פרוזה פיוטית:
אני והגוריל שלי/ זאב ליכטנזון
--------------------
בהתחלה, בכלל קראו לי אדמה.
ואז, פתאום, אחרי די הרבה זמן וספורים,
משום מקום ,לא מצלע ולא מסלע,
הופיע האחד הזה שקרא לעצמו - אדם.
החלטתי לא להתווכח על חודו של ה.
ממילא ,אני חיה רק את מה שאני חווה ,
ולא על מה שאני דורכת.
אני חווה, בגרסה המעודכנת שלי , איב [ לא חיבוב של אביבית].
נמאס לי מכל הספורים עלי ועל גנעדן, הרכילות עם הנחש ומעשיית
ההוא, האחד, שמו ,כאמור, אדם.
בגילי אני כבר מוכנה לספר הכול, בלי כל הלאנעימלי הזה,
השיימינג, המיטו וכל הטפשויות האלה. [ לא שזה לא כואב כשאת צעירה יותר].
אז ככה.
משהו בין חורש סמיך ליער טרופי בינוני, זו תמונת והרקע לספור הזה.
ואה. כן. גם המון עצי פרי, שאני לא יודעת איך קוראים להם, והרבה מים,
בנחלים, פלגים ואשד קטן וסימפטי, למקלחות.
נקרא להם הרהיטים והנדל"ן של אחד, יזם מסתורי ובלתי ידוע, המכונה
,אלוהים.
הסתובבתי לי לבד, רק אני עם עצמי והאין דומה לי.
כן. הכי קצת-הרבה דומים לי היו השימפנזים [כך קראתי להם, מצחיק
ומתוק], והכי מרשימים היו הגורילות [כזה שם כבד וגדול, שהמצאתי לי]
במבט קצת אופנתי לא היה על מה לדווח ואת מה לסקור.
אני בבגד עור טבעי, יפה כזה, זקוף, מתוח וזקור, כיאה לעלמה צעירה
בתקופת הבראשיתברא.
הבטלה השלווה מאוד התאימה לי. עוד לא נולד המטבח, לא השף ולא
הטבח, לא המרכול, לא המבצע ולא הבזול, לא המסעדה , לא המתכון ולא
הלך תדע. כלום. הכול ישר מהעץ, מהשדה וממקווה המים.
מאוד פסטורלי ושקט, ובדיאטה כזו, לא פלא שנשארתי רעננה וטרייה, ממש
דוגמנית. [ בסדר, בסדר, אז לא הייתה שום תחרות, אז מה?]
למרות, שבסביבה היו אירועי יומיום של טרף לא נעים ומראות סביאה
מדממים ולא סימפטיים, לי אף אחד לא הציק ולא הזיק.
מה שכן, כעבור איזה זמן, התחלתי לשים לב, כי יש מי ששם אלי לב מיוחד.
גוריל גברתן ומרשים. הבולט מכל בני מינו הגורילאים.
רואה אותו ממרחק ,הולך ומתקצר, בכל מקום בו הייתי ושהיתי.
מודה, היה קצת משעמם וחשבתי, שאולי כדאי וסביר לנסות ולייצר קצת
תקשורת מיודדת עם הסביבה .
באחת הפעמים כשהוא היה די קרוב, הרחבתי חיוך ובמחווה ידנית
ומתוכננת היטב,[שהרי לא דברתי בגורילית מדוברת],הזמנתי אותו לשבת
לצדי.
הריח שלי שונה מכל המתרוצץ וחי מסביב ,אך המראה שלי קצת דומה, גם
עם הרבה שונה ,במהדורה הקטנה ,החלקה והקומפקטית שאני.
הגיב לאט, כבד ומנומס והתיישב לצדי. גדול וחזק.
בעקר שתקנו, בגלל בעיות שפה, אבל זה היה רוגע ושלו ,להרגיש עוד
מישהו אתי. מישהו שיושב סמוך וקרוב מתוך כוונה ורצון ולא רק על פי
המקרה המזדמן.
זרמו עברו ימים מספר. התחיל להגיש לי פירות שונים ומשונים [
הכרתי רק מעט מכל השפע הגנעדני הזה. לטפס על עצים, למשל, לא
ידעתי.]
למד מה לטעמי ומה לא, והקפיד להגיש לי רק את האהובים עלי.
אפילו הרגשתי קצת מוחנפת. פעם ראשונה שמישהו עושה משהו בשבילי,
בלי תנאים ובלי תמורה. לא, שהיה מישהו אחר שבא בחשבון.
