מאמרים:
אמא וילדים-גוסטב קלימט
'אמא וילדים' : הציור כאירוע נפשי – בין קלימט ופרשנות עכשווית/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים
"האומנות היא הדרך שבה הלא-מודע נעשה גלוי לעין"
(ג'וזף קמפבל)
פתח דבר – צירוף מקרים – אומנות חיה ובועטת
במקרה או שלא במקרה – ביום שבו מדינה שלמה רעדה מבשורת מותם הטרגי של האם וילדיה משפחת ביבס, שנחטפו ונרצחו, נשלח אלי ציור זה קלימט, 'אמא וילדים'. הציור נשלח אלי כחלק מתהליך חקר מתמשך אשר מתקיים ביני לבין ראובן שבת, בו אנו דנים כל אחד בנפרד על ציור אייקוני ולאחר מכן הופכים זאת למאמר משותף. כאמור, צירוף המקרים הזה הלם בי ומצאתי שעוד בטרם אתייחס לציור גופו, מראהו, מסריו המצויים מעל פני השטח ובעומקו, אתייחס לחיבור הבלתי נמנע של זמן אמת.
יש רגעים שבהם יצירת אומנות אשר נוצרה במקום אחר, בזמן אחר ובנסיבות אחרות מתנגנת לפתע על אותו מיתר שבו מתכווץ הלב הקולקטיבי, וכשזה קורה – היא מפסיקה להיות רק 'אומנות' והופכת למראה, למכיל ולמטפורה חיה של מה שכואב עד בלי די. בהמשך המאמר כאשר אתייחס לדרכי קריאה פרשנית מבוססת גישה פסיכואנליטית ארחיב על כך את הדיבור.
במאמר הנוכחי אבחן את היצירה דרך כמה נקודות מבט מהן תגזרה הפרשנויות אשר ישלימו זו את זה ויציגו תמונת עומק מלאה ורב ממדית ליצירה 'אמא וילדים'. אציג כיצד ניתן להתייחס ליצירת אומנות כאל 'טקסט חזותי' אותו ניתן לקרוא בדרכים שונות, בהנחת יסוד שיש לו רובד שטח שבו הדברים גלויים ונראים, ואמשיך לחקור ולחשוף רובדי עומק נסתרים 'אשר מקופלים בתוך הסימנים הגלויים של המציאות הנראית לעין' כפי שאומר זאת מרלו פונטי, תוך שימוש בגישות פסיכואנליטיות ואינטרטקסטואליות.
'אמא וילדים ' : אומן – שפה – סגנון – צורה
היצירה 'אמא וילדים' ("Mother and Child") אשר לעתים גם נקראת 'האמהות' ("Motherhood") צוירה על ידי גוסטב קלימט (Gustav Klimt) בשנת 1905, והיא מהווה חלק מסדרה גדולה יותר של ציורים שנקראת 'שלושת הגילאים של האישה' ("The Three Ages of Woman").
התבוננות בעין חופשית על היצירה חושף רגע אינטימי בין אם לשני ילדיה, באווירה חושנית עדינה ורכה. צורת ביטוי חזותית זו מאפיינת את סגנונו המובהק של קלימט שהיה אחד האומנים המובילים בתנועת ה 'סציון' Secession)) שהייתה בווינה, והוא בדרכו שאף לבטא יופי, ארוטיקה ודרך זה את העומקים הרגשיים האנושיים.
ניתן לראות בציור שילוב מעניין בין מציאות ודקורציה, ישנם דפוסים גאומטריים ואלמנטים דקורטיביים עשירים אשר מקיפים את הדמויות, ואלה מייצרים תחושה של מלאות וחושניות. בציור יש שילוב בין טכניקות סימבוליסטית ואורנמנטלית.
הסגנון האומנותי שנקרא סימבוליזם מאופיין בהעדפה של הדימוי על פני התיאור הישיר, כלומר הדימוי אינו העתק ריאלי של המציאות אלא מסמל באופן חזותי משהו מתוך המציאות. כאשר משתמשים בסמלים חזותיים הכוונה היא לרמוז על רגשות, רעיונות, מצבים נפשיים, מיתוסים וחוויות פנימיות. שפת הסימבוליזם היא פיוטית, מסתורית, מהורהרת ולעיתים גם חלומית. יצירה המוגשת בסגנון סימבוליסטי אינה מבקשת לתאר את 'מה שיש' אלא את 'מה שמסתתר' בנפש, במיתוס או בזיכרון.
