מאמר:

ההתבוננות תלקט את השברים/ הרצל חקק

סקירה על ספרה של עופרה ורד איזקסון, 'ברוך הבורר בין תלאות לתקוות', הוצאת 'עמדה', עורך רן יגיל, 2025, 94 עמודים 

שיריה של עופרה איזקסון נכתבו במשך שנים ונקבּצו לאחר מותה. אנו קוראים בין השיטין, בין הזמנים ומנסים להבין מה החוט המחבר בין השירים, בין השברים..

אחד השירים מופיע על הכריכה האחורית, ויש בו להאיר את זווית הראייה של המשוררת:

'רואה אותך בעצימת עיניים

שומעת אותך בדממה

נוגעת בך מרחוק –

המחוות הקדושות שבינינו'.

השיר הנפלא הזה מופיע גם בעמוד 29.

לפנינו פרק של וידוי פואטי, שפת הנבואה הזו מאירה את דרך הכתיבה של עופרה איזקסון: רצף פעלים שיש בהן ניסיון לגעת במציאות לתפוס את המציאות – ובשורה האחרונה כל אלה הופכים ל'מחוות קדושות'. מה טיבה של הקדושה הזאת?

נגיעה במסתורין, בקדושה

המשוררת מציבה לפנינו כּמוסות חוויה מרוכּזות וקצרות. אתה קורא את השורות וחש. שזה מעמד של הֶארה מיוחדת, התגלות. יש בשיר רעד של דממה דקה, תחושה של שתיקה, שגונזת בחובּה סודות. מה כובש בשיר הקצר הזה?. הכותבת מחזיקה בידה משקפת רוחנית, ודרכה היא בוחנת את הדברים, את השינויים: מרתק אותנו המעבר בשיר מהתבוננות במציאות, בנגלֶה, בעולם האפור – ודרך שכבות אלה, צלילה למסתרים. המבט שלה יוצר מראית מסתורית של זוגיות מחרישה, מפנימה. התגובות בשיר הן מאופקות, מכילות בתוכן הכול, דבריה נאמרים באצילות נפש, ואיזו דממה דקה במלוא תפארתה: המשוררת רואה, שומעת,  נוגעת – וכנגדה האהוב במציאות מסתורית, כמו לא נראֶה. זו תפילה בחרדת קודש: שקט אצילי, עצימת עיניים, שמיעה בדממה, גם המגע אינו מגע, 'נוגעת בך מרחוק'.

אותו מוטיב של נגיעה-לא נגיעה מופיע בשירי האהבה לבעלה – ויש בספר זה כמה שירים, כך למשל בעמודים 86-87. בשירים אלה נמצא את הצירוף 'נוגעת-מתגעגעת' – מצד אחד מגע, מצד שני כיסופים ממרחק. וכך בשיר בעמוד 87 יש פנייה בנוסח האהובה בשיר השירים – 'נלכה השדה עדי מעיין העולם'. שברי התבוננות שיוצרים פסיפס שלם מחדש. יש בחיבור האהבה שלמות דווקא כאשר מתחברים היַחד והלְחוד – וזה בולט בשיר בעמוד 63: 'אתה לי בהולכי/ ואני לי?'. שלמות עבור המשוררת היא שיר רוחני המוצג תוך מתח מתמיד, מחסור ומלאות.

למשוררת יש צוהר אישי דרכו היא משקיפה, צופָה אל הזמן והמקום: ההתבוננות שלה לוכדת רגעים חולפים, מבטים, מילים, ולרגע מרחפת באוויר השורה הצלולה של המשוררת רחל "ופשוטים הדברים".

השירה מפענחת סימנים ומראות

שורות השיר של עופרה איזקסון מפענחות סימנים ומראות, שנשקפים כמובנים מאליהם. זה כל כך פשוט – והנה כפֶלא נשקפת נוכחות מיוחדת. עופרה המשוררת יודעת להעמיד בשפתה הרגישה את הדברים במלוא פשטותם - וכמה הם מעוררֵי השתָאוּת.  הדממה צופנת חיבּור מקודש, סוד שבינו לבינה. ובין לבין מתערטלת נשמתה המיטלטלת.

.

בשיריה של עופרה אנו במסע להבנת מסתורי החיים. ההתבוננות למעמקים היא דרכה של השירה לתפוס את תמצית ההוויה, וזה כוחה להאיר יופי נסתר.. אכן, זה כוחה של שפת המילים המיוחדת בספר זה לצלול לתהומות ההוויה, לרבדיה הלא גלויים. הנה שיר שממחיש זאת מופיע בעמוד 11:

'נָהַר בַּמעֲמקים

חָפר בַּמסתָרים

מָצא –

יָצא.

נוכְחוּת'.

