פרק מספר:
זכות הציבור שלא לדעת/ אורה מנשה
הם לבשו חליפות אפורות שנתפרו בקפידה. היה להם מבט רציני וממוקד, ואף שעיניהם נותרו קרות לבם להט. הם דאגו להגיע למפגש בשעה מוקדמת הנושקת לזמן הפתיחה, והתפזרו למקומות ישיבה ידועים מראש. עזבו כשירד החושך, כשהתקשו לראות את הכתוב בפנקסם או את תווי פניהם של חבריהם לשולחן.
תיאוריות יפות הם בנו, פרדיגמות שנונות הפריחו לאוויר העולם. הכול נטף קונספירציה. כל מבקר חדש שנכנס למקום היה נבדק תחת זכוכית מגדלת, נסרק בקרני לייזר זעירות. כל מילה וכל משפט שיצאו מפיו, נרשמו בפנקסים קטנים בעלי כריכת עור זהה, שחורה ומחוספסת. הם עמלו רבות על יצירת האחדות המחשבתית הזאת, ולא היו מוכנים להניח לפולש חיצוני לחדור ללב לבה של הקבוצה. לכל אחד מהם היה שם קוד סודי, בדרך כלל זהה לשם המאפה האהוב עליו. כנטע זר היתה ניצבת ביניהם אילוזיה. היא לא סיכנה אותם, להפך: אי הנורמליות שלה היוותה אלמנט מאזן, מנטרל ומעצים.
לעתים היו בעצמם זורעים פירורי מידע שקרי בין חברי הקבוצה, ומתבוננים היטב מי ימעד, לא יעמוד בפיתוי, וימסור את המידע כאמת לאמיתה לאיש חוץ. מי שנכשל נשללו זכויותיו לצמיתות, שמו נמחק מהרשימה הסודית, ונאסר על חברי הקבוצה להזכירו.
שנים הם ישבו כך, פירקו והרכיבו את העולם מחדש, עד שמפרקי אצבעותיהם הלבינו. הם נהגו להתבונן בעוברי אורח בבוז, גיחכו על משהו לעתים קרובות וטענו שהכול פיקציה ממילא.
כידוע, נמצאה שם דמות נוספת, מלצרית כבדת בשר שגררה את רגליה בין השולחנות, התבוננה בנוכחים בחוסר עניין, ובפקח על איסור העישון ביתר דווקא. היא הטיחה צלחות בכיור המטבח בעוצמה לקראת שעת הסגירה בערב, מתבוננת במעשה ידיה כלא מאמינה, ומחייכת בביישנות. בעלי המקום היו סלחנים כלפיה מפני שהיתה ברייה נוחה וצייתנית בדרך כלל.
עד שיום אחד...
עד שיום אחד הגיעה המגפה. אומנם הם המשיכו לשבת במקומות הקבועים וללעוג לעוברים מזדמנים שהוסיפו לכפור בעיקר, אבל אט אט תחושת הפחד והאובדן השתלטה גם עליהם והם קמו והזדחלו כסומים כל אחד לביתו הוא: אכן ביתי הוא מבצרי. תמו ימי התמימות, כל התיאוריות הגרנדיוזיות ורבות התושייה התפוגגו. אילוזיה המסכנה והמזדקנת, שענני עשן הסתלסלו מהסיגריה התלויה בזווית פיה, נשארה לבד, ומי יודע, אולי עוד יתברר לכול שהיא היא היתה המנהיגה הרוחנית, שהיא זו שעמדה מאחורי כל בדק בית קפדני ואף פולשני של כל חבר חדש לקבוצה, שהיא זו שחרצה גורלות ונתנה פקודות. אפילו לכיתוב על כוס הקפה שלה היתה כנראה משמעות נסתרת, מעין צופן כמוס.
הם חזרו לביתם, ובאבחה אחת התגלה להם שכילו את חייהם לחינם בהמצאות ילדותיות, ושתבונתה של אילוזיה על כל אי היציבות וחוסר האיזון שלה גדולה בהרבה מתבונתם שלהם. או אז התעלו על הקטנוניות האישית וחפצו לומר לה את זה, אבל היא כבר לא היתה שם וגם לא במקום אחר. כמו כל סוכן סמוי, היא ידעה לסגת בזמן.
המרגל האולטימטיבי יסתתר תמיד במקום שבו הכול יכולים לראותו.
המלצרית השמנה, הצייתנית אך לא יציבה ביחסה לצלחות, המשיכה להסתובב בין השולחנות וסיפקה לנוכחים את מבוקשם, והדליפה לכל מי שמוכן היה להקשיב על מה הקבועים מדברים, אילו סוגיות עומדות על פרק יומם, וגם דברים שהשתיקה יפה להם. הם היו עסוקים כל כך בעצמם ובהגנה על האמיתות שלהם שלא יגיעו לידיים זרות, עד שלא השכילו להבחין שדבריהם מזמן הפכו לנחלת הכלל, ובעצם כבר לא עניינו אף אחד. היא אפילו לא היתה מרגלת, המלצרית, אלא סקרנית שלא ידעה לשמור סודות, או סתם נקמנית קטנה.
הציבור הרחב באמת ובתמים לא רצה לדעת כלום. גם ככה הוא עמד לקרוס תחת המידע הרב שזרם אליו, ואיים לבלוע אותו.
בנוסף, הופעתה המרושלת של המלצרית השמנה והרכילות הכפייתית שבפיה על אודות קבוצת הקבועים היוותה הטרדה של ממש לכל מבקר מזדמן. נפשם חשקה אך ורק בקפה עם מאפה גבינה טרי וריחני, והנה מצאו עצמם חייבים להקשיב לדבריה בלי שיכלו להשחיל מילה משלהם או להפסיק אותה לרווחתם. המלצרית לא הסכימה להניח להם. היא היתה יוצאת ממקום עבודתה ורודפת אחריהם למרחקים. היתה להם זכות בסיסית − זכות הציבור שלא לדעת − שלא כובדה במקום הזה, וכמו שהיו עתידים לגלות, וחלקם בייסורים, גם לא בשום מקום אחר. זה היה ללא ספק יותר ממה שיכלו לשאת. אם רק היו מקשיבים לה −
