מסה:

האנומן-ריבוי ואמונת הייחוד / אבינועם חקלאי





אקספוזיציה

—————

האנומן, הלא הוא אל הקוף, הוא אחד מהאלים בפנתיאון ההינדואיזם. צלמו הוא קוף בגוף אדם והוא מייצג עוצמה ונאמנות.

במיתולוגיה ההינדואית הוא מתואר כבעל עוצמה גופנית כבירה, גומא מרחקים עצומים בקפיצה ויכול לשנות את צורתו. בשעת אסון נוהגים המאמינים לפנות אליו, שרים לו מזמורי הלל ומצהירים כי ״הניצחון לכוח ולעוצמה״. הוא האל של האתלטים ושל ההצלחה הכלכלית.

 

ריבוי

——

לאקאן מגדיר ״תרבויות פרימיטיביות״ ככאלה המאופיינות בריבוי. לא מדובר בנחיתות טכנולוגית, מוסרית או שכלית.

אחת התרבויות המפותחות בעולם טכנולוגית היא התרבות היפנית, אבל היא מאופיינת בריבוי. כלומר, הוויה שאינה שומרת על תחושה של אחדות. הסובייקט המערבי חש עצמו אחד בכל זמן ובכל מקום.

היפני אינו אותו אחד מול ילד, מול המנהל, מול אישה…דוגמה לכך הוא ״פונס הזכרן״ של בורחס שעבורו הכלב של שעה 12:00 בפרופיל, אינו אותו הכלב מלפנים כמה דקות מאוחר יותר. תרבויות פרימיטיביות מאופיינות בפנתיאון מרובה אלים אשר כל אחד ואחד מהם ״אחראי״ על תחום אחר בחיים. אולי לא תהיה זאת טעות להגיד שכל אל מייצג דחף אחר.

ריבוי האלים נוטה לבוא עם מאגיה ומיסטיקה, ולעיתים גם עם עמדה אקסטטית הנותנת עצמה בקלות (סוגסטביליות) לאירועי גוף.

המערב נוטה לכיוון של האחד. הסובייקט חש עצמו אחד בכל זמן ובכל מקום (כלומר, אחדות המקום והזמן) והאל שלו הוא האחד המאגד את ריבוי הדחפים. לכן, הוא נקרא ״אלוהים״-הריבוי שהוא האחד. זוהי חוויה שונה מאוד בחיים. האל הוא גם מופשט, רחוק מבני האדם, טרנסצנדנטי ואין לייצגו בפסל ובתמונה. במובן הזה, הנצרות הקתולית על קדושיה המרובים ועל פסליה, היא נסיגה מסוימת, בוודאי כאשר האל מתגלם בגופו של מישהו.

האלים בהינדואיזם הם אווטאר של האלים המרכזיים שהם עצמם התגלמויות שונות של המהות העליונה. 

 

שם האב

———-

״שם האב״ הוא שמו של מנגנון, אם יותר לי לחטוא במילה זו, שהעניק לאקאן למכניזם האחראי על סירוס הסובייקט. התוצאה של סירוס זה היא האפשרות ליצור מובן מחיבור של שני מסמנים, לקשור את החוק לאיווי, לאפשר משחקיות של מטאפורה,לווסת את הדחף ההתענגותי כך שכובדו פחות יעיק על הסובייקט וישמור על סדר חברתי מסוים, יוליד סובייקטים של המדע שהם פחות מיסטיקנים, יפחית את האמונה האומניפוטנטית במאגיה; כלומר בכוח המילה והמחשבה ״לייצר מציאות״, ליצור אפקטים של חיבור והצטברות מספרית וכמותית, הבדלה בין האני לאחר ובין דמיון למציאות, ובוודאי עוד כמה מאפיינים ששכחתי.

עם קבלת שם האב העולם מפסיק לדבר אל הסובייקט במשמעויותיו המסתוריות והרמזניות.

