שיר:
מַבִּיט דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן פְּנִימָה/ מיכאל רייך

כְּשֶׁאֲנִי נִמְצָא אֵי-שָׁם בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי  

וּמַבִּיט דֶּרֶךְ חַלּוֹנִי שֶׁלִּי

פְּנִימָה,

צָפוּי אֲנִי לִרְאוֹת סוֹדוֹת מִסּוֹדוֹת שׁוֹנִים

שֶׁלֹּא כֻּלָּם גְּלוּיִים מִלְפָנַי,

דּוֹמֶה שֶׁצִּבְעֵיהֶם שׁוֹנִים מְעַט מֵאֵלֶּה הַכְּלוּלִים בַּסְּפֶקְטְרוּם הַמְקֻבָּל,

שֶׁטַּעֲמָם וְרֵיחָם שׁוֹנִים מִן הַשָּׁגוּר בְּפִי ובִּקְצֵה חֹטְמִי

וְלֹא בְּנָקֵל יִתְפַּעֲנְחוּ לִי -  -  -

בְּבֹקֶר לֹא עָבוֹת אֶחָד, וַאֲנִי רוֹגֵשׁ בְּשֶׁל סִבָּה נִסְתֶּרֶת

דָּרַשְתִּי בְּכָל תֹּקֶף מֵעַצְמִי

שֶׁלֹא לִהְיוֹת עוד מֻגָּף תְּרִיסִים

פָּקַחְתִּי צֹהַר אֶל עַצְמִי,  

מַה הֻפְתַּעְתִּי מִן הַתְּמוּנוֹת בָּהֵן חָזִיתִי שֶׁכֵּן

זֵהוֹת הָיוּ לַחֲלוּטִין

לְכָל אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי בְּיַלְדּוּתִי:

הַשָּׂדוֹת הַיְּרוּקִים הַפְּרוּשִׂים סָבִיב לַבַּיִת,

הַהַר נִכְחִי עָתִיר הַמִּסְתּוֹרִין,

הַמַּעְיָן הַמְּפַכֶּה אֲשֶׁר רוֹחֵץ רַגְלָיו וּסְבִיבָתוֹ

עֲטוּרָה מַחְלְפוֹת הָאֶקָלִיפְּטוּס הַשְּׁלֵווֹת הַמֵּצֵלוֹת;

לא אֲכַּחֵשׁ, לַמְרוֹת הַיֹּפִי שֶׁנִּבַּט מִן הַתְּמוּנוֹת שֶׁבָּאוּ לְבַקְרֵנִי

בִּתְמוּנָה אַחַת מִשְׁלַל אוֹתָן תְּמוּנוֹת

הִבְחַנְתִּי,

בְּצֶמֶד נְחָשִׁים וּבְכַמָּה עַקְרַבִּים זָעִים לָהֶם בְּנֹעַם,

הֵם לֹא גָּרְמוּ  נֶזֶק לְאִישׁ אֲבָל בְּנוֹכְחוּתָם

עָשׂוּ אֶת הַתְּמוּנָה שְׁלֵמָה, אֲמִיתִית

וְנֶאֱמָנָה לַמָּקוֹר.