האורנמנטליות מאופיינת בשימוש באלמנטים דקורטיביים – דוגמאות, עיטורים, קווים חוזרים, מרקמים וקישוטים כאשר המטרה היא לכאורה להעשיר את היצירה מבחינה חזותית ותחושתית. הזרם האומנותי שנקראה 'ארט נובו' (Art Nouveau), שהוא גם הזרם האומנותי שעליו נמנה קלימט עסק בעיטורים חלק מהותי מהשפה האומנותית. סגנון אומנותי זה משתמש בקווים מתעגלים, צורות צמחיות, מבנים גיאומטריים וצבעים דומיננטיים אשר חוזרים על עצמם. האורנמנטליות מחברת את האדם לטבע, למקצב, ולחזרתיות ארכיטיפית.
ערכים סגנוניים אלה משולבים ביצירה המדוברת כאן. ניתן לקרוא את המצבים המתוארים - כמו האם, השינה, השיער האדום, העיניים העצומות כביטוי חזותי שמסמל עומקים נוספים בנוסף לנראות הברורה (נעסוק בכך לעומק בהמשך). ניתן לומר שהשילוב בין שני ערכים סגנוניים אלה חושפים סוג של פואמה ויזואלית שבה העיצוב ממש כמו בתרבויות עתיקות הוא בו זמני – דקורטיבי ורוחני, מרחב אישי וקולקטיבי, פיוטי וממשי. באופן שבו שפת הסמל משתלבת עם שפת העיטור נוצר מרחב חזותי שבו התוכן הפנימי של הרגש והקשר הופך להיות מבנה צורני עשיר. נראה אם כן שהאם והילדים אינם מתוארים רק כבני אנוש, אלא כמופע של מיתוס, זכרון ורגש, עטופים בשפה אומנותית פיוטית סמלית וחושית.
ניתן לצפות בשילוב המיוחד בין הריאליזם של תווי הפנים והדמויות לבין הסגנון הדקורטיבי אשר מבליט את הדמויות על רקע פסיפס או טקסטיל. הקווים המעוגלים, הצבעוניות וההדגשה על מגע בין העור לבין הבדים הרכים מביעים אינטימיות עמוקה וחושניות. תנוחת החיבוק יוצרת תחושה חזקה של הגנה, שלווה ורוך. האווירה ביצירה היא אינטימית ומרגיעה, נראה כאילו האומן תפס רגע שקט ושלו שבו אם וילדיה שקועים זה בזה בהרמוניה מוחלטת. החיבור המבני שנוצר דרך תנוחות הראש והידיים החובקות, העיניים העצומות בשלווה הופכים להיות סימבול לביטחון, וביטוי לכוחה המרפא של האם.
היצירה בנראותה ובאופן החזותי שבו מתוארת האם וילדיה יכולים לעורר מגון רחב של רגשות – אהבה אימהית, אינטימיות, בטחון וחמלה. ניתן לזהות עדינות וחוזק גם יחד. צפייה בציור יכולה לעורר בצופה תחושות של רוגע ושלווה, ולעורר מחשבות על קשר אנושי, אמהות, ואהבה ללא תנאים. קלימט היוצר התעניין רבות בנושא הנשיות, הארוטיקה, האהבה והפוריות. בעבודותיו הוא מדגיש את הנשיות כשילוב בין יופי וכוח עוצמתי.
זה המקום לציין שמחקר מעמיק שערכתי כאשר נתקלתי ביצירה זו, הוביל אותי לדעת שהוא אחד מתוך מחזור ציורים שעוסק באלגוריית מחזור החיים. ביניהם הציור 'שלושת גילאי האישה' ( 1905) – ילדות, בגרות (אמהות) וזקנה. קלימט מציג תינוקת בזרועות אמה הצעירה, ולצידן דמות אישה זקנה עם ראש מורכן כסמל לחלוף הזמן. פרשנים מדגישים שזהו ייצוג חזותי סמלי של מעבר מהלידה אל המוות. הדפוסים והצורות הבלתי שגרתיות המופיעות ברקע, מסמלים על פי דעת הפרשנים הם צורות של מושבות חיידקים ויצורים זעירים כסמל למחזור החיים וההתפוררות לאחר המוות. נאמר, שהציור 'אמא וילד' מהווה חלק מיצירה רחבה המדגישה את ארעיות החיים ואת הנוכחות המתמדת של המוות בתוך החיים.
בין חלום ליצירת אומנות: מפגש בנבכי הלא מודע
כל ציור כ 'טקסט חזותי' הוא מטאפורה המכילה סמלים. הוא מה שהוא נראה לעין כסוג של מציאות חזותית, ובו בזמן כל ערך חזותי יכול לשמש סמל. אם כך ובוודאי כאשר הציור מוגדר על פי סגנונו כציור סימבוליסטי. מכאן, ולכן ברצוני להתייחס עתה אל הסמלים של הציור ולנסות להבין מה אם כן הם מסמלים, ובכך לנסות לחשוף את הרבדים העמוקים של הציור הרך והתמים והיפה של אם וילדיה.