דוגמה יפה לכך ניתן למצוא בסוגיה התלמודית של ״תנורו של עכנאי״.

הויכוח בדיני טומאה וטהרה מסתיים בניצחון הלוגיקה האנושית על אף שאחד החכמים מביא כהוכחה לצדקת עמדתו אותות ומופתים ניסיים, כולל בת קול שהיא מסר ישיר מאלוהים.

אין שלילה של המיסטיקה אלא פניה אל ההיגיון האנושי שמדחיק לאיטו את המחשבה המאגית הממשיכה להתקיים בלא מודע הפרוידיאני.

כאשר מדברים על שקיעת שם האב בציוויליזציה העכשווית, מתייחסים לא רק לתופעות התפרקות החוק והסדר, לנוזליות המגדרית, להתפוררות האמת; אלא גם לתופעות המגולמות למשל ביקום של מארוול המדברות לכל-כך הרבה צעירים: קיומם של אינספור ייקומים מקבילים (כלומר אין אחדות זמן ומקום וגם לא של זהות אחת של הסובייקט שאינו זהה לעצמו), ריבוי גיבורי על שכל אחד מהם מייצג דחף אחר וחזרה אל האומניפוטנטיות המאפיינת את האלים, וכן שבריריות הסובייקט שכאשר הוא עובר את הסף מיקום ליקום, הוא אף פעם אינו יודע אם יצא משם כאותו האחד.

כפי שכבר נרמז, שם האב יוצר גם את ההפרדה בין מודע ללא-מודע, כך שתרבויות אליליות, מיסטיות ומאגיות הן למעשה ללא לא-מודע, שהרי כל מה שהוא לא-מודע עבור הנוירוטי המערבי, גלוי וחשוף בתרבויות הפרימיטיביות.

 

האלים בדמויות של חיות

—————————-

מדוע מופיעים לא פעם האלים בדמויות של חיות (כמו האנומן בדמות קוף)?

ניקח לדוגמה את הפוביה של הנס הקטן, שהוא מקרה ידוע של פרויד. ילד בן חמש שהאיבר שלו מתחיל לחיות, האימא מפתה יותר מדי והאבא קצת יותר מדי מיודד איתו ופחות עוסק בלספק את אישתו ולהרחיקה קצת מהילד.

הנס הקטן מארגן את המועקה חובקת כל שלו בתוך פחד מסוסים.

זה עוזר לו לצמצם את סבלו.

זה מתפקד בשבילו כתחליף שם אב. פרויד חשב שהפוביה נתלית על הסוס בגלל היות הסוס חיה שכיחה ונגישה בחיי היומיום של הילד החי עדיין בעידן של סוסים ועגלות ומרכבות. לאקאן חושב שמדובר בזיכרון שנושאת השפה באשר לטוטמים. כאשר האדם נתון למועקה וסחרחורת, הוא נוטה לטרנסצנדנטיות, כלומר פונה אל השפה אשר בה שוכנים הטוטמים.

הטוטמים ארגנו בעבר קבוצות שזיהו עצמן עם חיה שאינה כה עלובה, מוגבלת וחלשה כמו האדם.

לאקאן אף טען שהטוטם של היהודים היה האיל שהוקרב תחת יצחק ושלזכרו תוקעים בשופר שאינו אלא הקרן של האיל.

בזמן האחרון רואים עדיפות לטוטם האריה שהיה סמלו של שבט יהודה (בעבר הסתובבו פה אריות עד שנכחדו). הטוטם מקבץ, מתחם, יוצר קהילה. סוג של שם אב שמסווג. אפשר לראות כאן את גיבור העל שדמותו על סוגיו נפוצה כיום במערב. האנומן הוא למעשה טוטם (קוף) על פי מחקריו של האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס.