הדיאטה שלי הייתה צמחונית לחלוטין. ארוחות בשריות ,ראיתי הרבה מאוד
מסביב, אבל אף פעם זה לא דבר אלי. יותר מידי מכוער, רועש ומלוכלך.
פעם פעמיים ניסה להגיש לי מינחת בשר, ראה כמה זה דחוי בעיני ,וחזר
לתפריט הפירות ושאר ירקות.
עד כאן בענייני הצמחוניים .הגיע גם הרגע של גילוי גוף הבשר.
היה לגוריל שלי [ כבר קראתי לו, שלי], חזה שעיר ורב רושם. בשוליו רבץ
מיתקן רב רושם, שכמוהו בממדים קטנים הרבה יותר, זיהיתי בהרבה מן
החי המתרוצץ סביב. בעונות מסוימות, ראיתי איך בעלי החיים למיניהם
מנסים לשתף מתקנים כאלה, זה בתוך זו. הבנתי שכך, כנראה תוחבים
הזכרים את בני מינם הקטנטנטים לבור הייצור הנקבי. ונוצר דור חדש.
לפי העדר המיתקן הזה אצלי, הנחתי, שאני כנראה מזן הנקבה, אך לא
ייחסתי לזה כל חשיבות, כי זה כל מה שהיה מהדגם הזה.
והנה , באחת הפעמים שהגוריל שלי התנשא מעלי כדי לקטוף מעדן פרי
בשבילי, הגיע המיתקן שלו בדיוק לגובה הפנים שלי, והסתיר לי קרן שמש
מלטפת.
הושטתי יד כדי לסלק את המכשול מעל פני.
המגע היה מפתיע בנעימותו. ליטפתי ועטפתי את האזור החדש הזה
והרגשתי ריגוש בלתי מוכר רוקד על פני גופי. ממוקד המפשעה, לאורך ולרוחב הבטן השטוחה שלי, ויורד עד לשוקיים ומתחת.
נועם הריגוש הזה, טיפס, כנראה, חיש קל, במעלה שוקיו האדירות של
הגוריל שלי.
באופן משעשע, ואפילו ילדותי, הוא גדל ותפח בתוך ידי, מגדיל את העונג
הפתאומי והרך שכבש אותי.
מצא חן בעיני מאוד. מאוד. המשכתי לשחק בשיפולי בטנו העצומה, כשהוא
מגיב בנאקות מתעצמות, שהעידו, כך חשבתי, על שביעות רצון בניקוד גבוה
מאוד.
הסיפורון הקטנטן והחטוף הזה הסתיים, בבת אחת ,בטלטלת גופו הענק
ובשיטפון קטן של חומר לח, סמיך וחדש לי.
גם אני טולטלתי בעוצמה ,רגע לפני שירד עלי רוגע רב נועם, בעוד ידי
טובלת בשי החדש שהוענק לי ממעמקי גופו של הגוריל שלי.
המשחק המהנה הזה הפך להיות חלק משגרת ימינו. לא הבנתי בדיוק מה
זה, אבל מה אכפת לי. היה כייף.
ומשם ,איך זה נמשך? היינו כבר בקשר אינטימי ,בלתי מילולי, אך די
צפוף.
נהגתי להשתרע על החזה העצום שלו מתערסלת בקצב
נשימותיו ומתלטפת בשעירותו העבותה.
ופעם אחת [הספור מקבל קצת צבע יותר כחול ,למבקשים להתפנות].
כששכבתי עליו, פני למטה ושפולי בטני ורגלי עוטפים את ראשו, טלטול
מקרי הפגיש את לשונו העבה והעסיסית עם נקודה קריטית בבית התחתון
שלי.[כך כיניתי בחיבה את חבל הארץ הזה שלי. מעורר ומתוק למגע. ]רעד
עז, ועכשיו גם די מוכר, ריקד והסתער על כל אברי. נדחפתי בכוח אל פיו ,
והוא ,כמבין את הרמז המעודן שלי, תחב לתוכי את לשונו בגרגרנות
נרגשת.
כך התעשר גן השעשועים שלנו ,לשביעות הרצון המלאה של שנינו. בסיום
כל משחק, השתרענו ,זו על זה, בשלווה ובסיפוק. אמנם לא הייתה
הסיגריה של אחרי וגם לא הקפה, אבל תזכרו, אני מספרת על
הבראשיתברא.
ויום אחד זה קרה [עכשיו הכחול, הכחול הזה], למעשה, לילה אחד זה
קורה.
כבר נהגנו לישון כפיות. כפית קטנה וכף ענקית. עד הלילה, כל פעם
שהרגשתי מין הפרעה שמתחילה לנבור באחוריי, הייתי מתנערת בחוסר
נוחות, מסלקת את המפגע וחושבת שזה ענף נבול שצנח בינינו.
