פואמה:

צַיֵּר לִי מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁחֹרִים/ אנדרס אלוי בלנקו מספרדית אלי מילגרם

כֹּה עָצוּב! לְ"חוּאָנָה" הַשְּׁחוֹרָה,

אָסוֹן גָּדוֹל קָרָה!

הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ הַיַלְדּוֹן הַשָּׁחֹר שֶׁלָּהּ,

אָכֵן כֵּן.

אַי!... חֲבֵרִ נִשְׁמָתִי,

כֹּה בָּרִיא הָיָה הַקָּטָן הַשָּׁחֹר!

אֶת עוֹר קִפּוּלָיו לֹא רָאִיתִי,

גַּם לֹא בְּעַצְמוֹתָיו בָּחַנְתִּי;

אֵיךְ שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי יוֹתֵר רָזָה,

כָּךְ מָדַדְתִּי גַּם אֵת גּוּפוֹ,

הוּא הָלַךְ וְנַעֲשָׂה כְּחוּשׁ

כְּפִי שֶׁגּוּפִי הִתְדַּלְדֵּל.

הַשָּׁחֹר הַקָּטָן שֶׁלִּי נִפְטָר;

כָּךְ יִעֵד אוֹתוֹ אֱלֹהִים;

הוּא כְּבָר יְמֻקַּם

כְּמַלְאָךְ קָטָן בְּגַן עֵדֶן.

תִּתְעוֹרְרִי חֲבֵרָה יְקָרָה שֶׁלִּי...

כִּי אֵין מַלְאָכִים שְׁחֹרִים קְטַנִּים.

צַיָּר שֶׁל קְדוֹשִׁים חַדְגּוֹנִיִּים,

צַיָּר שֶׁל אֲדָמָה לְלֹא נְשָׁמָה,

כְּשֶׁאַתָּה מְצַיֵּר קְדֻשּׁוֹתֶיךָ

אֵינְךָ נִזְכָּר בְּעַמְּךָ,

כַּאֲשֶׁר אַתָּה מְצַיֵּר בְּתוּלוֹת

הִנְּךָ מְצַיֵּר מַלְאָכִים יָפִים,

אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא זָכַרְתָּ

לְצַיֵּר מַלְאָכִים שְׁחֹרִים.

צַיָּר שֶׁנּוֹלַד בְּאַדְמָתִי,

 עִם מִכְחוֹל  נָכְרִי,

 צַיָּר ההוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי

 הֲמוֹן זִקְנֵי הַצַּיָּרִים,

לַמְרוֹת שֶׁהַבְּתוּלָה הִיא לְבָנָה,

צַיֵּר לִי מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁחֹרִים.

הַאִם אֵין צַיָּר שֶׁיְּצַיֵּר

מַלְאָכִים קְטַנִּים מֵעַמִּי?

אֲנִי רוֹצֶה מַלְאָכִים בְּהִירִים

עִם מַלְאָכִים שְׁחוּמִים.

מַלְאָךְ מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה

אֵינָהּ מַסְפִּיקָה לְשָׁמַיִם שֶׁלִּי.

אִם נוֹתַר צַיָּר שֶׁל קְדוֹשִׁים,

אִם נוֹתַר צַיָּר שֶׁל מִמְּרוֹמִים,

שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַשָּׁמַיִם מֵאַדְמָתִי,

עִם גְּוָנִים שֶׁל עַמִּי,

עִם  מַלְאָךְ מִמַּעֲמָד גָּבוֹהַּ,

עִם  מַלְאָךְ מִמַּעֲמָד נָמוּךְ,

עִם  מַלְאֲכֵים קְטַנִּים לַבָּנִים,

עִם  מַלְאֲכֵים קְטַנִּים אִינְדְּיָאנִים,

עִם  מַלְאֲכֵים קְטַנִּים שְׁחֹרִים,

אֲשֶׁר הוֹלְכִים וְאוֹכְלִים מַנְגּוֹ

בֵּין הַשְּׁכוּנוֹת בַּשָּׁמַיִם.

אִם אַגִּיעַ יוֹם אֶחָד לְשָׁמַיִם,

חַיָּב אֲנִי לִמְצֹא אוֹתְךָ בַּגַּן הָעֵדֶן,

שָׂרַף קְטַנְטַן "שְׂטָנִי",

מַלְאָךְ שֶׁחֹר מִשָּׁחֹר.

אִם אֶת אַדְמָתְךָ אַתָּה יוֹדֵעַ לְצַיֵּר,

כָּךְ אַתָּה גַּם תְּצַיֵּר אֶת שָׁמֶיךָ,

עִם אוֹר שִׁמְשְׁךָ שֶׁמְּשַׁזֵּף עוֹר לָבָן,

עִם אוֹר שִׁמְשְׁךָ שֶׁמִּזֵּעָה שְׁחֹרִים,

כִּי בִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לְךָ אוֹתָם

הַחֲמִימִים וְהַטּוֹבִים.

                  אֵין כְּנֵסִיָּה אַחַת בַּמֶּרְחָב,

אֵין כְּנֵסִיָּה אַחַת בַּכְּפָר,

אֲשֶׁר אִשְּׁרוּ לְהַכְנִיס

תְּמוּנַת מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁחֹרִים.

אָז לְאָן הֵם יֵלְכוּ,

מַלְאָכִים קְטַנִּים מֵהַכְּפָר שֶׁלִּי,

בְּנֵי אִינְדְּיָאנִים מִ"גוּאַרִיבֶה",

בְּנֵי שְׁחֹרִים מִ"בַרְלוֹבֶנְטוֹ"?

צַיָּר הַמְּצַיֵּר אֶת אַדְמָתוֹ,

אִם רְצוֹנְךָ לְצַיֵּר הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּךְ,

כְּשֶׁתְּצַיֵּר מַלְאָכִים קְטַנִּים,

אָנָּא זְכֹר אֶת עַמְּךָ,

וּלְיַד הַמַּלְאָךְ בְּשַׂעֲרוֹתָיו הבְּהִירִים

יַחַד עִם הַמַּלְאָךְ בְּשַׂעֲרוֹתָיו הכֵּהִים,

לַמְרוֹת שֶׁהַבְּתוּלָה הִיא לְבָנָה,

צַיֵּר לִי מַלְאָכִים שְׁחֹרִים קְטַנִּים.

*המשורר, אנדרס אלוי בלנקו, נוזף בצייר על כך שתמיד ייצג יופי באמצעות דמויות לבנות עור ואינו מתקרב למציאות של האנשים, שאוכלוסייתם שחורה ברובה. הצייר, שגם הוא מארצו, מצייר גם הוא כמו זרים: תמונות לבנות. המשורר מבקש ממנו שיהיה לו לפחות אחד בצבע שחור.

זהו שירו הידוע ביותר של המשורר.