סיפור:
כתבו עליהם בעיתון/ יפה גדעוני
בדירה הסמוכה לביתי התפנתה דירה קטנה ונכנסה אליה משפחה בת שבע נפשות. הורים צעירים וחמישה ילדים. השכנות תמהו כיצד יצליחו כולם להסתדר בדירת חדר ומטבח כשהשירותים בחוץ? אני שמחתי על בואם כיוון שהבת הבכורה, חווה, הייתה בת גילי והפכה לחברתי הטובה ביותר. נהגנו לשחק במשחקי רחוב, או בחצר ביתי ומעולם לא נכנסתי לביתה. לעיתים אמה קראה לה לבוא כדי לשמור על אחייה הקטנים, חווה צייתה ומיהרה הביתה, גם כשהיינו באמצע משחק. את אביה של חווה כמעט ולא ראינו. הוא יצא מוקדם בבוקר לעבודה וחזר בשעות הלילה. למרות שהייתי רק ילדה־נערה, נחקק בזיכרוני מבטה של אביבה, אמה של חברתי. בעיניה היה מבט של שלווה וכבוד. היא מעולם לא הצטרפה אל השכנות שישבו בחצר והעבירו בשיחות את שעות הערב. מידי יום, בשעות אחה”צ המאוחרות, כשהחשיכה החלה לרדת, אביבה עטפה את ראשה במטפחת ויצאה אל השוק עם סלים קלועים המשולבים זה בזה. היא הלכה בצעדים מהירים ושקטים. השכנות סיפרו שהיא מלקטת את הירקות והפירות שבעלי הדוכנים השליכו בסוף היום. כשחזרה מהשוק צעדה עם הסלים בידיה. נראה היה שהסלים הכבידו לא רק על כתפיה אלא גם על ליבה. רגליה מרחפות באוויר, נוגעות ולא נוגעות באדמה. כמו ביקשה להיות רואה ואינה נראית. צעדיה היו נחושים ומבטה נישא קדימה. היא לא הביטה לצדדים. כאילו כל רצונה היה להגיע הביתה ולפרוק את מטען הסלים. כשמישהו קרא בשמה ואמר שלום, הייתה מניעה את ראשה וממהרת להמשיך בדרכה הביתה.
כשהשכנות ריכלו עליה, אימי נהגה להשתיק אותן ושאלה אם לא היו נוהגות כמוה כדי להאכיל את ילדיהן. יום אחד, כשאביבה חזרה מהשוק, הסלים נראו כבדים מהרגיל. אחד מילדיה לקח ממנה סל אחד כדי להקל עליה ושאל, ”אימא, מה יש בסלים היום?” והיא ענתה בחיוך עייף ”היום יש לנו גם עגבניות וגם מלפפונים. נכין סלט ירקות בריא”. והוסיפה כמבקשת לשמח אותו ”יש גם תפוחים ופירות טעימים להכנת ריבה שאתה אוהב”. באחד הערבים כשחווה לא ענתה לקריאתי, נכנסתי לביתם. בחדר היו מזרנים פרוסים מקיר לקיר, הילדים התכרבלו זה לצד זה כמו גורי חתולים, יוצרים מעין פסיפס אנושי מופלא. אביבה כיסתה כל אחד מהם בשמיכה דקה, וליטפה בעדינות כל ראש.
באוויר ריחפה תחושה של אהבה. אביבה הביטה בי במבוכה, במבט של אם הנלחמת על ילדיה בשקט, בצנעה, בלי שאיש ידע. חווה, חברתי הטובה, ניגשה אליי בבהלה כשבידה פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ובריבה. ”מה קרה”? שאלה דוחפת אותי בעדינות החוצה, אם מתוך מבוכה או מרצון לשמור על פרטיות המשפחה.
בבית הספר הוחלט לשלוח מורה לביקור־בית עקב היעדרויות חוזרות של חווה. אביבה הייתה בעבודה וחווה, שנותרה לשמור על אחיה החולה, קיבלה את פניה של המורה הנכבדה. לאחר יומיים פורסמה כתבה בעיתון על ביתם של אביבה וחווה, מלווה בתמונות של ערימת מזרנים ושל חווה ואחיה מכינים שיעורים על הרצפה כי לא היה להם שולחן. הכתבה עוררה סערה גדולה. מאז אותו מקרה, אביבה ובני המשפחה הסתגרו בביתם, עד לאותו בוקר בו התעוררנו וגילינו שדירתם ריקה. הם עזבו באישון לילה כגנבים בחשכה. כל ”פשעם” היה עוניים וניסיונם להתמודד בכבוד עם גורלם. שאלות רבות הטרידו אותי. האם המורה באמת התכוונה לעזור? מדוע לא בחרה בדרך שקטה יותר? האם הבינה את עומק הפגיעה שגרמה למשפחה שכל רצונה היה לשמור על כבודה. באסיפת הורים דחופה שכונסה בעקבות המקרה, דרשו ההורים הנסערים ממנהל בית הספר, לפטר את המורה או לפחות להעבירה לכיתה אחרת. אך לחווה ולמשפחתה זה כבר לא עזר. המראה האחרון מביתם, המזרונים הפרושים על הרצפה, הילדים המתכרבלים זה לצד זה, ואביבה המכסה אותם באהבה, נחרת בזיכרוני לשנים רבות. עם הזמן הבנתי שאותו ערב לימד אותי שיעור עמוק על החיים. עוני וכבוד אינם תלויים זה בזה, אהבה יכולה לשגשג גם בתנאים הדלים ביותר. לעיתים קרובות איננו מכירים ומבינים באמת את סיפורם של האנשים החיים לצדנו. חלפו שנים, בעודי תוהה היכן הם היום, והאם חווה זוכרת את חברותנו הקצרה.
לפתע שמעתי ברדיו את קולו הנעים של אריק איינשטיין שר את השיר — ”כתבו עליו בעיתון". "הו, פנחס מה עשו לך העיתונים. מה עשו העיתונים"? שואל אריק. בליבי תקווה שהם מצאו מקום שבו יכלו לחיות בכבוד, בלי שיצטרכו להתבייש בעוניים.
