אילת - יומן מסע
צביה ויצמן כספי
צילומים: צביה ויצמן כספי
דליה רביקוביץ שוררה:
באילת, שער העולם דרומה. באילת, מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא. פה נוסעים רחוק רחוק.
חברי להקת פיקוד דרום מפזזים בגיל ללחן של וילנסקי וזה עושה חשק לארוז מזוודה ולהכניס לתוכה, בגד ים ופריאו ספר, כובע קש ומשקפי שמש ולנסוע לארץ השמש הניצחית דוקא בנובמבר.
אם לא בא לך לנהוג ולא לטוס מלוד עד רמון (ולנסוע משני הצדדים ולחנות את האוטו ולתאם רכבת) אז האופציה שנותרה היא אוטובוס. ועוד קודם לכחול הגדול, צריך לעבור בתחנה המרכזית ״החדשה״ בתל אביב.
ושם האפור היום כבד מאוד.
מה לא נאמר ונכתב על המפלצת הכעורה בדרום העיר ללא הפסקה, אבל זה לא דומה למי שמחפש את דרכו בה. נראה שהמקום הוא פרה פרודקשיין לגיהנום. כאילו שהועדה הממונה על איך לאמלל עוד קצת, את אלה הצורכים תחבורה ציבורית, דייקה את המסר לכדי עינוי. אם אתם בדרך לחופשה בעיר הדרומית, אתם מוזמנים קודם לסבול. אין מקדמים פה את הנוסעים בשער, בשלט, בברכה, הומלסים ישנים לאורך קיר הבטון בחוץ וגם בפנים, אחרי שאיתרתי את הכניסה, הונחתי למסדרון אפל, ארוך ומעורר אימה, ריח מצחין עמד באויר, הדרגנוע לקומה 6, לא עובד, התחנה לאילת הכי למעלה.
כל שנותר זה לטפס עם הטרולי עשרות מדרגות ולמעלה כל עמדות הכירטוס מושבתות.
יוצאים לדרך. מרגיעים נשימה ואז מתחיל להתגנב לחלון הגוון החולי, השמיים נפתחים והמדבר מזמין אותנו לשתוק. להתייחד עם מראות בראשית. הרי אדום מבליחים בין קימורי ההרים. והנה השער הדרומי לעולם פותח צוהר הצצה והשלט בצד הדרך מבטיח ״עוד שעתיים מתחילה החופשה שלכם״
כשירדנו למינוס 220, מצב הרוח עלה. אפשר להוריד את הג׳קט ולהתמסר למוסיקה.
ההרים הרחוקים כמו לובשים שמלת
תחרה, שקיפות האור העז מרמז על מה שיש שם מאחור. אפשר לדמיין את בני ישראל ההולכים וחונים במדבר, והמן נוטף מהשמיים להשביעם.
פה ושם שיחים ועצים ננסיים בירוק שלהם, ואני תוהה איך יש להם תעוזה לצמוח במדבר הצחיח.
המחשבות חוצות זמן ומקום
האוטובוס גולש באיוושה שקטה, רוב הנוסעים סביבי עם אוזניות או רדומים.
הצבעים לצד הדרך מתחלפים אם בתחילה
כחול השמיים פוגש חול, בהמשך ירוק הדקלים דקר את שמי התכלת ולבסוף השמיים נושקים למיים. הנה אילת העולה מן הים. עוד רגע במלון.
עשרות פעמים נפשתי באילת. מילדותי שלי דרך ילדותם של ילדינו. כמעט תמיד מלון ישרוטל כלשהו. סטנדרט גבוה, השירות טוב גם בבתי המלון הלא מפוארים של הרשת. מה בסך הכל צריך בנאדם: מיטה נוחה מצעים לבנים, מגבת רכות ומרפסת שפונה לים ולשמיים. קפה וספר ושקט. וזה היה בשפע בריביירה.
פעם פעם, אילת היתה עיר הסרטים, צעירים ויפים, סלברטאים מקומיים הסתובבו בקרבה ונערות השתזפו טופ לס. על כך שמעו הצרפתיות ונהו אחרי הקלאב מד והאגדודודו שזופות משמן אגוזים עטויות פריאו בצבע טורקיז, נושאות תיקי קש אופנתיים…
ברבות השנים הגענו לאילת לפסטיבלים ולכנסים. בסתו ובחורף אילת קצת אחרת. אפשר לשמוע מוסיקה בתמנע, לצאת למרחב המדברי, ולהנות משפע פעילויות. הנופשים הם בעיקר חובבי מוסיקה, מרתונים וצלילות, ובכל פינה ומכל בר מתנגן פליליסט כזה או אחר, בימי פסטיבל הג׳ז מפתיע לפגוש נגנים מצויינים מנגנים ברחוב האוזן קולטת פיצ׳זרלד מיילס או סינטרה.