ומאחר ובחרתי להתייחס למראות ולסימנים החזותיים כאל סמלים, אני מבקשת לקשור בין תופעה נוספת – 'חלומות ויצירת אומנות'. קשר זה נחקר רבות כאשר הוגים שונים כמו פרויד ויונג דנו בהרחבה בקווי הדמיון העמוקים המתקיימים בין שתי תופעות אלה – האומנות והחלום.
הן החלימה והן היצירה האומנותית מתקיימים במרחב נפשי שבו המודע פוגש את הלא מודע. בשני המקרים מדובר בשיח פנימי, נסתר וחידתי של האדם עם עצמו, שבו הרגשות הזכרונות, החרדות והתשוקות מתגלמים באמצעות סמלים, דימויים וייצוגים ויזואליים. שתי אלה הם שפות של הנפש, שתיהן מדברות בשפת הסמל והדימוי. באמצעות שפות אלה (החלום, האומנות) ניתן ליצור קשר ישיר אל החלקים הלא מודעים שבנפש.
קלימט כאמור משתייך לזרם הסימבוליסטי, משתמש במודע ובמכוון בשפה חזותית עשירה ומורכבת המזכירה את שפת החלום. לפיכך מצאתי שהיצירה 'אמא וילדים' ניתנת להתבוננות ולניתוח באופן דומה לניתוח חלום: כל פרט ודימוי עשוי להיות סימבולי ולהכיל משמעות עמוקה שניתן לפענח. נראה שהיצירה יכולה להיות מרחב סימבולי שבו מתגשמים כוחות פנימיים, כמוסים, לא מודעים ורגשיים, כוחות שנוגעים לשאלות של זהות, אהבה, אינטימיות, חיים ומוות.
על רקע דברים אלה בחרתי להתבונן ביצירות אומנות זו כסוג של "חלום" ובדרך זו לבחון באופן עמוק יותר את מה שמסתתר מאחוריה. התוכן הגלוי הופך להיות מערך של סמלים (כמו בחלום) האוחזים תוכן נסתר, לא מודע, אשר יכול להעניק ליצירה עומק נוסף. אוסיף ואומר שכאשר אנו מתבוננים ביצירת אומנות כחלום, אנחנו מאפשרים לה לדבר אלינו בו בזמן דרך העיניים ודרך חלקים פנימיים עמוקים של הנפש.
לצורך קריאת היצירה כחלום אני מתבססת על גישות פסיכואנליטיות מובנות ומבוססות אשר נוסחו לאורך השנים על ידי פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, חוקרי תרבות וסימבולוגיים מרכזיים. כגון, הפסיכואנליזה של פרויד אשר לימד שהחלום הוא צוהר אל הלא מודע, והסמלים המופיעים בו הם ביטויים מוסווים של דחפים, תשוקות, קונפליקטים וזיכרונות מודחקים. הגישה היונגיאנית אשר אומרת שהסמלים בחלומות הם בו בזמן אישיים וקולקטיביים, כלומר כאלה המשותפים לכל בני האדם. הגישה הסימבוליסטית באומנות, כאמור למעלה, אשר אומרת שלכל פרט יכולה להיות משמעות מוגדרת או משוערת. גישת ה'חלימה הערה' או 'היצירה כחלום' אשר באה מבית מדרשו של דונלד ויניקוט הטוען שיצירת האומנות היא מרחב ביניים המאפשר ביטוי של העולם הפנימי באמצעות סמלים, ובכך היצירה הופכת להיות 'חלום בהקיץ' אשר מבטא את הלא מודע באופן בטוח ומוגן. בנוסף לכל אלה ניתן להצביע גם על ה'אינטואיציה המקצועית' שבו ניתן להתבסס לא רק על ידע תיאורטי, אלא על ניסיון, אינטואיציה, והכרות מעמיקה עם טבע האדם, והבנה אמפטית של עולמו הפנימי של האדם.
לאחר דברים אלה ברצוני להתבונן על הציור כעל 'חלום' וברוח הדברים שנאמרו לעיל, לקרוא את משמעויות העומק של החלום, בבחינת ירידה לעמקי התת מודע ולפענח את הסמלים החזותיים הנגלים לעין הרואה (יצירת אומנות כחלום שנחלם). אדגיש שבקריאה הפרשנית אותה אציג להלן אני מתייחסת אל הציור כאל חלום המסופר לי, ומפענחת אותו על פי עקרונות פענוח פסיכואנליטיים ותרבותיים.
