שיר:

קְצִיץ אָדָם/ זאב ליכטנזון 

קְצִיץ אָדָם

[מְסֻמָּן וּמְסֻיָּם]

קְרֵמָטוֹרְיוּם שֶׁל בַּיִת

[וְהֵם אֲפִלּוּ לֹא מְדַבְּרִים גֶּרְמָנִית]

נְעָרוֹת שֶׁל דָּם

נְפָשׁוֹת טְרוּפוֹת עַיִט

בְּלִי הֶבְדֵּל

דָּת צֶבַע מִין

אַלְלָה הוּא אֶכָּבֵר

וְאַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין.

[בְּעַרְבִית זֶה נִשְׁמָע עֲסִיסִי יוֹתֵר]

אֵלֶּה הַיָּדַיִם שֶׁל הַמִּקְרֶה, הָרֹאשׁ שֶׁל הָאַקְרָאִי,

מַטְבֵּחַ יֵשׁ וְאֵין אַחְרַאי

שׁוּם אֱלֹהִים לֹא בָּעֵסֶק

מְלֻכְלָךְ , לֹא כְּדַאי.

הִיסְטוֹרְיָה עֲצֵלָה חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ

מְשֻׁעֲמֶמֶת עַד מָוֶת.

מָוֶת וּזְוָעוֹת הִיא אוֹהֶבֶת,

הַהִיסְטוֹרְיָה,

שָׁלוֹם

הוּא רַק סִימָנֵי הַפִּסּוּק שֶׁל מָה שֶׁהִיא

אוֹהֶבֶת וְכוֹתֶבֶת.

וְהִיסְטוֹרְיוֹן הַדּוֹרוֹת מַעֲרִיךְ

שֶׁהַפַּעַם , שִׁבְעָה לְאוֹקְטוֹבֶּר

זֶה הַתַּאֲרִיךְ.

הַזְּמַן עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ,

הַזְּמַן צָרִיךְ לָלֶכֶת,

וְהַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לַבְּרִיאָה

נוֹשֵׁר כַּעֲלֵי שַׁלֶּכֶת.

תְּנִי לִי מִקּוּם

תֵּן לִי מִקּוּם

מַאֲזִין

וְלוֹעֵג הַיְּקוּם.

דָּם.

דְּמָמָה.

הָיָה

מָה שֶׁהָיָה.

הָאֻמְלָלוּת אִישִׁית

הַהִתְרַסְּקוּת חֲרִישִׁית .

הֲמֻלַּת הַתּוֹתָחִים

מְחַפָּה עַל הַמְּעַוְּלִים

וְלֹא אֲבֵלִים,

נֵפֶל הִיסְטֵרִי

שֶׁל מְנַצְּחִים

מְנֻצָּחִים.

וְתִשְׁקֹט הָאָרֶץ

.....      שָׁנָה.