רשימה:

ציפור רבת יופי -הספד לד"ר ניקולא יוזגוף‑אורבך / יצחק גוילי

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יוֹפִי.

הַצִּיפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹרָה רבַּת־יוֹפִי כָּזֹאת

לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

 נתן זך

ביום 6 באוגוסט 2025, ביום שבו נולד, נפרד מאיתנו לפתע האיש שכבש את לבי בעדינות עזה , ד"ר ניקולא יוזגוף‑אורבך ז"ל, משורר, חוקר, מרצה, עיתונאי, אדם שחי על הגבול הדק שבין מילים לעולם, ובחר תמיד לעבור דרכו ברגליים יחפות.

הכרתי אותו אצל נורמן בר לפני כחמש שנים, בערבי השירה הנפלאים אצל יחזקאל נפשי, ומאז התחברו דרכינו. שיחותינו היו ממושכות, חושפות לב. האיש הזה היה אור, כאב, עומק, חיוך שביר, חכמה שקטה. דיברנו על שירה ועל גוף, על קהילה ועל בדידות, על אמונה ועל פרידה. התחברנו ככה,  בלי מאמץ, כמו מיתר שמתוח בדיוק בגובה הצליל.

למרות שהייתי מבוגר ממנו בעשרים שנה, הייתה בינינו זהות עמוקה והכרות נדירה. כשסיפרתי לו על חוויותיי ממלחמת לבנון הארורה של 1982, על רגעים קשים שעדיין מהדהדים בי, הוא אמר לי: "תיקח את הרגעים הכי קשים ותהפוך אותם לשיר."

זו אולי עצת השירה הטובה ביותר שקיבלתי מעודי , ואני ממשיך להשתמש בה עד היום. כי ניקולא הסביר לי, בפשטות הבהירה שלו, שדווקא הרגע הכי פרטי, הכי טעון, זה שהכי קשה לאחוז בו ולמסור לאחרים הוא הוא לעיתים הרגע האמיתי, שזקוף ומאיר בתוך השיר.

יום אחד שלחתי לו שיר כזה, עם אחד מאותם רגעים ארורים. הוא התקשר אליי דקות ספורות אחר כך  ופשוט בכה. לא היו מילים. רק בכי בטלפון. ואני ניסיתי להרגיע אותו, ואני זוכר את עצמי לוחש לו: "זה בסדר, ניקולא, זה רק שיר." אבל זה מעולם לא היה "רק שיר" בשבילו. ככה היה , נפש חשופה, לב פתוח לכל כאב שאחרים אולי היו בורחים ממנו.

פעם הצעתי לו להחזיק את האתר "קול ההמון", שירכז שירה חיה, עכשווית, מתחדשת. ראיתי בזה פרויקט תרבותי חשוב, משהו שילך לפני המחנה. הוא התלבט. לבסוף האתר ירד  והשאיר אותי עצוב מאוד. כי כשעניין של שירה נעלם, זה לא רק אתר שנמחק. זה קול. זה דופק. זה יופי שאיננו חוזר. ואיתו – עוד משהו ממנו נדם.

ניקולא נולד בצפת בשנת 1984 וגדל בבית חרדי. הילדות שלו הייתה רוויה במקורות, במקצב התפילה, בשפת התורה. גם כשלימים התרחק ממסגרות הדת, אהבתו לעם ישראל זרמה בו בעוצמה, והייתה בו תמיד תחושת שייכות עמוקה לעברית, למקורות, למורשת ולזהות היהודית במובנה הרחב והעמוק. כל שיר אצלו היה גם פרק חדש של מדרש.

בגיל 17 פרסם את ספר שיריו הראשון, ומאז פרסם עוד רבים: "מותה של ילדות", "יהודי ערבי", "גטו צפת", "דם תפוזים", "עטלף אור". שירתו הייתה ברק מתמשך, לעיתים זעקה חנוקה ולעיתים תפילה. היא הייתה שירה של חיפוש, של זהות מתפצלת, של כאב גאה. בשיריו דיבר בקול נדיר על הומוסקסואליות, על קודש וחול, על עיר ושפה וגוף.

מעבר להיותו משורר מוכשר, היה גם דוקטור ודמוגרף, חוקר ומרצה, אדם מלומד שחקר את תנועת הרפורמה, את יחסי מרחב וזהות, את קהילות השוליים. הוא ידע להביט על העולם בחריפות, אך לדבר עליו ברוך.

ניקולא נפטר כשהוא בן 41 בלבד, עם בן זוג וללא ילדים ,איש מלא אהבה.

אהבתו לא הייתה נחלת בודדים; היא הייתה שפת קיום. חייו היו שירה.

עכשיו, כשאיננו עוד, השורות של זך –

“ציפור רבת־יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי” –

מהדהדות בי כקינה.

נוח בשלום, ידיד יקר. לא אשכח אותך.