ובלילה המסוים הזה, התחיבה של המשהו המטריד הזה הייתה, מהירה
ויסודית יותר. פתאום הרגשתי שוב את סדרת הריגושים של שעשועינו ,
אך בדרגה הרבה יותר אינטנסיבית ונמרצת. משהו כמו שש בסולם ריכטר
לרעש אדמה. לא הבנתי מה זה החדש והמדהים הזה.
נעניתי בטלטול האגן וכול הגוף ,קדימה ואחורה, כמנסה לגרש יתוש גדול
ודמיוני.
בסיום, שמחתי לטבול במשקה החדש והסמיך שהוא תרם לשעשוענו
החדש. שמחתי ,שגם אני תורמת את חלקי לגביע הקוקטייל החדש הזה.
שוב גדל והתעשר טווח משחקינו . כלומר, עם שריקת הסיום, התהפכתי
כדי לראות במה ובמי המדובר. גיליתי מייד במי ובמה מדובר. צהלתי.
האזור המושקה והתפוח בישר על קשר מעמיק וידידותי עוד יותר.
ומכאן הכול היסטוריה. לא הבנתי שאני בהריון. הרגשתי תחושות מוזרות
וחדשות ל, נפרדתי ללא געגוע מתמונת המחזור, אך רק כאשר הבטן
התחילה להעלות פרופיל, התחלתי לחשוד באני הריונית. הכרתי את זה
אצל בעלי החיים שמסביבי , אבל אף לא חשבתי איך אני משולבת בסדר
עולם זה. תגידו, טמבלית, טוב, אז תספרו לסבתא , שאין לי.
וכך זה בא אלי ועלי.
הגוריל הוכיח את עצמו כאבא מסור. שומר על צאצאנו מכל משמר.
הוא כן הכיר את התהליך הטבעי הזה, כי כך התרבו בני שבטו. בדיוק
כתוצאה דומה לאקט המענג שביצע בי.
הניח ברכות ובהתחשבות לכדי החלב שלי ואף חדלנו לזמן מה
מריטואל השעשועים שלנו.
הצאצא, כנראה זכר, לפי שהתנאה במיתקן קטן ומתוק בשיפולי בטנו, מקום
שבו לי לא היה דבר ולגוריל שלי היה מיתקן פעיל ומרשים.
אבל בסך הכול, הוא דמה לי יותר מאשר לאבא שלו. אמנם גדול, חזק
ושעיר אבל תווי פניו מעודנים בסטייל שלי.
ומכאן התחיל כל ההמשך.
הצאצא מצא לו חברות שעשוע דווקא מבין השימפנזות, כי בכל זאת היה
במידה קטנה יותר מאביו הענק.
הדברים קרו, כמו שהם תמיד קורים, עכשיו כבר הבנתי את תכלית הדחיקה
של מיתקני ייצור לתבניות ייצור. וכשזה בא מהצד השימפנזי, זה הלך
ונעשה דומה למהדורה שלי .
חלפו ימים מזונבי לילות ,ומספר המשתתפים במשחקי השיגול והייצור גאה
ועלה.
זה קצור תולדות הבראשית. ולא מה שספרו לכם.
לא היה נחש, כי מייד כשהזחיל עצמו לתמונה, מעך אותו אגרופו הנמרץ של
הגוריל הקנאי שלי. לא היה תפוח, כלומר היה גם תפוח ,אבל יחד עם המון
פירות העונה ,ולא היה ,כמובן אדם ראשון. זה הגיע פתאום ,אחרי סדרה
של הולדות, אשר הלכו ודמו לי יותר ויותר. פחות שימפוז, יותר איב.
עד שהגיע והתייצב, מה שמכונה עד היום, זכר מסוג גבר, המכונה בספרות,
הבתר-מקראית, אבולוציה, זה, כשרק הגיע, כבר התלבש על שמי,
אדמה, וכאמור, ויתרתי על ה ה, כך שיישאר אדם. הנחתי וברחתי אל אני,
חווה, היא הידועה כאיב ,הלא היא חווה אמנו.
הגוריל שלי הרגיש וראה את סיפור אדם, הכל כך דומה לי, ומיהר להתרחק
ממני .היה חכם ומתחשב יותר מחצאי צאצאיו. הניח לי, בנימוס ובכבוד.
אהבתי אותו.
היום אני כבר על מזוודות, עוזבת את הגוריל הפרטי שלי.
