מסה:

מסעותיו של אפרים ההונגרי אל לב הלוואנט/ אבי גולדברג

אפרים קישון הביא את ההומור ההונגרי לשפה העברית, חשף את המאכרים והפרטצ'ניקים, וליהטט בשמות גיבוריו, משטוכס האינסטלטור עד סלאח שבתי. השבוע מלאו מאה שנה להולדתו

אני אוהב לצחצח נעליים. כך קורה שמתוך הרגל, נעליי, ברגע שהן חולפות בפני מצחצח נעלים מיד הן מטפסות על הכורסא, וממתינות לצחצוח ללא ששאלו לדעתי.

ובכן, בבית הכל-בו הידוע בברלין, ה-קה.דה.וו, ניצבת כורסא מוגבהת, והֶרים ברלינאים עולים אל כיסא הכבוד בכדי לכבד את נעליהם המוכתמות בבוץ. ניקרתי למקום ומיד תפסתי מקומי על הכורסא והמתנתי. למרגלותיי ישב גחון על שרפרף המצחצח, שקוע בקריאת ספר. בעודי מיטיב את גרביי, לא התיק הלה את עיניו מהספר שקרא, ומידי פעם פלט פרצי צחוק אותם ניסה להחניק. כשסיים פנה אלי במחווה נדיר בברלין, בחיוך, ואמר לי "אנשולדינגונג, קראתי סיפור של אפרים קישון!"

זהו אירוע אמיתי, ולא מומצא לצורך הערב הקישוני הזה.

על הכתיבה המהירה הגולמית העוברת לדפוס לפעמים באיבה, כפי שנעשתה בטורים היומיים של אפרים קישון כתב הסופר האנגלי ג.ק. צ'סטרטון, שהתפרסם בזכות דמות הכומר הבלש שלו "האב בראון", בהקדמה לספר המסות שלו all things considered. "אינני יכול להבין את אלה המתייחסים לספרות ברצינות, אבל אני יכול לאהוב אותם. ומתוך אהבתי להם אני מזהיר אותם להתרחק מספר זה".

אינני בטוח שאפרים קישון זכה לקרוא דברים אלה שנכתבו על ידי הסופר האנגלי, אך באותה רוח קונדסית היה ודאי כותב על עצמו "אזרח צנוע נחבא אל כלי המטבח". אם היה נוכח עתה בקהל היה בוודאי כותב על מעמד זה: "שהינו בבית הקפה בחברת אמנים, סופרים צעירים ושכבה דקה של אינטלקטואלים". או מתייחס לדברי אלה: "הוא מדבר אל הקהל בשפה הפטיפונית בזו הלשון".

על הלקסיקון של קישון כתב רוביק רוזנטל: "אפרים קישון יצר שפה שבה זלג ההומור ההונגרי המעודן לשפה העברית". ואכן, את ההומור של הבורגר האוסטרו-הונגרי השתיל קישון בלוואנט.

רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ'יה-עילית

"חיבתו" של קישון לממסד הסוציאליסטי ידועה. הוא יצר את דמות הפקיד ההסתדרותי שטוכּס המגיב למשמע פיצוץ בית ועד הפועל: "אמור לי, פוקס, מה אתה כל כך שמח שפוצצו את בניין ההסתדרות? מה טוב בזה?"

"שהראינו להם!"

"למי?"

"להסתדרותניקים! אתה מבין? שלא כולם נכנעים להם! שיש עוד רוח חלוצית בישוב!"

את דמותו של העסקן הסוציאליסטי אמיץ דולינקר תיאר כאיש מזדקן גרוטסקי. "אינני פוליטיקאי", לחש דולינקר, "הנני מדינאי".

בשנים שבהן עוצבה דמותו של סאלח שבתי, מתארת הסופרת שולמית הר אבן את מסעודה, בת לעולים מעדות המזרח. כך "לקחה אמה של מסעודה את הסדינים והטליתות לתוך גיגית רותחין, מרתיחה שעה, שולקת שעתיים".

לעומתה שם קישון בפיו של סלאח שבתי את המשפטים הללו:

·         זה מקצוע יפה זה...

