רגעי קסם  בירושלים

צביה ויצמן כספי

צילום: צביה ויצמן כספי 

חושפת את שכבות הזמן. את חלוף השנים, את חילוף המשמרות, את שרשרת הדורות. בירושלים השמיים גבוהים ומחבקים את ההרים. ירושלים גבולותיה צרים וחסידיה רבים. ירושלים עוטפת את באיה בגלימת מלכות. היא זוקפת את גבם של מקבצי הנדבות, המשוגעים וההוזים. ירושלים מעגלת את חומות האבן. בכותל המערבי מתהדרות היונים בנוצותיהן הלבנות. פירותיה מוגשים על כפות התאנה. עצי הזית מספרים היסטוריה. שובל של בושם עתיק מלווה את שביליה. ענניה אוחזים בנוצות שנשרו מכנפי המלאכים ומבשרים לבאיה נבואה קוסמית לעת ערב. הכוכבים מאירים את סמטאותיה. ירושלים מתעוררת בבוקר מהדהוד אלפי פעמוניה וקול ברכת הכוהנים ותפילת אנשי ירושלים, וקידת אבי, יוסף הצדיק.

בין שער יפו לקישלה, ניצבת עגלת הבייגלה וריח הזעתר מדגדג בנחיריים. שם ראיתי, בעיני רוחי את אמא שלי, ילדה מתרוצצת בסנדלים ישנים על שבילי עפר. אולי ׳ממה אסתר׳ שלחה אותה לקנות קמח ואולי חיפשה את אמא שלה מאחורי החומה. או שמא פגשה את פלובר ששאל אותה היכן גר אליעזר בן יהודה או אולימרק טווין החמיץ פניו אליה כי ראה ברחובותיה הזנוחים של ירושלים ילדה בודדה ולא מצא בה את אלוהיו.

השמיים אותם שמיים ומגדל דוד כמו נוטה על צידו מכביש האפיפיור. ב״דור מציון״ מכוונים את העוגב לקראת התפילה ושומר החומות הסיר כובעו לשגריר שבא לביקור בעיר הקודש.

הסולטן כבר לא משתכשך בבריכה ועל הגבעה הקים מונטיפיורי תחנת קמח. שם נאפו חלות לשבת וברכו ״המוציא לחם מן הארץ״ ושרה אמנו לוחשת ״אמן״.