מסה:

סוף המציאות הנוכחית/ ארן פטינקין

היום ברור לנו שיתכן שיהיה סוף למציאות הנוכחית, סוף העולם; זו תגלית חדשה. פעם ראשונה בתולדות האדם שהוא חש את סוף מסע ההכרה; סוף כל התקוות, הרצונות. משהו מתפורר וקורס לנגד עינינו; אנו נקראים להפנים שזה לא אישי, אלא כלל אנושי. זו אינה צרה פרטית של אדם זה או אחר; אלא תהליך משמח שכל ההכרה עוברת בדרך להתעוררות ובהירות. במצב מעין זה, אין כל ערך להיכנס לעומקה של החוויה הסובייקטיבית; היא לא תקדם אותנו לבהירות.

היום זה כבר לא רלוונטי לחפש הגיון או צדק; צדק זו איכות לא אפשרית בעולם לא ישר במהותו. לא רלוונטי גם מי יושב בשלטון; אם פרסונה זו או אחרת מקבלת החלטות. היום זה שקוף שאין הבדל עקרוני בין הפוליטיקאים השונים; הם כולם חסרי אונים לנוכח התהליכים ההרסניים שאנו ניצבים מולם. אם אדם מבין שאין הבדל בין פוליטיקאי אחד לאחר, הוא מפסיק לחפש הנהגה חלופית בתוך המערכת המוכרת. אם אדם מבין שעצם המבנה הסמכותי הוא מושחת, מסתיים אצלו לחלוטין החיפוש אחר סמכות חיצונית, כל תשומת הלב שלו מופנית פנימה, לעיקר. אם אדם נפגש עם רב או גורו יפה עיניים וטהור במיוחד, זה לא עושה עליו יותר רושם, כי המבנה הסמכותי מהותית לקוי וממבנה לקוי לא יכולה לצמוח ברכה. תנועות חדות וטוטאליות מעין אלו הן משמעותיות, כי הן מעוררות ועוצרות תנועה שלמה. האדם מבין שאין לאן לנוע מנטאלית; הוא אפילו אינו יכול לפנטז שאם הוא היה ראש ממשלה, פני הדברים היו אחרת, או שאם היו שומעים לעצותיו, המציאות הייתה משתנה. ברגעים כאלו של התבהרות גדולה וכוללת, תנועה מנטאלית שגוייה חדלה ונעצרת ואנו נפתחים לאפשרויות חדשות.

קשה לנו לראות עצמנו כחלק של תנועה כה גדולה ורחבה. אנו שקועים עד צוואר בתלאות וכאבי היום יום ואיננו ששים להרים את מבטנו ולחבוק את כל המסע העצום של ההכרה. יש בזה משהו שכביכול מבטל את האישי הפוסט-מודרני וממקם אותו במקום קטן וחסר חשיבות. קשה אף יותר להציג ולהוכיח תוצאות של התקדמות והתפתחות במסע ההכרה. מטבע הדברים, דרכי ה' הן מאוד נפתלות. אין לנו באמת ברירה אלא לבחור באמת, אחרת אין משמעות לחיינו ואנו נאלצים להמציא ללא הרף משמעויות דמיוניות, כדי להמשיך ולקיים מערכת מעוותת. למעשה המצב הטבעי של האדם הוא דפרסיה. הוא חייב כל הזמן להמציא משמעות וסיבה לחייו, אחרת אין טעם לחייו.