 

השפעות מאגיות

——————-

פרויד היה איש מדע ובוודאי תחת שלטונו של שם האב. הוא נתן מקום למאגיה בחייו (למשל השתעשע בטלפתיה), אבל נזהר מלהכניסה לפסיכואנליזה. בשבילו החשיבה המאגית וכל יכולתן של המחשבות הן מאפיינים של הילד (הנתון כמובן להשפעתן בהניחו כל יכולוּת להוריו, למשל) המודחקים אל הלא מודע עם התבגרותו, ושם נשארים חיים. למעשה, הטיפול הפסיכואנליטי עושה במאגיה שימוש באמצעות ההעברה אל האנליטיקאי הנחשב כבעל כוח גדול כפי שנחשבו פעם ההורים, וזאת כדי לרפא את המטופל מן ההנחות האלה ולהביאו להיות אחראי לבחירותיו כך שיוכל גם לנטוש את האנאליטיקאי לאנחות.

 העמדה הפרוידיאנית מניחה שב״מציאות״ ה״אובייקטיבית״ אין תופעות מאגיות, מבלי לשלול כמובן את כוחן בתוך אשליות מוסכמות על בני האדם. בשביל לאקאן מדובר יותר בהתפרקות המבנה ולא בבעיה התפתחותית. האדם מארגן את עולמו הדחפי בתוך השפה דרך דימויים אשר עוברים רדוקציה וויסות באמצעות המשלב הסמלי. בהוראתו הראשונה והאמצעית הוא מאתר את קיומו של מנגנון שם האב או את אי קיומו בסובייקט כדי לנסות להסביר תופעות מאגיות שהסובייקט חווה, ומכאן גם לבחור כיוון טיפולי.

אם ניקח לדוגמה את המקרה של הנשיא שרבר; נשיא בית משפט מחוזי בדרזדן ובסכסוניה בסוף המאה ה-19, שעבר משברים פסיכוטיים שאת אחד מהם תיאר בפרוטרוט בזכרונותיו שפורסמו בספר אותו ניתח פרויד; הרי שנוכל לראות כיצד שרבר מארגן לאט, לאט את השיטפון הכואב ביותר של הדחפים שמכסה אותו בעוצמה באמצעות בניה של מיתולוגיה פרנואידית פרטית ואישית; כלומר שימוש יעיל במשלב הדמיוני היוצר עולם תיאולוגי שלם ובעל היגיון פנימי הנותן פשר לסבלו.

אבל איך ניתן להסביר השפעות מאגיות על אדם? איך השמאן מצליח להקל על יסוריה של אישה יולדת באמצעות טקסים ומילים?

מהו הכוח המכשף של המילה שפרויד מזכיר אותו (דווקא לגבי תקופה שהמילה איבדה את כוח הכישוף שלה) וגם גרשום שלום המזהיר מפני הכוח המאגי של המילה שעלול להתפרץ עם החייאת העברית כשפה יומיומית?

זוהי גם שאלת הריפוי באמצעות הדיבור של הפסיכואנליזה.

בהתחלה דובר על חילוץ או הבניה של המשמעות והמובן. ההשפעה על סבל האדם החזיקה מעמד קצת אבל נראה היה שהוא הופך להיות חסין. גם אנליזה של ההתנגדויות לא ממש החזיקה מעמד. בסוף דרכו דיבר פרויד על מגבלות האנליזה ועל הישגיה הצנועים מול האינסופיות של החזרתיות.

לאקאן ניסה בסמינרים שלו להסביר משהו שבשבילו היה וודאי: לאנליזה, כלומר לפירוש, כלומר לאקט של הפסיכואנליטיקאי יש אפקט. לא בהכרח בכיוון של ריפוי, לא בהכרח קבוע. אבל הסמלי משפיע על הממשי בחיי האדם (יש שינויים בכלכלתו הדחפית). אבל מה לעזאזל עושה את השינוי הזה?