פירוש פסיכואנליטי של "חלום" – הציור "אמא וילדים"
הציור "חלום" 'אמא וילדים' גדוש בסמלים המצביעים על תמות נפשיות עמוקות העוסקות ביחסים בין-אישיים, אמהות, נשיות, חיבור לעולם הפנימי ולתת מודע. להלן אבקש לפענח אותו שלב אחר שלב:
· השיעור הארוך והאדמוני של האם: השיער האדמוני הארוך יכול לסמל תשוקה, חיוניות וכוח יצירתי מודחק או רצון עמוק לביטוי עצמי. השיער המכסה את הראש וסביבו בצורה של מפל שופע, יכול להצביע על חיבור עז ועמוק לכוח נשי פנימי קדום ועוצמתי, מעין 'אש פנימית' שמבקשת להתבטא דרך האמהות, היצירה או האהבה. הצבע האדום כתום של השיער מתקשר לתשוקה מינית, יצירתיות וחיות. ייתכן שאלה הם כוחות פנימיים חבויים אשר מבקשים ביטוי.
· השינה והעיניים העצומות: העיניים העצומות מסמלות סוג של התכנסות פנימה ושיבה אל הלא מודע. ייתכן שזה משקף ניסיון לברוח מעולם המציאות אל מקום של שקט,ביטחון, ומוגנות פנימית. ייתכן שמבוטא כאן צורך בהתכנסות פנימה, בהגנה ובמקום בטוח ושליו שבו החולמת יכולה לשחרר את שליטתה ולסמוך על כוחות עמוקים יותר בתוכה. השינה עצמה מסמלת התמסרות עמוקה, אמון ושלווה, אך בו בזמן גם אפשר שיהיה זה מצב של בריחה אות התכחשות למשהו מאיים אשר קורה בעולם החיצוני.
· הפרחים הפזורים סביב דמות האם: פרחים יכולים לסמל נשיות, פריון וצמיחה. הפיזור סביב הדמות יכול לרמז על תחושה של פוריות נפשית ורגשית. ייתכן שהחולמת מרגישה שהיא מוקפת ביופי, הזנה ושפע, אך העובדה שהפרחים אינם מסודרים אלא מפוזרים ברישול, יכולה לרמז על כך שהחיים אמנם מלאי פוטנציאל והבטחה, אך היא מתקשה לעשות בהם סדר, או להפיק מהם את המירב. ייתכן גם שהפרחים המפוזרים משקפים רצון סמוי של החולמת בחופש ובהיעדר צורך לשלוט ולארגן הכל, ואולי דווקא לשחרר את עצמה לזרימה טבעית יותר של החיים.
· תופעת החיבוק: החיבוק מסמל את הצורך העמוק בבטחון, קרבה ואהבה ללא תנאים. ייתכן והחולמת מבקשת לשוב למצב קודם, אידיאלי ומוגן של אמהות ראשונית או אהבת אם שלא נחוותה במלואה בילדותה. החיבוק מסמל גם הגנה, אחדות ושלמות – חיבור עם חלקים שונים בעצמה. התחושה היא של רצון למיזוג מוחלט עם עצמי אחר, או עם חלקים שונים של העצמי שדורשים קבלה וחיבוק. ייתכן כי החלום הוא ביטוי לרצונה העמוק של החולמת להרגיש מוגנת, אהובה ושלמה.
· הצורה המרובעת שנוצרה בקומפוזיציה של תנועת החיבוק: הצורה המרובעת שנוצרת על ידי תנועת החיבוק יכולה להצביע על יציבות נפשית ועל צורך במבנה, סדר וגבולות. עם זאת היא עשויה גם לרמוז על תחושת קיבעון או כלא – ייתכן שהחולמת מרגישה לכודה במבנה רגשי או בחובות ובתפקידים חברתיים של נשיות ואימהות. הגבולות המרובעים עשויים לשקף מתח בין הרצון בביטחון ויציבות לבין הצורך לפרוץ ולנוע מחוץ לתבניות ידועות.
· השיער הכהה של הילדים לעומת שיער האדום של האם: הניגוד בין השיער הכהה של הילדים לשיער האדמוני הבוהק של האם יכול לרמז על ההבדלים בין החולמת לבין 'האני הילדי' או הפנימי שלה. ייתכן והצבע הכהה יותר של הילדים מסמל חלקים פנימיים תמימים, נאיביים, אולי אפילו נסתרים או מודחקים. ניגוד הצבעים יכול לסמל את הפער בין מה שהחולמת מרגישה כאנרגיית חיים, יצירתיות ותשוקה (השיער האדום של האם) לבין חלקים אחרים באישיותה שהם מופנמים, רגישים, עדינים ואולי אף חשופים לפגיעה (השיער הכהה של הילדים). ייתכן שאלה חלקים המייצגים צורך בהגנה וטיפול – שהחולמת מרגישה שעליה להגן עליהם ולשמרם.