·         מה, מה יש פה מה

·         בן שיהיה, את שומעת? בן!

·         איפה יש בית, איפה?

·         איך אני נראה איך?

·         הכל באמת הכל זיפת, הכל. [לקוח מהלקסיקון שערך רוביק רוזנטל].

משלבי לשון שהפכו לקלסיקה עברית כמו "באחד האמשים" או "פרטצ'יה", "נעלם באפלת הצהריים", או הפועל הנפלא "לגמוז" השתווּ ללקסיקון של דמון רניון האמריקאי, שבתרגום הנפלא לעברית של אותן שנים הביא אלינו הקוראים את עולמם של ה"ברנשים וחתיכות" מניו יורק.

קישון העניק לארץ הצעירה את שם החיבה העוקצני "פרטצ'יה אהובתי". מארק טווין, שטייל בארץ הקודש עשרות שנים לפני קישון מסיים את ביקורו בארץ ישראל באנחת רווחה בנימה דומה: "לא היה אכפת לנו כעת לאן הספינה תישא אותנו, ובלבד שתרחק מהר ככל האפשר מתחום הראייה של היבשה".

קישון ממשיך אחריו ומזהה את "מדינת תל אביב", "העיר ללא הפסקה". הנה מה שהוא כותב: "פרטצ'יה ללא הפסקה, בקצה המזרחי של אגן הים-התיכון, באזור רחוב דיזנגוף, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטצ'יה-עילית".

שולטהייס יחזקאל ואילנית הבלונדינית

חיציו של קישון כוונו גם אל חיי האזרח המוקף במאכרים ובעלי מקצוע חכמולוגים, עורכי דין, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, חשמלאים, נהגי מוניות, רשימה חלקית. הוא כתב אודות תלאות ”הברז המטפטף", מכונת הכביסה הרוקדת, המזגן והאזעקה המרעישים, כל אותן סוגיות של יום קטנות שאיש לא מצא מקום להתייחס אליהן למרות שהן היו שם כיתוש טרדני, והדירו את מנוחת האזרח לא פחות מסוגיות הרכבת הממשלה או המצב הביטחוני המתוח תמיד.

קישון כידוע נאלץ לקחת לעצמו שם עברי עם עלייתו לארץ. אבל בכתיבתו עסק בשימור השמות המרכז אירופאים. כך ארבינקא, הדמות שאולי הייתה הקישון התת-מודע, הפרוע. השם בעל הניחוח המוזר ארווין+קה'', דמות ממזרית שיודעת להסתדר בנבכי הביורוקרטיה הפרטצ'ית שעל גדת הים התיכון. או השם שולטהייס, האם על שם הבירה הברלינאית המחזיקה בשם זה מאמצע המאה ה19? "שולטהייס יחזקאל" ואילנית הבלונדינית מזכירתו. הניגוד בין השם שולטהייס לשם העברי אילנית מעורר את בלוטות הצחוק. קישון משמר את קונשטטר, שטוכס האינסטלטור, המהנדס גליק, ציגלר הפובליציסט. למשוגע שהורס את רחוב אלנבי קרא קזימיר בלאומילך. בלאומילך פירושו בגרמנית חלב כחול.

יש גם שגיבוריו מקבלים שמות עבריים, אבל עם קריצה, כמו מר כלניות, או זקוף סומק וד"ר בר ביצוע. והשילוב הנהדר בין עברית לגרמנית אצל "בר-הוניג הצייר".

גם למכונות הוא מעניק שמות. לעומת הסוסיתא הישראלית הגאה, בחר קישון לקרוא למכונית הרנו דופין שלו "מדמואזל", ולטוסטוס דוקטור קלטנברונר.

ולסיום יש הרואים בשמו של סאלח שבתי שם המרמז בהומור קישוני לביטוי "סליחה שבאתי", כדוגמת הביטוי "סליחה שניצחנו" המאוחר יותר.

וכאן הגיע הזמן לסיים, ולהיעלם באפלת הצהריים, כפי שהמליץ קישון.

אבי גולדברג למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין, מחבר ספרים ומתרגם. ביוזמתו התקיימו התקיימה בין היתר "תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019. 

1