתונאית. מכירה, כי קראתי את שיריה, נגעתי בכאביה הקשבתי לה שעות.
הגעתי למסקנה אם ספר השירה הוא טוב, מיותרות המילים וכל המלהגים, כמוני ואחרים לא חייבים לכתוב. אבל, משהו בוער בעצמותנו ולכן אנחנו כותבים.
מבקרים רבים כתבו או דיברו על ספריה ובינהם: אמיר אור, אילן ברקוביץ, אילן שיינפלד, ציפי גון גרוס, וכמובן, רן יגיל, המו"ל של ספר זה.
כזה הוא ספרה האחרון (הרביעי) של ורדה שפין גרוס "מחזור שירים למשורר המת".
חמישה עשר שירים - מחזור חייו של המשורר מרדכי גלדמן ז"ל מול מחזור חייה של שפין גרוס (שתבדל לחיים ארוכים וטובים).
כתוב היטב, מרגש, לא מעייף.
אני מרגישה אותה פצועה, פגועה כאילו אני חלק מנפשה של שפין גרוס. רוצה לעצור אותה, לא יכולה, נכנעת לה.
גלדמן היה העורך של שפין גרוס וערך לה "שניים וחצי ספרים", לדבריה.
שפין גרוס מכירה אותו, יראה ומכבדת אותו, רוכבת איתו לאורך הירקון והטיילת הצפונית. ובעיקר, זוכרת לו חסד נעורים. "הוא הרים אותי לגבהים כמו שרק הוא מסוגל לעשות זאת".
בעטיפה שמאחורי הספר, רן יגיל (מבקר, עורך, סופר ומו"ל) מצטט כמה מילים מדברי המשוררת שפין גרוס: "גלדמן ואני – הוא לווה אותי כעורך במסע של למעלה מעשר שנים ואני ליוויתי אותו בחוליו, בשנה האחרונה בחייו."
מה מאפיין ספר דקיק זה, כריכתו המדויקת, הנאה והמכבדת, השירים ערוכים בטוב טעם ומזמינים קריאה, כנות ואומץ.
חשתי כי אני נמצאת בסרט.
זו ההתחלה והוא מתפתח לאיטו והדמויות הופכות מאינקוגניטו למוכרות, מובנות יותר, ובעיקר כואבות.
בתחילה, שיריה מדברים על שפין גרוס, על עצמה-מולו.
לאט, שיריה עוברים לדבר על האיש, מרדכי גלדמן.
בשירה הראשון, "פגישה ראשונה או להיות משורר" (עמוד 7) שפין גרוס מתבוננת מהצד על האיש שהגיע לירושלים, משרך דרכו, לקרוא שיר אחד מעל במה:
" בְּעֵמֶק רְפָאִים, בְּפֶסְטִיבַל 'מֶטֶר עַל מֶטֶר' בִּירוּשָׁלַיִם
רָאִיתִי אוֹתְךָ עוֹמֵד עַל הַבָּמָה וְקוֹרֵא שִׁיר....
אַחַר כָּךְ עָמַדְתָּ בַּחֲשֵׁכָה, לְבַדְּךָ
בְּיָדְךָ תִּיק דַּק וְשָׁחֹר, לַשִּׁירִים אוֹ לַסְּפָרִים
מַמְתִּין לַהַסָּעָה שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים.......
וְחָשַׁבְתִּי כַּמָּה רָחוֹק, עַד פַּאֲתֵי אֶרֶץ
מוּכָן מְשׁוֹרֵר לְהַגִּיעַ
כְּדֵי לִקְרֹא שִׁיר אֶחָד".
אחר כך מתנגנת לה מוזיקה נעימה, הם לומדים להכיר איש את רעהו, רבים, מתפייסים ושוב רבים, משוחחים, היא התלמידה - הלומדת ממנו מילים. כמו תלמיד חכם הלומד מרבו:
"היינו ידידים" (עמוד 9)
" רָצִיתִי לִלְמֹד מִמְּךָ אֶת הַיְּכֹלֶת לָקַחַת רֶגַע
לִפְרֹט לְמִלִּים וְלַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ שִׁיר
אֶת אָמָּנוּת הַזִּקּוּק וְהַהִדּוּק
הָאֶסְתֶּטִיקָה שֶׁל הַמִּלָּה
אֶת הַהִתְקַדְּשׁוּת"
בתחילה, שיריה אבלים על מות האיש הזה, ההולך להיפרד מעליה.