סיכום פענוח החלום :
החלום (הציור) חושף כמיהה פנימית עמוקה לביטחון, אהבה וחיבור עצמי. הוא מבטא גם את המתח בין צורך ביציבות וגבולות לבין רצון לפרוץ ולבטא את התשוקה והיצירתיות המודחקת. ניכרת שאיפה עזה לשלווה פנימית, אך ייתכן שהיא משקפת גם בריחה או התכנסות פנימית מפני אתגרים או קונפליקטים בעולם החיצוני. "האם" בחלום נראית כדמות חיצונית, אך כסמל היא מהווה ייצוג של חלק בנפש המבקש למזג בין דחפים מנוגדים – שקט מול סערה, תשוקה מול אחריות, חופש מול גבולות.
כיצד הפרשנות הפסיכואנליטית משתלבת בתוך הקריאה האומנותית
הציור שנגלה אלי שהוא ציור יפה, עם דמויות יפות וצבעים יפים, קישוטי ומעורר רגשות של יופי, אסתטיקה, חום ורוך ואשר נזמן אלי לשיח ולדיון לא היה מושך את תשומת לבי באופן מיוחד. לבד מהעובדה שהייתי יודעת לייחס אותו לצייר חשוב ומוערך, ולבד מן העובדה שהייתי יכולה לומר שהוא ציור יפה, לא הייתי מתעכבת עליו, וזו אמירה אישית סובייקטיבית לחלוטין. אך כאמור הוא הופנה אולי וביקש את תשומת ליבי והתייחסותי. דבר שחייב אותי להעמיק את ההתבוננות, או במילים אחרות 'לקרוא את הטקסט ולפענחו', וזאת כאשר, וכפי שכבר ציינתי, אני מגדירה אותו וכל יצירת אומנות כ 'טקסט חזותי'. הצורך לקרוא בו לעומקו הוביל אותי, בשל היותו תוצר אומנותי, ובמיוחד בשל סגנונו הייחודי (סימבוליסטי) להתייחס אליו כאל חלום ולפענח אותו כדרך שמפענחים חלומות. משסיימתי פעילות זו, שאלתי, מה אם כן, ניתוח זה תורם לקריאה האומנותית?
אני אבקש לטעון ולומר ש – מה שהפרשנות חושפת – היה שם תמיד. אפשר להניח שקלימט אולי לא ניסח לעצמו את הדימויים במונחים של 'לא מודע', 'ארכיטיפ', או 'חלום'. אבל כמו כל אומן גדול, הוא עבד מתוך מצבי תודעה לא רציונליים – מתוך רגש, זיכרון, אינטואיציה ודמיון. כמו החלום, גם היצירה פעולת לפי חוקי הדחיקה, ההשלכה, המטפורה, והחיבור החופשי. רוצה לומר שהפרשנות הפסיכואנליטית לא ממציאה את המשמעויות, אלא מעניקה שפה למה שפועל מתחת לפני השטח, מאירה רבדים נוספים, מרחיבה את הדעת ואת התודעה.
אוסיף על כך ואומר ש 'האומנות היא המקום שבו 'הלא מודע הקולקטיבי ' מתגלם. קלימט עבד בתוך שיח תרבותי – פסיכולוגי- שהחל להבשיל סביבו- וינה של סוף המאה ה- 19, מקום בו פרויד, שנברג, מאהלר וקלימט נגעו כולם בנימי הנפש. גם אם הוא לא כיוון לפרשנות פסיכואנליטית במודע, הוא עצמו ניזון מאותם מקורות נפשיים – תרבותיים לכן, פרשנות זו, לעניות דעתי, היא לא רק תקפה, אלא גם הכרחית.
ולשאלתי האם ציור זה הוא רק ציור יפה? אשיב ואומר שלאחר הניתוח המעמיק מתגלה ומובן שציור זה אינו רק ציור 'יפה'. הניתוח הפסיכואנליטי כפי שמתברר חושף את האמביוולנטיות שאפשר לזהות בציור. ניתן ואפשר לשאול, האם היופי כאן בא להסתיר כאב? האם הרוך הוא מסיכה של מתח בלתי פתור? ואכן, המסר הכפול יכול להראות שהחיבוק הוא גם הגנה וגם היקשרות, השינה היא גם שלווה וגם בריחה, והשיער היפה הוא גם נהר חיים וסבך.
כאשר אנו מתייחסים לסימבוליזם ולאורנמנטליות – הרי שאין מדובר כאן רק בשאלה 'איך' קלימט מצייר, אלא גם בשאלה מהי הדרך שבה התודעה מבקשת לבטא את עצמה. מכאן נאמר שהסמלים ביצירה הם גשרים: בין פנים לחוץ, בין תודעה ללא תודעה, בין האני לאחר, בין החיים לבין הזמן – ובמרחב הזה הפרשנות הפסיכואנליטית נותנת לשפה הסימבולית הזאת תוכן.