שימו לב: שני פעלים פותחים את השיר – נָהַר, חָפַר. שני פעלים בזמן עבר. היזהרו מלהבין את המילה נהר בניקוד שמציג לפנינו נהר של מים. כאן מדובר במסע נפשי. כשהאדם נוהר במעמקים, זו דרך של הֶארה, גילוי של נהָרה. אותה פעולה נוגעת במעמקים, צלילה למים עמוקים. ויש גם פעולה נוספת, החפירה. רוח וחומר נוגעים זה בזה. כשהאדם חופר במסתרים – הוא נאבק בעפר. מנסה לגלות מה נטמן. מצד אחד – מגע רוחני, מצד שני – מגע פיזי.

השיר קצר כמרבית שיריה של עופרה, ובמבט ראשון זו מהדורה אחרת, מיוחדת, של שירי הייקו. יש בשירים אלה תבנית קצרה, שיש בה טלטלה של זוויות ראייה. העולם נתון לשינויים, ואלה מחלחלים -הן בנגלֶה והן בנסתר. לַמשוררת ניתנה היכולת להתבונן, לפענֵח את צורת הופעתם של הדברים. זו סגולתה לגעת בנוכחות במלוא מורכבותה. השירה נוגעת ברוח ובגנזיהָ. איך מוצאים נוכחות בחיפוש הזה? נפעמים הקוראים מן המילים, איזה מראה של התגלות, הופעה מפעימה של נוכחות – התשוקה לרזי הדברים מגלה שלמות אפופת הוד.

דו שיח בין שתי נשמות

ההתבוננות של המשוררת אינה פוסחת עליה, ושפתה הנוקבת בוחנת גם את חייה, את עולמה. עד הכאב, עד הקרעים הפנימיים. בשפה כמו נבואית דובבות המילים, חושפות נשמות אבודות, והכול כמו מתבהר, לעינינו גם נשמתה שלה.

בעמוד 16 היא כותבת כך:

'נְשמה אבוּדה

מחפֶּשת לה מקוֹם

בְּרֵאָתי, בְּנִשמָתי.

חִזְרי נשמה אהובה,

נִשְמי אותי'.

יש בשירים רטט בין נקודות מבט, וכמו חידה עקשנית מכָּה בנו: האם לפנינו ניצבת המשוררת כעֵדה, כחלק מן הסיפור או כנוכחת מנגד. עם מי היא יוצרת דו שיח כה פנימי. החידה כמו נחשפת ומאירה קונפליקט מצמרר. לפנינו גיבורה מסיפור לא פתור המדברת אל נשמתה האבודה. הבת האבודה מבקשת להתחבר לנשמתה הנוכחית. כמשוררת היא מתארת בדרך כואבת קרע פנימי מדהים, שסוחף אותנו לעולם נסתר. הטלטלה אינה נגמרת. האם נשמתה חשה מחסור, האם יש בה געגוע לחלק אבוד שבּה, האם זה מצב של הסתר פנים?. השיר מבטא מצב מטלטל מאד. האם יש סיכוי של חיבור, של רוגע ותקווה. המשוררת בכאב נואש לוחשת: 'חִזרי נשמה אהובה, נִשמי אותי'.

שיריה של עופרה איזקסון חושפים בפנינו שברים, פרגמנטים – ומן המראות הנגלים פורצת תשוקה לגלות מתחת לרקמות הגלויות שלמוּת סמויה, יופי לא נראה. השיר בעמוד 17 הזכיר לי את הפסוק 'במסתרים תבכה נפשה מאחורי גווה'. מוטיב זה חוזר גם בשיר בעמוד 75. המשוררת שואלת בראשית אותו שיר 'האם יש בֶּכי שם למעלה?' – ובסוף השיר יש כאב אישי עמוק: 'בוכה במסתרים'. השורות נוגעות זו בזו, והבקשה הנואשת פורצת לַמרומים.

הקורא עֵד לדו שיח רוחני, כמו נבואי. האם הבֶּכי האלוהי הנסתר נטמע בנשמת הכותבת? מי שמעיין בשיריה של עופרה קולט את ההד הפנימי, שאינו מרפֶה. יש בשיריה כעין רוחות רפאים, נחשפים סוגי דיאלוגים נסתרים, וכאן דרכה להגיע אל הנוכחות הרוחנית, רוח נוגעת ברוח, ספק פגישה במעטפת סוד.

הנה קטע מן השיר הבוכה ומבקש יופי נסתר. המשוררת מבקשת כאשה להבין את חידת היופי הגנוז בעולם.

'יופי במסתרים.

והנסתר...?

גלוי.'.

למשוררת מבט מעמיק הרואה את הנגלֶה ומנסה להבין את העתיד לקרות. השירים המתארים דיאלוג בין האוהב לאהובה מלאי חידה וסוד, ואביא דוגמה מעמוד 41:

'בי הרֶחם

בך הרחֲמים

נושמת אותךָ

מעלָה גֵרה'.