כבר בשיר השלישי "אתה בחרתנו" יש דיון על המוות ועדת המעריצים סביבו.
האיש הגוסס בוחר את חבריו, מנהל דיונים ואבחנות והנה גם שפין גרוס "זכתה" לקבל ממנו מינוי.
היא מציינת : "אתה בחרתנו" (עמוד 11)
"הָיִיתָ שַׁלִּיט
יָדַעְתָּ הַכֹּל
אוֹת בְּאוֹת......
וְאַחַר כָּךְ לִוִּינוּ אוֹתְךָ עַד הַקְּבוּרָה."
כאן שפין גרוס מנהלת איתו שיח. היא רוצה לסייע לו. מחד גיסא הוא לוקח, נותן הוראות ומאידך לא מוותר על הביקורת התערית שלו. כאילו אוסף כוחות באמצעות הרוע.
"להיות משורר" (עמוד 14 )
" אַתְּ לֹא רְאוּיָה לְיָפְיִי
אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת בַּמֶּרְכָּז כְּמוֹ כָּל תִּינֹקֶת בַּגַּן
אֲבָל אַתְּ שׁוּלֵי שׁוּלַיִם
הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תָּם"
משפיל מכאיב וגורם למושפל לא לנטוש, למרות זאת. והמשך אותו שיר:
"''מְסָרֶבֶת לְהֵעָלֵב מֵהַדִּבּוּרִים הַמְּיֻתָּרִים שֶׁלְּךָ'' כָּתַבְתִּי
לֹא מְאַפְשֶׁרֶת לְךָ לַהֲרֹס –...."
שפין גרוס גוררת עמה זיכרונות מהעבר. לדוגמא, הערתו של גלדמן לגבי הסל האדום, השייך לאמה של המשוררת. (מתוך ספרה "ורדה ורדה").
"הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁאַתְּ לֹא בֶּאֱמֶת שַׁיֶּכֶת לַמְּשׁוֹרְרִים
בְּגִישָׁתֵךְ לַסַּל
מְשׁוֹרְרִים הוֹלְכִים עִם סַל פְּלַסְטִיק אָדֹם לְכָל מָקוֹם"
בשירה "חדר הסודות" יש עוד גילוי. שפין גרוס ביקרה רבות בביתו, זמנה היה תמיד קצוב ועתה, בשוכבו על ערש דווי, הבית הופך לגלוי - מותו הקרב פותח סודות
" וְסוֹדוֹתֶיךָ עֵירֻמִּים לְאוֹר הַיּוֹם הַנּוֹקֵב." (עמוד 23)
שיר נפלא מצאתי בעמוד 23, מצטטת אותו, במלואו.
" מְחִילָה"
"רָאִיתִי עֵינַיִם רַכּוֹת
מִתּוֹךְ זְקַן הַמַּחֲלָה הַפִּרְאִי שֶׁצִּמַּחְתָּ, אֲבוּדוֹת
רָאִיתִי אוֹתְךָ חֲסַר אוֹנִים בְּכִלְיוֹנְךָ
רָזֶה וְחַלָּשׁ כִּמְעַט נִדָּף
וַעֲדַיִן הֵטַלְתָּ בִּי אֵימָתְךָ –
מוֹרָא הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁאֵין בִּלְתּוֹ
לֹא חִבַּקְתִּי
לֹא נָגַעְתִּי
חָשַׁשְׁתִּי מֵרוּחֲךָ הַקּוֹדֵם.
