מאמר:

ספר עם חשיבות חברתית ואישית גדולה/ נטע ענבר סבן

"פוטו מלחמה" (הוצאת "חדרים") מאת יהורם גלילי. עריכה ספרותית ועריכת ניקוד: דרורית חן, איורים: גבי קזן

 

בספר השירים החדש "פוטו מלחמה" מתאר המשורר יהורם גלילי את חוויותיו האישיות מאירועים ביטחוניים שלא מוגדרים כמלחמה ופעמים רבות אף אינם מקבלים הכרה רשמית מהממסד: פעילויות מבצעיות רבות שבוצעו במהלך האינתפיאדה הראשונה, ברצועת עזה ובתקופת השהות של צה"ל בלבנון עד שנת 2000.

בכישרון ובפשטות, המושיטה יד אל חדרי הלב ומרעידה אותם, מתאר יהורם טראומות לאומיות מנקודת מבטו וליבו של מי שחווה מקרוב את חוויות אלו והצליח להיעזר במנגנונים נפשיים מופלאים הקיימים בכולנו - מנגנוני ההגנה המתבססים על שכחה ועל עיבוד האירועים.

חשוב לציין כי אצל אנשים ונשים הסובלים מפוסט טראומה אין שכחה, וכך למעשה נעלמת להם התקווה. הם חיים את הטראומה שוב ושוב ועוד פעם. האדם נמצא ממש בתוכם: רואה את המראות, שומע את ה'בומים', חש את הדף הפגזים הנופלים לידו, מריח את ריח המלחמה, את אבק השריפה, את הדם הנשפך של חבריו ואת ריח המוות. הוא לגמרי שם, אפילו טועם את טעמו החמוץ של האוויר מהקרב במלחמה או מהפעילות המבצעית.

לא רק חוויות כאלה יכולות להביא להפרעה פוסט טראומתית, אלא כל אירוע חודר המזעזע מהיסוד את האדם ואת נפשו: תקיפה, מחלה קשה או אונס, מאיים על קיומו ובמקרים מסוימים אף יכול להביא להפרעה זו.

אדם הוא תבנית נוף מולדתו ותבנית נוף חייו. כל מה שהוא נכתב על ידי עברו ונצרב אל עבר עתידו. הוריו ואחיו, מוריו ומדריכיו, מפקדיו ופיקודיו, חבריו, אשתו וילדיו - כל אלה כותבים את מי שהוא. גם עברו הרחוק, הקולקטיבי, העם שממנו צמח, ההיסטוריה והתרבות, האהבה והכעסים - כל אלה בין הכותבים את מי שהוא. בסופו של דבר, האדם הוא הכותב הגדול מכולם. אם רק יוכל, ייקח את כל מה שהושם לו בתרמיל החיים וייצא למסע שהוא יכתוב עבורו את האבנים, הפרחים והנופים שייראה בדרכו וכמובן את החיים שיחצו את דרכו.

אלא שישנם מצבים שבהם האירועים חודרים אל נפשו וגופו, כותבים בדם את מה ואת מי שיהיה ומטביעים  חותם של אש ודם על מסעו. כל דבר שקורה לנו ושאנחנו עושים שם בנו חותם. לעתים החותם חריף וצורב, לעתים עדין ומלטף. בדרך כלל אנחנו מצליחים לגדל כיסוי לחותם, לרכך את השפעתו עליהו ולהכניסו אל העולם המבורך של הלא מודע. עוזרות לנו בכך ההגנות הנפשיות שפרויד ורבים אחריו הרבו כל כך לדבר בשבחן ובגנותן. מתנת השכחה עוזרת לנו להמשיך במסע חיינו, והטראומות שעברנו משפיעות רק מבפנים עלינו - אבל לא עולות לקדמת הבמה.

בתיבה של פנדורה הסתתרו כל הרעות החולות בעולם. פנדורה הסקרנית פתחה אותה והן פרצו החוצה לחופשי כדי למלא את ייעודן מעורר האימה. אלא שאז שחררה פנדורה את התקווה, שצבעה את האש והשחור בצבעים עמומים מעט ואופטימיים יותר. אלה לא קיימים בגברים ובנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית - post traumatic stress disorder.