עכשו בוקעת מוסיקה קולנית מרמקולי ענק והאנשים שפוגשים ברחובות העיר בקרבת הקניונים הענקיים הם כבר די מבוגרים, עם כיפות או חיג׳אב או בבגדי ריצה, נושאים קניות מופחתי מע״מ בשקיות ענק, כריות ושמיכות, נעליים לכל הילדים, מעילים לחורף הקרב וכמובן צעירים עם שקיות מותג אדידס (הם לא שמעו על קניה ווסט) והמתוחכמים עם אריזות I Digital למק החדש האייפד פרו או האייפון 14.
זוג שפגשנו בבית הקפה סיפרו שהם מגיעים פעמיים בשנה מהבוקר מוקדם, עושים קניות, וחוזרים הביתה למרכז, בו ביום. ועל וודקה אשכוליות הם סיפרו שהכירו בנעוריהם באילת לכן הם תמיד שמחים לחזור לצומת הנעורים והתשוקה.
בבוקר שאחרי בצעידת הבוקר, הצצה לחוף הסמוך למלון, מעט נופשים, אני מזהה את השפה הרוסית, או אולי זו אוקראינית, תיירים שברחו מהחורף והבוץ המלחמתי או מפוטין הרודן לתפוס קצת שמש באילת. הסבתות הגדולות עם הנכדים נכנסות למיים הקרים, זה קטן עליהם…
הן לובשות בקיני 3XL.
בדולפין ריף טווס פתח את כל הדרתו בנסיון חיזור אחרי טווסה די כעורה. ילדים במצוף צוהלים למראה מרהיב ביותר של ריקוד הדולפינים. יש גם פינות קסומות וטבע בעיר ששינתה את עורה. הגופים הירוקים מוחים על נסיונות לצמצם עוד את מרחב המחיה של שמורת האלמוגים הנדירה וראש העיר החדש של אילת, אלי לנקרי, רוצה להטביע חותם ולעשות מעשה, להרחיב, לבנות וליצור רצף לטיילת. לאן זה הולך, מה נכון יותר, מה חשוב יותר, ימים ידברו.
בחוף הדקל, הבר מספק בירה והשמיים שקיעה עם הבטחה שמחר תזרח השמש הפוך. באילת הזריחה מהים והשקיעה בהרים.
במשולש המפה של אילת, עם משקפת טובה ניתן לראות את מפגש היבשות. עקבה מונחת ממש ממול, בנחת על הרי אדום, היא קיבלה בתמורה לפיסת מדבר 12 קילומטרים של נמל מסעודיה ושרשרת האורות מקיפה את הים האדום מדרום מזרח, עד לאפריקה…
בנמל אילת עוגנת אוניית ענק, הם פורקים עוד ועוד מכוניות חדשות ואין כבר שטח לאכסן אותם עד שיימכרו או עד שיעלו המחירים, או עד שיפחיתו מס. אז שוכרים קטע מדבר באזור קיבוף איילות וזורעים שם במקום אבטיחים מטעים או שורת דקלים, מכוניות חדשות, מנצנצות. כעבור זמן אבק המדבר יכסה עליהם.
מצפינים חזרה.
הדרך מתיישרת, משאיות ענק חולפות על פנינו עשרות מכוניות בבטנן מסודרות כמו במשחק לגו. תיכף יפרקו עוד מכוניות על המטראז׳ המוגבל של ארצנו הקטנטונת. יש מי שמרוויח מכך וברור מי המפסיד…עוד רשיונות, עוד אגרות עומס, עוד דוחו״ת כי אותה ארץ קטנה שגילחה את השפם והקימה גורדי שחקים, היא עדיין חצי סיכה על מפת העולם ואיפה יחנו כולם.
ובני ישראל חנו (במדבר יא): "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן".
בפאתי בירת הנגב מתחיל כאוס הפקקים. באזורי הישובים הבדואים, מכוניות יוצאות מדרך עפר בפראות או גולשות מהכביש ללא הכנה מוקדמת ונבלעות מאחורי ענן עפר.
תל אביב ניראית מרחוק נאה ומקרוב החפירות חושפות מערומיה. שוב קוצר הרוח של הנהגים. אני מקוה שאותה ועדה הממונה לאמלל את האזרח, סיימה את תפקידה. ושלא אמצא דו״ח על שמשת מכוניתי.
נדמה שהדרך חזרה איכשהו תמיד קצרה יותר. ואני שמחה לשוב לשגרה המבורכת. הפקקים באיילון מאיצים את הדופק. ברדיו דיווחו על עוד בולען שנפער באיילון. האדמה זועקת. לנהגים אצה הדרך, אולי חופשה קצרה באילת תועיל להם. ביי לאילת העיר ללא רמזורים.