גם כאן נמצא חיבור בין תהליכים:: מצד אחד תהליך רוחני – 'נָשַמתי אותך'  - וכנגדו תהליך של עיכּול ממש – 'מעֲלה גֵרה'.

פרפור נואש בין ליַד לבין לבַד

שירי ההתבוננות הרגישים האלה יוצרים לעתים תחושה, שיש מקום שבו מיטשטשים ההבדלים בין הקיים ללא קיים. כך בעמוד 57: יש קיום שאינו הֶחלטי, זו רעידה, פרפור נואש בין הֱיות לְיַד, ממש קרוב, לבין הֱיות לְבד.

'נוגעת. פוגעת.

לא נוגעת. מתרחקת.

חיה לְיַד. אוהֶבת קרוב.

שואלת. תוהָה. לבַד'.

יש כאן קיטוע, טלטלה. ספק מציאות. ספק חלום.

דמדומי הוויה שכאלה מקשים על פרשנות המציאות. חומריות ורוחניות במצב של קרבה וריחוק. בבית זה יש טשטוש בין הדברים לבין המחשבה על הדברים. בין החיבור האוהב לבין ההינתקות מן המגע, דבר לא נעלם, זו הבדידות המבקשת חום, קרבה.

מתח בין שברים לשלמות

בבית השני של השיר יש ניסיון לחבּר בין הדברים, רוח האדם, ההשראה של המשוררת מבקשת ללא הרף את השלמות. את ההרמוניה. האם זה אפשרי?

'מכירה אותך בחלקים

כל יום יותר

כל יום פחות

אוהבת אותם – בשלמות'.

המשוררת מאירה את דרכה, כלוליין שירתה מתקרבת, שואפת ליצור דיאלוג בין השברים, כפי שראינו בדיאלוג של נשמתה הזועקת אל  נשמתה האבודה. המרחק והקרבה במֶתח מתמיד. לשירה יש כוח להתחבר לשלמות, להוויה במלוא מורכבותה, לחבר נגלֶה ונסתר.

זו סגולתה, זו תשוקתה לראות את הכּוליוּת.- אבל השברים וההֶסתר והסוד לא עוזבים אותה, הם כוחות שיש להתמודד איתם כל הזמן. לא תמיד ההתבוננות יודעת להבין צופן דברים בשלמותם.

אחד השירים המעיד על תכונה זו של שירתה הוא השיר בעמוד 81.

'לדעת להבחין בין

ידיעתי היודעת

לבין אי הידיעה.

לזהות הדברים

שאיני רוצה לדעת

ואותם – לדעת'.

ההתבוננות להבין עקשנית, הנפש הרוטטת לא תחדל. בדרכי שירתה הנפתלים אנו מוצאים אותה נאבקת בהוויה ללא הרף. מה פלא ששם הספר מכיל את נפש המסע הזה – 'בין תלאות לתקוות'.

זו צעידה במדבר נצחי, והיא לא תוותר, היא מנסה להבין מה מהותם של הדברים - ובד בבד אינה מוותרת על תשוקתה להבין את מסתורי ההוויה ודרכה את חייה. התחושה לוכדת אותנו, היא במסע, לעולם לא תפסיק לרגע: תמיד צריך להשלים את השגת המטרה, את המסע הנפשי, לתת כוח לִרְצון החיפוש. להבין עד מעמקים. שליחות גדולה יש לשפה, למילים. תפקיד השירה להשלים את החלקים החסרים.

לפענח את הנסתר, את חידת הקיום

אסיים בשיר, שאולי ייתן לנו אפשרות להבין את כוחותיה של עופרה המשוררת להעמיק בפענוח הנסתר והלא נראה, לשוטט בסמטאות נידחות של הקיום ובה בעת להשתוקק לחבר רסיסי הוויה וחיים, אולי זו הדרך לעטוף הכול באהבה. לנצח את הבדידות. ככל שירתה, תמיד נותרת הנשמה החסרה, אי הוודאות. הנה השיר בעמוד 63:

'את ידי שלחתי לתת

רגלי הלכו למקומות נידחים,

ליבי ניסה לחבר בין כולם

ונשאר לבד.

אתה לי כשהם הולכים

אתה לי כשהם נשארים

אתה לי בהולכי

ואני – לי?'.

חידה היא – ותהי לחידה.

הדרך של המשוררת מן הספרוּת אל המציאות ובחזרה מפעימה אותנו, וזו חוויה אמיתית להישאר עם

הרטט, עם המחסור שלֹא תַם.

אכן החיפוש לא נשלם, אלה חֶבלי השירה, והיא נותרה – הגאולה - עם סימני השאֵלה.