פוסט טראומה היא מחלה של כשל מוחי - חוסר היכולת לשכוח. החולים במחלה זוכרים בדיוק רב את האירועים הטראומתיים שעברו. בעקבות זאת נפגעת בצורה משמעותית יכולתם לתפקד תפקוד רגשי, חברתי ומעשי. הוא/היא לא יכולים לקום בבוקר אל פעולות פשוטות של צחצוח שיניים וקפה. אינם יכולים לעבוד, להתרכז או סתם לנהל שיחה. הכול צבוע בדם המלחמה או האסון ההוא. הם הולכים בתוך ביצה טובענית המושכת אותם פנימה שוב ושוב, נלחמים להרים את אחת הרגליים ולעשות את הצעד הבא, אבל לא מצליחים בכך.

הקרובים להם מתגבשים סביבם ונפגעים מאוד גם הם. ילדיהם חיים את העובדה שאמא או אבא לא יודעים לצחוק, כועסים או עצובים כל הזמן, לא הולכים לאסיפות הורים, לא נושאים את הצידנית בטיול ולא מכסים אותם בלילה. הם נמצאים-נעדרים. הילדים חשים לא מוגנים. במקרה הטוב יהיו אמא או אבא מתפקדים במשפחה, שיתנו את הביטחון הבסיסי שלו זקוקים הילדים, אבל הם ישלמו מחיר כבד.

אף פעם מסע החיים לא קל. יש נפילות, קשיים ואתגרים. כאשר עוברים אותם בזוגיות טובה, האחד מרים את השנייה ולהיפך. ללא זוגיות קשה יותר, אבל בהחלט אפשרי. אבל מה קורה כשיש משקולת כבדה כל כך המלווה כל רגע בחיים? הסבל של האדם שאהבתי ולו נישאתי כואב ודוקר, צצים כעסים ואז האשמה היא עליהם: הרי הוא או היא לא אשמים באסון שקרה להם. הם חולים אבל המחלה אינה נראית לעין. "אם רק ירצו ויתאמצו הכול יעבור", אבל זה ממש לא ככה. את הדבר הזה מתקשים להבין בני משפחה, חברים וגם הרשויות שתפקידן לראות ולהבין. אמנם לאחרונה משתנה ההתנכרות של הרשויות למחלת הדחק הפוסט טראומתית, אבל זה עדיין לא מספיק. בקרבנו חיים אנשים רבים הסובלים מהמחלה אבל מוקעים כ"שקרנים", כ"נצלנים" או כ"מתחזים".

בשל כל הסיבות שפירטתי לעיל, "פוטו מלחמה" הוא ספר חשוב ביותר. באומץ רב כותב יהורם גלילי על מה שחווה כחייל קרבי בסדיר ובמילואים, שהשתתף בפעילויות המבצעיות ונלחם יחד עם חבריו ומפקדיו, כפי שנדרשו על ידי המדינה. הוא הלך אל התופת מבלי לשאול שאלות ומבלי לתת לפחדים להשתלט על מוחו, וחזר בריא בנפשו, אבל הוא מבין ומרגיש את הרבים, רבים מדי, שחזרו אבל לא כמוהו.

לספר זה יש חשיבות חברתית ואישית גדולה מאוד כמכלול שירים, שחלקם מלווים באיורים ייחודיים המתארים אותם בצורה כמה מדויקת וגם קצת באירוניה. אם ספר זה יצליח להזיז ולו נקודה בליבם של מקבלי ההחלטות, הוא יצליח להגשים את ייעודו ויסייע לאנשים רבים בישראל לקבל הכרה ועזרה במצבם הבלתי אפשרי במשך שנים כה רבות.

לדף של הספר "פוטו מלחמה" באתר של הוצאת "חדרים":
https://hadarim4u.wixsite.com/publishing/-----cxbe