שיר:

תַּנִּים / ורדה שפין גרוס

רָחוֹק בָּכוּ הַיְּלָלוֹת                                                        

קָרְעוּ אֲפֵלוֹת

אִמָּא שָׁמְרָה עָלַי וְהָיָה לִי חַם

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

הַשְּקָאלִים הִתְעַרְבְּלוּ  בַּחֲלוֹמוֹת

כָּעֵת הֵם פֹּה תֵּל אָבִיב -צָפוֹן -יָשָׁן

מְיַלְּלִים בְּגִבְעַת היל

אִמָּא מֵתָה מִזְּמַן

סוֹ לוֹֹנַג מָאריָאן

סוּזָאן לָקְחָה אוֹתִי לַמָּקוֹם שֶׁלָּהּ עַל יַד הַנָּהָר

הַתַּקְלִיט הִסְתּוֹבֵב בַּחוֹשֶׁךְ

נַעֲרָה חוֹלֶמֶת

יוֹדַעַת אֶת כָּל הַמִּלִּים

עַכְשָׁיו בְּגָ'ואִישׁ מוּזֵיאוֹן בִּרְחוֹב 92 בִּנְיוּ יוֹרְק

יוֹשֶׁבֶת עִם כֻּלָּם עַל הָרִצְפָּה, מִכָּל הַקִּירוֹת מִכָּל הַכִּיוּוּנִים

הַקּוֹל שֶׁלּוֹ, הַמִּלִּים, הָעֶצֶב

הַלֶּהָבָה

לֵיאוֹנַרְד כֹּהֵן חוֹרֵךְ אֶת הָאֲוִיר

וַאֲנִי שׁוּב עִם אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ בַּלֵּילוֹת             

וּבְכִי הַתַּנִּים