במה קריאה זו תורמת לאירוע האומנותי
הניתוח הפסיכואנליטי משיב ליצירה את ממד החוויה הרגשית, הלא רציונלית, שכה נדרש באומנות. הוא פונה אל הקורא/צופה דרך הראש, הלב והזכרון האישי. ובכך קריאה זו מחזירה את האומנות לתפקידה העמוק – לעורר, לגעת, לשקף.
בנוסף, קריאה זו הופכת את הציור לאירוע אוניברסלי – אנושי. האם והילדים אינם רק קלימטיים, הם הופכים להיות דימוי אוניברסלי של אם, של גוף, של מגע, של צורך בהגנה. הפרשנות מאפשרת לקוראים או לצופים ממגוון עולמות להזדהות, להרגיש, לחשוב, ולשאול.
ולבסוף, קריאה זו פותחת מרחב פרשני פתוח ודיאלוגי. שהרי אין זו פרשנות אחת, דידקטית וסופית, זו הצעה לדיאלוג: עם הנפש, עם הציור ועם הקוראים. זו קריאה שמכבדת את ריבוי הפנים של היצירה – ואת המורכבות של הרגש האנושי.
אסכם בכך שאומר שבין אם קלימט עצמו כיוון לכך ובין אם לא – הוא הופך את דימוי 'האם והילדים' למעין 'איקונה חילונית' של כמיהה, חיבור ואובדן אפשרי. זוהי אומנות שחוזרת אל תפקידה המקורי – לעורר את הלא מודע, להציף את הדחוי, ולתת צורה למה שנפש האדם מתקשה להחזיק.
כשהתמונה פוגשת את היום ההוא
כפי שציינתי בתחילת דברי, במקרה או שלא במקרה קיבלתי את התמונה לעיון דיון וכתיבה ביום הנורא שבו שמענו כולנו על המקרה הקשה והכואב של משפחת ביבס, האם והילדים הג'ינג'ים. שלחתי את היצירה לחבר יקר (והחלטנו שיישאר בעילום שם), מושך בעט, מוכר וחשוב וביקשתי ממנו להתייחס אל היצירה בקשר למציאות בזמן אמת. חברי, איש המילה, הרגש, והצורה התבונן על היצירה ואלה היו הדברים שכתב לי :
" הנה אני מביט בתמונה הזו של קלימט/ אם ושני ילדים/ ישנים/שלווים/ שקועים בחיבוק שאי אפשר לשבור/ הפנים סגורות/ העיניים עצומות/ העולם שותק סביבם – כמו אם כל הדברים פשוט נעמדו לרגע/ והשיער- אדום/ אדום, כמו זה שלא נוכל יותר לראות מחייך/ אדום, כמו סימן שמתחבר עכשיו לצער שאי אפשר להכיל/ ואני לא יודע אם קלימט התכוון לזה/ לא יודע אם חברך ששלח לך את התמונה התכוון/ אבל אני כן יודע שהאמנות – לפעמים – יודעת לבד/ היא מדברת איתנו מהמקומות שאנחנו בעצמנו לא מצליחים לגעת בהם/ והציור הזה/ שצויר ב- 1905, באירופה הרחוקה, על ידי אומן שלא דיבר עברית/ מופיע עכשיו כמו חזון קדום או הד נבואי, שמבקש לנחם/ לא כי הוא מציע תקווה/ לא כי הוא מסביר/ אלא כי הוא שוהה איתנו/ בדיוק איפה שכואב/ הוא מחזיק את המקום שבו אין מילים/ שבו השכול אינו נתון לניתוח, אלא צריך מראה – שקטה, חזקה, שיכולה להחזיק את הריק/ והאומנות/ כוחה הוא לספר סיפור של יוצר / ולהציע מרחב משותף לצופה ולזיכרון, לחיים ולמוות, לעבר ולעכשיו/ היא מביטה פנימה, ומביטה אל החוץ /ושואלת:/ איך אנחנו נוגעים אחד בשני דרך העין? / איך התמונה הזו, של אם וילדיה הישנים/ הופכת פתאום לתמונה של אם שאין / ושינה שאין ממנה יקיצה?" (א.ב.ג. דוד)
הציור הזה של קלימט, שקיבלתי דווקא ביום שבו הארץ רעדה על לכתם של אם ושני ילדיה הג'ינג'ים, הפך למשהו אולי אחר ונוסף.
בעבורי הוא כבר לא רק יצירת מופת סימבוליסטית מן העבר ומן המאגר של יצירות מופת בתולדות האומנות, היא גם מראה עמוקה שדרכה אפשר היה לפגוש את הרגש הקולקטיבי של היום הזה – את הצער, השבר, והשתיקה.
