סיפור:
אבודה בשעת צוהריים/רון גרא
זאת הייתה שעת צוהריים שקטה במיוחד. הגינה הסמוכה לביתה שבימים אחרים הייתה מלאה בהמולה ובקולותיהם של ילדים משחקים הייתה ריקה. הרחוב דמם וכמעט שלא עברו בו אנשים ואפילו גלגלי המכוניות שנסעו בכביש הסמוך לא נשמעו כבדרך כלל. היה נדמה כאילו זה יום אחר, שונה, מיוחד, קצת כמו כשנכנס החג או כשעוטפת את הארץ ברכתה של שבת קודש, אך שעת צוהריים זאת הייתה ביום חולין שאינו שונה משאר ימות השבוע, ובכל זאת הייתה השעה שקטה ודוממת, שונה ומיוחדת.
יפה יצאה אל המרפסת וטיילה בה לאורכה ולרוחבה. היא עצרה רגע, נכנסה פנימה אל דירתה הממוקמת בקומה הרביעית, לקחה את המשפך שהיה מונח בארון השירות בחדר האמבטיה ויצאה שוב אל המרפסת כשמשב רוח מקפיא קיבל את פניה. צמרמורת עברה בה כאילו בעוד רגע משהו נורא עומד להתרגש עליה. בעת שהשקתה את פרחי האדניות הרהרה בינה לבין עצמה כיצד חשה קור זה ביום של חמסין ושמש יוקדת. בעודה מהרהרת בדבר, פעמון הדלת צלצל. הם הגיעו. לא היה לה כוח לארח. כל שרצתה זה להישאר לבדה במרפסת שלה, עם מחשבותיה, עם לבלוב הפרחים שאהבה. במהירות עשתה צעדיה אל הדלת ופתחה אותה לרווחה לא לפני שקבעה על פניה חיוך מאולץ.
שעה ארוכה ישבו כך בסלון ביתה, בשתיקה. שתי בנותיה לצדה, לוגמות מכוסות הקפה שהכינה להם. לאחת קפה נמס עם מעט חלב וללא סוכר בספל רחב ידית, לשנייה קפה שחור שהורתח שלוש פעמים בדיוק והוגש בכוס זכוכית קטנה. בצד השני של החדר ישבה גם נכדתה הבוגרת ולא הוציאה מילה מפיה. היא נראתה זעופה אך כנראה שזה ככה אצל הצעירים, חשבה יפה לעצמה. לפתע, קמה ממקומה וצעדה אל עבר המטבח. בנותיה שתקו. "אם את כבר שם, תוכלי להביא את קנקן הלימונדה הקרה? הנחתי אותו על השיש...". היא לא ענתה. דקה לאחר מכן חזרה לסלון כשבידיה קנקן הלימונדה הצונן ומספר כוסות. היא הניחה אותם על השולחן בהפגנתיות והתיישבה בשתיקה רועמת. יפה חשבה שוב לעצמה שכך הצעירים מתנהגים בימינו ולכן לא אמרה דבר.
הדקות הבאות שעברו גם הן בשתיקה נראו ליפה כמו נצח. בליבה רק רצתה שתלכנה כבר מביתה והיא תחזור למרפסת האהובה שלה ולפרחים שכה טיפחה. היא לא הבינה מדוע הן באו אם דבר הן לא אומרות. בעוד היא מהרהרת בדבר פתחה לפתע נכדתה את פיה ושאלה: "סבתא, אני רוצה לדעת מדוע לא לקחת איתך את אימא, בתך הקטנה בת השלוש לחתונה שלך עם בעלך השני?". יפה נדהמה מן השאלה הישירה ואף שרצתה לענות ולהעמיד את נכדתה החצופה במקומה, החליטה להמשיך בשתיקתה. אך השאלה חזרה על עצמה שוב ושוב וקולה הרועם של נכדתה כמו פילח את ליבה כחץ שנורה לכיוונה ואינה יכולה להתחמק מפגיעתו. ראשה הסתחרר עליה אך היא לא נתנה לבנותיה ולנכדתה החצופה להרגיש בכך ונשארה ישובה קפואה במקומה ובשתיקתה.
"אימא? מדוע את לא עונה לה?", הצטרפה אימה לשאלה. "למה כשנישאת בשנית ליעקב לא אספת אותי לחיקך ולא לקחת אותי להיות לצידך בנישואייך השניים?". יפה שתקה. גם בתה השנייה, מאותם נישואין שניים שתקה ולרגע לא הבינה מה אחותה למחצה הבוגרת ממנה רוצה, מדוע היא מחזקת את דברי בתה ולמה הן שואלות את השאלה הזאת דווקא עכשיו ודווקא בעת הביקור אצל אימן הקשישה.
האם ובתה לא הרפו וחזרו שוב ושוב על אותה השאלה שנורתה לעברה של יפה, והיא בשתיקתה ורק עיניה מסגירות את מצוקתה. כשראו שאין מענה לשאלתן החלה בתה הבכורה של יפה מנישואיה הראשונים להעלות את טענותיה למכביר. "אימא, את ידעת כמה היה לי רע בבית. יעקב שלך לא אהב אותי כלל והוא לא רצה שאגדל עם אחותי הקטנה, הבת המשותפת שלכם. הוא רצה לסלק אותי ושאעבור לגור אצל אבא. אבל אבא בכלל היה עסוק עם משפחתו החדשה שהקים בחוץ לארץ וכשהם חזרו ארצה הוא בכלל לא רצה לקחת אותי אליו כי פחד ששלושת ילדיו מנישואיו אלה לא יסתדרו איתי. הייתי נעה ונדה בבית שלך ושל יעקב. כן, גידלתם אותי ודאגתם לי לכל אבל אהבה אף פעם לא הייתה שם. כעסתי על יעקב. כעסתי עלייך. אף פעם לא התייחסת אליי. גם כשברחתי מעת לעת אל הרחוב, זה לא עניין אותך. התהלכתי בין הצמחייה ברחובות העיר וזילפתי רסיסי אל על ראשי הצמחים. עמדתי מולם דומם בדיוק כפי שאת עומדת שעות מול הפרחים האהובים שלך. עמדתי דומם במשך דקות ארוכות ובכיתי. התאבלתי בתוך בית הקברות של ליבי. אני יודעת... יעקב לא היה לך בעל קל כלל. חשבת שאיני יודעת, אבל ידעתי שברחת ממנו בכל הזדמנות. ברחת ממנו אל העבודה שלך ואל מאהביך הרבים מספור..."
יפה הייתה ישובה דוממת בכורסתה, מדממת בליבה, קפואה במבטה. היא לא אמרה דבר ורק ייחלה שהביקור המקולל הזה ייגמר ושתוכל לשוב אל מאהביה שכל כך חשקה בהם. המאהבים שלה הישובים באדניות מרפסתה, מאהביה הפרחוניים המלבלבים שאינם שואלים שאלות מיותרות או עסוקים בכעסים מיותרים שאבד עליהם הקלח זה מכבר. אותם פרחים שאוהבים אותה ובצבעוניותם הססגונית את נפשה מענגים.