גם אם מדובר במאגיה, הוא רוצה לדעת איך היא פועלת. האם מדובר בחילוץ העבר המצונזר מההיסטוריה של הסובייקט? האם הקלת הלחץ של העל-אני על האיווי? האם בריקון המשמעויות הניתנות להתענגות? האם בהעלאת הדחף למדרגת המילה ובכך להרוג את הדבר באמצעות המסמן? האם בהשלת ההזדהויות וההסכמה להזדהות עם הסימפטום? האם להקל במשהו את השפעת הפנטזמה על האדם? לשכנע האדם להפסיק נסיונותיו להיפטר מהאלמנטים החיים והמטרידים ולהתחיל לעשות בהם שימוש בונה? 

ברור שההשפעה המאגית של ״הנחת הידע״ לאנליטיקאי פועלת כאן. גם האמונה בלא מודע.

אבל מה לגבי אנשים שאינם מאמינים בלא מודע או שמתנגדים באיזה אופן לאקטים של האנליטיקאי?

גם המרפא בחברות הפרימיטיביות נשען על כך שהסובל הפונה אליו מניח שהוא יודע משהו. הוא מאמין בכוחו של השמאן לעזור לו. לכן, לדברים שהמרפא אומר, ללחשים שהוא לוחש, למנגינה בה הוא שר יש השפעה על הגוף. הקלת הסבל ולעיתים אף ריפוי (כמובן שגם לתרופות המסורתיות שכנראה הוכיחו עצמן לאורך הדורות). 

המרפא פועל בתוך ציוויליזציה מסוימת עם הקשרים מוסכמים למרפא ולחולה ולכן חשוב לראות את הכישוף גם בשדה הזה.

 

קשר משולש

—————

בהינדואיזם קיים שילוש של אלים ראשיים. בנצרות אנחנו מכירים את השילוש הקדוש. כשפרויד מבנה את הסטרוקטורה הנפשית הוא מדבר על מבנה משולש: סתמי, אני ועל-אני. גם ללאקאן יש השילוש שלו אשר מתכתב עם זה של פרויד: הממשי, הדמיוני והסמלי. יש פה משהו המזכיר את הריבוי שהוא אחד.

בהוראתו האחרונה הוא לוקח השראה מסמל בית בורמאו שהוא שלוש טבעות הקשורות זו בזו (כמו טבעות האולימפיאדה), ומהטופולוגיה כדי להראות כיצד מהקשרים בין שלוש טבעות אלה שהן הממשי, הסמלי והדמיוני  נוצרים המשמעות, ההתענגות הפאלית, ההתענגות ה-אחרת וכן, האובייקט שהוא בעל ארבע צורות בחיי האדם: האוראלי, האנאלי, הקול והמבט. דרך המקרה של הסופר הנודע ג׳יימס ג׳ויס מראה לאקאן כיצד האופן שבו נקשרות הטבעות יוצר אפקטים על המבנה של הסובייקט עצמו. למשל; אם הטבעת הדמיונית שהיא הגוף ניתקת, מיד ניתן לראות שמשמעות השפה נאבדת, כמו גם השפעה על האירוטיקה של ההתענגות הפאלית. האדם יכול פתאום לשים לב, לא בלי אימה, שלשפה אין מובן כשלעצמו, ולפתע הוא נחשף לתופעות כמו אפיפניה (התגלות) המגלות לו משהו מהטרנסצנדנטי שלו עצמו. הוא יכול גם לשמוע קולות שברגיל מחרישים וכן, לחוש את האפקט המהדהד של השפה במקום את אפקט המובן שלה.

לכן, באמצעות היפותזת הקשר הבורומאי שלו יכול לאקאן להסביר משהו מהכוח המאגי, לא רק של המילה והסמלי, אלא בכלל של אותה הפעולה בה נוקט המרפא המפעיל את המאגיה כדי להשפיע על ממשות חייו של האדם.

 

 

 

 

logo בניית אתרים