הכול התנהל כמקובל וכחוק, אך אחרי שלושים וחמש שנות זוגיות,
פגשנו את העורבים השחורים, הידועים גם בשמם הרשמי, דיינים. פרקנו
והתפרקנו, ואיש לאוהליו ישראל, זו לכאן וזה לשם.
הילדים כבר התפזרו להתרבות בקינים אחרים, אני כבר חדלתי להתרבות
לפני שנים רבות, ונמאסו עלי משחקי הויאגרה של הגוריל שלי. כמה אפש
רק בשביל לנפח לו את החזה ואת הזין, כשאני רק נסחבת מהחור?
ידעתי גם שהוא משתתף בליגה לזיוני עבודה ושכל ,משחק אותה תרנגול
עם פרגיות צעירות שמזקירות לו אגו וכרבול.
כבר לא היה אכפת לי. אפילו די התאים לי.
חזרתי ללימודי תואר שני ופני לדוקטורט, ואפילו הגנבתי רומן קטן וסתמי
עם קופיף צעיר וסוער. נהניתי.
כל ספור הגוריל שלי וחווה-איב אמנו, הוא כמובן תוצרת השעמום, התסכול
והכאב של פרשת נישואין שכשלו. בכל זאת חתיכת חיים צפופה מאד ,גם
אם בחלקה כושלת.
זה היה מקלט מצטבר של בריחות מדומיינות בשעות קשות. ברבות הימים,
נאספו עדויות ופרקים, כולם כולם ,תוצר מדומיין של השלכות חיי היומיום
והלילה.
לא מתכוונת לצאת בסדרת הרצאות על הפיליטון של אדם וחווה בראי היום.
[אחלה שם, נדמה לי.]הקשקוש העצמי הזה, הספיק לי,[ולפעמים אפילו
סיפק אותי].
אדם וחווה, הספיק לי מה שספרו עד כיתה ד בערך, ויותר מזה לא הזיז לי.
לא החטא הקדמון, לא הגירוש [ יש לי גירוש משלי ]כלום.
זה עוד ספור וותיק על יחסי גבר ואשה.
והנחש והחטא? בוודאי. חטאנו חוטאים, נחטא. אישה אישה כהבנתה,
סבלנותה וכושר הסבולת שלה.
והתפוח? זה האלמנט החמוד בכל הספור. מצביע בעליל על האשה,
כראשית, כהתחלה, היא הכוח המניע , נותן הטעם והחוכמה.
די. מספיק החמאתי לעצמי [ אלא מי?].
ועוד לעניין הבזיעת אפיך תאכל לחם.
אכן היתה זיעה והיה לחם, אך לא בסדר המגדרי הרצוי.
הסטרטאפ שהקמתי ומנכ"לתי עם כמה חברים, עשה אקזיט פסיכי וקבר
אותנו בערמות של כסף.
בול, בזמן הזה, ענף הנדל"ן ,שמספסור נמרץ בתוכו, עשה הגוריל שלי מנה
יפה של מזומנים, נשבר. משבר. קורה במחזוריות, אלא שהפעם המחזור
לא התאים לנו. הגוריל שלי הירבה לטפס על קירות, לאכול את הלב,
להיתקע, כשכיר משנה, אצל מוצלח ממנו ,כשהוא משקיע את אונו
בשנתונים צעירים מאתנו בהרבה. במשרד ובאקוסיסטם המורחב של הענף.
הכסף הגדול שלי עשה ממנו כזה קטן. לא שהתכוונתי. להיפך, חשבתי
שישמח אתי, אבל גוריל, נשאר גוריל, וכל מה שהתנהל יפה, כשהוא מוביל
הבית, התפרק לחתיכות כשהסדר השתנה.
כאמור, אני חזרתי ללמוד והוא הזדיין בחוסר סבלנות. סטטיסטית זה קורה
הרבה. ואנחנו נפלנו אל תוך הסטטיסטיקה , מספקים פרנסה לדיינים
מעופשים ואדווקטים מתאימים. קורה. עובדה.
אגדת הגוריל ליוותה אותי ,בהמצאתה ובהימצאותה ,ואפשרה לי לעמוד
בגבורה [ ציון שהענקתי לעצמי] בתלאות ההתגרשות מגנעדן. כלומר, גנעדן
רק בבראשיתברא ואחר כך, הרבה זמן ,במאבק הקיום וההישרדות של
חרב הנישואין המתהפכת.
ואגב, רק לסיום, הדמיון המופרע והמתפרע הזה שלי, היה מרכיב חיוני
בפיתוח הסטארטאפ הכלכך מוצלח שלי. ואתם יכולים בוודאי לנחש איך
קראו לסטארטאפ המפתיע שלי. כן. נכון. " הגוריל שלי".