אולי זה כוחו של ציור – לא בהסבר שהוא מציע, אלא בשתיקה שהוא יכול להחזיק. לא בפענוח הסמלים בלבד, אלא גם בהיותו מרחב רגשי, אוניברסלי שמאפשר לי כקוראת ואולי גם לנו הצופים לשבת לצידו ולנשום, גם אם לרגע, גם אם בבכי.
"יש ציורים שלא צועקים, רק שוהים איתנו, במקום שבו העצב מבקש יד"
( נורית יעקבס צדרבוים)
אם וילדיה-בין ויטאליות לכליון/ ראובן שבת
הציור " אם וילדיה" הוא יצירה מוכרת ומרגשת של גוסטב קלימט ומהווה חלק מתוך הפרסקו או הסדרה הגדולה יותר "שלושת הגילאים של האישה" ((The Three Ages of Woman) משנת 1905.
בגרסה זו, קלימט מתמקד ברגע אינטימי, כמעט נצחי, של אם מחבקת שני ילדיה. זהו תיאור מלא חמלה, רוך ונשיות, שנחשב לאחד הרגעים האנושיים־אוניברסליים ביותר ביצירתו של קלימט – אמן שנודע באירוטיקה, דקורטיביות וסמליות, אך כאן נוגע גם בפשטות שבחיים.
מה שנוגע כמעט בקיטש או לפחות נמצא בחלקו על הגבול הזה, הפך להיות בשנים 2024-2025 לסמל טעון ומורכב של אישה שנרצחה בעזה עם שני ילדיה הפעוטים בזמן מלחמת חרבות ברזל. סמל כאוב, קשה, שפשרו אינו ממש ברור לנו, באמת. אבל באופן מסתורי ומיוחד הוא אכן מסמל את נושא מחירה הנוקב, האכזר של מלחמה. אם נרצה או לא-מחיר הכליון שלה.
אם חפה ושני ילדיה החפים, נהרגים באכזריות.
והציור הזה, מזעזע ונורא , מציב עצמו כבבואה כמעט נצחית למה שאירע להם.
גוסטב קלימט, היה צייר אוסטרי, (Gustav Klimt 1862–1918) ואחד האמנים המשפיעים, הייחודיים והמרתקים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. הוא נודע בעיקר כצייר שעמד במרכז זרם הסימבוליזם והיה מהבולטים בתנועת האר נובו . קלימט נולד למשפחה עניה , ולכן ראה בתחילה בציור שלו מקור פרנסה. כך, בחר ליצור ציורים דקורטיביים בהזמנה, אך בהמשך פנה ליצירה עצמאית, סמלית, אישית ונועזת יותר.
ב-1897 היה ממייסדי קבוצת הניתוק הווינאי שניסתה לשחרר את האמנות מכבלי הממסד האקדמי.
סגנונו הייחודי של קלימט מאופיין בעיטור ודקורטיביות:
קלימט יצר ציורים שמזכירים פסיפסים או שטיחים – מלאים בדוגמאות חוזרות, זהב, צבעוניות עשירה ועיטורים גיאומטריים.
הוא הושפע מהאמנות הביזנטית, מהמזרח הרחוק( בעיקר יפן), ומהארכיטקטורה של זמנו.
שילוב בין ריאליזם לפנטזיה:
פני הדמויות בציוריו ריאליסטיים ועדינים, אך גופן מתמזג ברקע מופשט, כמעט חלומי. זה יוצר ניגוד בין הגוף לנפש, בין מציאות לדמיון.
ציורי נשים באופן ייחודי ומקורי מאוד:
נשים תופסות מקום עצום ביצירתו – לעיתים אלות, מפתות, אימהיות, חלומות, או סמלים של חיים ומוות.
הוא הצליח להביע השתאות, משיכה וגם יראה מן הנשיות.
בעולם האמנות, לכל יצירה משמעותית( דוגמת היצירה הזאת) יכולים להיות פרשניות עומק שונות, שכל אחת מהן תתמקדנה בכמה אלמנטים צורניים או תוכניים, המדגישים את משמעות היצירה על ההיבטים הללו.
בעיניי, קלימט הוא צייר מאוד מעניין. הוא מבטא בכלל אומנתו ויטאליות, עוצמה פיוטית, יכולת אמנותית גבוה, שימוש עז בצבעים ודיוק רב בשימוש זה.
שילוב בין ערכיות אנושית למעשה האמנות, התבוננות עוצמתית שקטה על העולם. בהיבט של ציור זה אפשר לומר שישנם בהחלט כמה אלמנטים בולטים מאוד:
אינטימיות אנושית – לב ליבו של הציור
האם עוצמת עיניה, חיוכה נרמז ושלו והיא מחבקת את שני ילדיה העירומים, הישנים בחיקה. התמונה יוצרת מעין רוך משכר קמעט.