רַק פַּעַם אַחַת כְּשֶׁתָּקְפָה אוֹתְךָ מַחֲלָתְךָ מְאֹד
בָּאתִי בְּתוֹרִי לְבֵית הַחוֹלִים, טִפַּלְתִּי וְהוֹעַלְתִּי
הָיִיתָ אֲסִיר תּוֹדָה
וְיָדַעְתִּי שֶׁהָיָה לִי יוֹמִי אֵצֶל גֶּלְדְּמָן
אָמַרְתָּ מִלִּים יָפוֹת
וְגָאָה לִבִּי בְּפָנֶיךָ.
שָׁעוֹת לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתָּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמֶיךָ
אָסַפְתִּי כּוֹחַ נֶפֶשׁ וְלָקַחְתִּי אֶת יָדְךָ
שִׁלַּבְנוּ אֶצְבָּעוֹת
הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינֶיךָ
הֵן זָהֲרוּ
וְהָיְתָה הַמְּחִילָה שֶׁלָּנוּ."
הפחד והיראה ממנהיג, גם לאחר לכתו.
שפין גרוס היא הילדה הקטנה המחכה לעידוד , להרגיש שהיא שווה, היא משוררת! והאיש החשוב הזה, צריך להאמין בה.
היא שווה וזה המחיר שעליה לשלם.
מי מאתנו אין לו את האיש החשוב שאנחנו עומדים כנועים, אולי נזכה לליטוף קטן....
אבל שפין גרוס לא מוותרת ! למה? "כי אתה המשורר"
בשיריה, שפין גרוס מסייעת לו, צוללת אתו, דואה אתו לכל מקום, מציעה לו. אך היא נדחית.
המשוררת ארלט מינצר הטיבה אכן להתייחס ליכולותיה של שפין גרוס, כמשוררת , וכתבה על כך.
אילן שיינפלד, במאמר מעולה על ספריה של שפין גרוס, כותב:
"בביצת השירה פורחים הנרקיסים היפים ביותר.
ספר שיריה החדש של ורדה שפין גרוס הצליח להדיר שינה מעיניי. לילה אחד לפחות התהפכתי על משכבי, מהרהר בוורדה ובמוטי גלדמן, שעליו כתבה ולו הקדישה את ספרה, ולא ידעתי מרגוע. שבוע שלם התהלכתי עם הספר הזה בלבי. הוא הביא אותי לשוב ולקרוא בכל ספריה של ורדה, ולצאת במסע שלם בשירתה. זו השפעה לא מעטה מצד ספר צנום.
הוא מוקדש למרדכי גלדמן במלים, "למוטי, מקדש מעט", ועל כריכתו האחורית היא כותבת: "גלדמן ואני – הוא ליווה אותי כעורך במסע של למעלה מעשר שנים (שני ספרים וחצי), ואני ליוויתי אותו בחוליו בשנה האחרונה לחייו. הקשר היה מורכב, בין עורך סמכותי ומשורר ידוע – ואני."
כשקראתי את השורות האלה נכאב לבי. מוטי היה אחד המשוררים הטובים בשירה העברית. הערכתי מאוד את שירתו. אך כצעיר, אחרי שנפגשתי עמו פעמיים-שלוש בביתו, וחוויתי גם אני את מנגנון הפיתוי והקירוב שלו את זולתו, את העצמתו רק לשם ריקונו ורמיסתו – הבנתי שהוא משורר נפלא ואדם מסוכן לי, רגשית.
אך לעולם לא שבתי להיפגש עמו......."
שיינפלד ממשיך לנתח את גלדמן ואני, שכל שורה משיריה של שפין גרוס, גרמו לי להבין שמולי עמד איש הדומה לגואל רצון, ראש הכת שפיתה ושכב עם נשותיו ואולי גם עם בנותיו וניצל אותן, ופצע את נפשן, בכוחו הממגנט .
כך גם גלדמן. משורר נפלא, כשרוני מאוד, פסיכולוג, חד כתער, בודד ואומלל, לא יכול היה לאהוב.
גלדמן היה מומחה להרוס, לפגוע ולנצל. לא מינית! אבל נפשית.
ברגע שצד את האיש/ה רוקן אותו, בז לו, כפה עליו, ניצל אותו אך דאג כל העת לקרבו אליו, מתוחכם.
אבל, גלדמן היה עורך נעלה ואכן היה שווה לשחר לפתחו.
