מסה:

החלילן מהמלין/ אבינועם חקלאי

-——————

סיפור, שהוא אולי זיכרון על חלילן מסתורי שפיתה באמצעות נגינת חליל מכושפת רבבות עכברושים להיכנס לנהר

הווזר ולטבוע, החל להיות מסופר באזורים המשוייכים היום לגרמניה.  בסביבות המאה ה-13 נפוצה שמועה על

חלון בכנסיית המלין שעליו צוייר לראשונה אותו חלילן המוביל את העכברושים אל מותם כדי לנקות את העיר

ממכת המכרסמים הדוחה שלא הצליחו לטפל בה. אותו חלון נעלם עם הזמן. ברחוב מסוים בעיר לא ניגנו נעימות

במשך שנים רבות כאות כבוד לילדים שנעלמו יום אחד בהר. האם אירוע מעין זה אכן קרה? יש האומרים כי

הסיפור נולד בהשראת מסע הצלב של הילדים, שגם הוא היה או לא היה, אשר כלל 30,000 ילדים שהלכו

בעקבות ילד בן 12 בשם סטפן דה קלואה שטען שישו ביקר אותו, כדי לשחרר את ירושלים. יתכן שהילדים נמכרו

לעבדות בצפון אפריקה.

מכל מקום, השאלה ההיסטורית אינה חשובה, אלא האמת החבויה במיתוס. האם אכן מדובר במשל הבא ללמד

את הלקח שעל אי עמידה בהסכמים חל עונש נורא? מסופקני.

אנשי העיר המלין, שלא רק לא שילמו כמובטח את שכרו של החלילן שניקה את עירם מעכברושים, אלא גם גירשו

אותו מעירם, שילמו לבסוף באובדן ילדיהם. דמים הפכו לדם. הסירוב לתחליף הוביל אל אובדן מה שנחשב כדבר

עצמו.

המיתוס הזה מעמיד את העכברושים באותו המקום של הילדים. מדובר בפונקציה אשר את מקום ה-X שלה תופס

פעם העכברוש ופעם הילד. כלומר, הילד ימוקם במקום של ה-X , אם הכסף לא יתפוס את מקום העכברוש.

 מדוע אם כן העכברוש הוא מטאפורה לילד, אם אכן מדובר במטאפורה (שהרי מטאפורה היא החלפת מסמן במסמן) 

אומר אריק לוראן במאמרו ״להגן על הילד מפני הדלוזיה המשפחתית 2010(״, על מקומו של הילד בימינו: ״יותר

ויותר מתגלה האופי של האובייקט הממשי שהוא הילד...הילד הוא אובייקט שמתאווים אליו בתשוקה ודוחים אותו

בלהט באותו הזמן״).

אין אנחנו יודעים מה היה הילד כאובייקט בימי הביניים, זמן צמיחת המיתוס על החלילן מהמלין. אבל אגדות רבות,

כלומר סיפורי עם, כלומר מיתוסים שהתחברו באירופה הצפונית, כמו ״הנזל וגרטל״ לא מסתירים את התשוקה

להיפטר מהילד. המיתוס של ״שלגיה״, כלומר הסיפור החורבני על האם (במקור כנראה, ה״אם המולידה״), הרוצה

במות בתה מתוך קנאה, מהווה גם הוא עדות לבעייתיות שמביא עימו הילד לחיי המבוגר. ״המשפחות הן

אידיאליות עד אשר נולדים בהן ילדים״, אומר לוראן.

הילד נולד כאובייקט מתוך איוויים מנוולים של שניים, וזה במקרה הטוב בו מישהו מתאווה לילד.

אותם איוויים מוסתרים מתחת למעמד הפאלי שילד עשוי לתפוס, כלומר ילד שניתן להציגו לראווה בזכות יופיו

והישגיו המעידים על הוריו. אלא שגם אותו איווי מנוול וגם הכישלון ההכרחי של הילד לגלם את הפאלוס, עושים

את הילד לאובייקט חי, מטריד, שמפריע לאידיאלים היפים וההרמוניים להתקיים.

לא פעם, באירועים של ״דיכאון אחרי לידה״ ותופעות אחרות המופיעות לאחר הלידה, אצל אחד מההורים או אצל

שניהם, נחשפת, אם בדרך החזרה מהמודחק, אם בדרך הסרת הרעלה מעל המוכחש, ואם באמצעות חזרת

הדחוי מהממשי; האמת באשר למי הוא הילד הזה בשביל הוריו, או מהן הסיבות להבאתו אל העולם. לעיתים ההורים מצליחים לשמוח בידע הנחשף הזה וגם בילד החי שאינו מסונכרן עם הפאלוס אליו כמהו, ולעיתים דוחים את הילד, ובמקרים הקיצוניים רוצחים אותו. אי הרצון לדעת על משאלות אלה,אי הרצון לרשום אותן, מעמיד את הילד בסכנה של אקט.

ובכן, מיתוס ״החלילן מהמלין״ כמו ״הנזל וגרטל״, ״שלגיה״, ״סינדרלה״, ״מקס ומוריץ״ ועוד, רושמים

את התשוקה הפרדוקסלית (פרדוקס יכול להתקיים רק במישור הסמלי. במישור הממשי יש לנו אהבה, חיימוות)

אל הילד. כמובן שעם השנים,  המיתוסים הופכים ל״חלביים״ יותר, אולי ״פרווה״, אבל לא בשריים ומדממים

כבמקור. האם המולידה מוחלפת באם חורגת, העלילה מסתיימת בטוב, עד כדי שלילת אגדות הילדים האכזריות 

הללו מאפשרות ההנאה של הילד המאזין להן בשקיקה, ומאפשרות הנאה של ההורה המספר את הסיפור,

ורואה את ילדו מפחד אך מפותה לגמוע אותו.

כלומר, ההנאה הקטנה התופסת את מקום אפשרות האקט או הכפיה לחזרה המתלבשת כאשמה לאין קץ ולדאגת

יתר. 

הילד כאובייקט הוא אירוטי במישורים האוראליים, האנאליים ושל גילוי העריות. בעצם גם במישור הקול והמבט.

אובייקט שרוחשים כלפיו תשוקה כה גדולה יכול לקבל שמות של חיה, לעיתים מגעילה ביותר.

למשל: ״ג׳וק״ כפי שכונה ילד קרוב לי ביותר. אז למה לא עכברוש, שהוא שם שנתן פרויד לאחד המקרים

המפורסמים שלו. התשוקות אל הילד יכולות גם להיות מיוחסות לאיזה אחר. הזר שבי מיוחס למשל ליהודי, שידוע

כפדופיל וקניבל של ילדים, בעיקר בפסח...לעיתים מופיע קול שאיני יכול לסרב לו הדוחף אותי להטביע אותו,

שהרי הוא ילדו של השטן. לעיתים אני מוטרד ממה שקורה לילדיהם של אויביי כי במקום מסוים אני יודע ולא רוצה

לדעת מה הייתי רוצה לעשות להם (ולשלי).

תסלחו לי אם הכותרת המבטיחה ״החלילן מהמלין״ סחפה אתכם עד לגדות הנהר המסוכן,

או אל הפתח בהר שממנו אף ילד לא חזר.

המיתוס הזה כפה עלי לומר לכם אמת.