אין מתח, אין דרמה – רק אהבה שקטה, ביטחון, ושייכות.
הידיים שלה עוטפות, מגוננות, כמעט שומרות על עולם פנימי משלהן.
מבחינת העיצוב והדקורטיביות
קלימט, כאופייני לו, משלב בין פיגורטיביות רכה ובין דוגמאות דקורטיביות־סמליות:
שערה של האם עשיר בגוונים חמים, מעוטר בפרחים גיאומטריים – אולי סמל לפריחה נשית, פוריות, או חיבור לטבע.
הדמויות שזורות אחת בתוך השנייה כגוף אחד – דימוי מובהק של אחדות והמשכיות.
שינה כמטפורה
האם והילדים ישנים, או נראים כישנים – דבר היוצר אווירה של חלום, תום ושלווה פנימית.
השינה כאן עשויה לרמוז על מעבר בין עולמות – בין מציאות לתודעה, בין זמן לחסד.
ייתכן שזו גם מטפורה למצב אידיאלי של קשר – שבו לא צריך מילים, כי הלב מדבר בשתיקתו.
מחזוריות החיים
בהקשר של יצירת-האם "שלושת הגילאים של האישה", התמונה הזו מייצגת את השלב הראשון – האימהות, הילדות והלידה.
ניגוד לרוב יצירתו של קלימט:
קלימט נודע ביצירות נועזות, ארוטיות, ולעיתים פרובוקטיביות. כאן, לעומת זאת, הוא מציג אהבה טהורה ולא מינית – נדירה ביצירתו, אך מלאת עומק.
שילוב של סגנון וסמל
הציור הוא מפגש בין ארט נובו (שימוש בקווים מעוגלים, דקורציה, צבעים שטוחים) לבין תוכן רגשי עמוק.
קלימט מצליח ליצור הרמוניה נדירה בין האסתטי לרוחני.
דימוי אוניברסלי
האם והילדים אינם ספציפיים – הם יכולים להיות כל אם וכל ילד. זהו רגע פרטי שהפך למיתוס אנושי – ביטוי לצורך בחום, בשייכות, בביטחון. ומכאן בהחלט הקשר והזיקה למקרה הטרגי והנורא של משפחת ביבס במלחמת עזה.
אלא שבמשמעות שהיא "מעבר" לניתוח האומנותי פילוסופי או התרבותי- פילוסופי, לציור "אם וילדיה" ,יש גם משמעות פסיכולוגית-דתית או דתית-פסיכולוגית.
בעיניי, ועל פי הפרשנות שלי, הציור הזה של קלימט, משלב בין הוויטאליות לכליון.
הוויטאליות היא כמובן הזיקה ההדוקה של האם לבניה הפעוטים, החיבוק החם שלה והצבעוניות המלאה חיות השרויה סביב.
הוויטאליות הזאת מייצגת ומציינת גם תקוות המשכיות בנופך של שלווה מוחלטת.
קרי, הנה האם, הנה הילדים, הם שרויים במעין הרמוניה בלתי מופרעת של דברים לנצח...
וזו למעשה הבעיה:
הנצחיות הזאת, שבה עיני כולם עצומות לגמרי. כמו חלום שממנו לא מתעוררים. חלום תמידי של אהבה אינסופית, מוקפת פרחים, שלוות פנים.
למעשה, כמו מוות.
על מנת להימנע מהגדרת הקיטש האפשרית המצויה בציור זה, בחלקה, ניתן לבחון את ההיבט הכליוני בציור.
והוא למעשה, דתי נוצרי.
הוא מייצג ,מוביל או מסמל את הסמן( או המוטיב) של המוות.
האם המחבקת את ילדיה היא מדונה, או המדונה, אבל הנוכחות שלה אינה רוחנית או שמיימית, היא ארצית ונלווים לה סממנים של אסתטיקה, הרמוניה, שלמות.
יחד עם זאת, ברור לכל, שהוויטאליות הזאת שלה היא סטטית ,עומדת במקום, קפואה לנצח בזמן של פנטזיה, חלום מתוק, או מציאות אומנותית גרידא.
והנה, באה כמו מתוך מציאות נוקבת, נוראית ומתעתעת, סיפורה של שירי ביבס וילדיה, שנרצחו בעזה, באכזריות, ומראה שהציור –"אם וילדיה" הוא אכן ציור וויטאלי, אבל מעיקרו הוא מסמן ומסמל מוות, ולא חיים.
זו היא קללתו, אבל זו גם גדולתו, לתמיד.
