סְלח לי/ עמית דרבקין חן
אָמַרְתָּ,
לָמָּה נָפְלוּ פָּנַיִךְ?
אֲחַכֶּה לָךְ שֶׁבַע שָׁנִים.
אַקְדִּישׁ לָךְ אֶת חַיַּי,
וּבִלְבַד שֶׁאֶהְיֶה הָרָאוּי וְהַמַּתְאִים.
הִזְהַרְתִּיךָ,
בִּתּוֹ שֶׁל רַמַּאי אָנוֹכִי.
בְּלֵיל הַכְּלוּלוֹת
יַחְלִיף אָבִי בֵּין שְׁתֵּי הַכַּלּוֹת.
וְאַתָּה,
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנְךָ,
הֵנַחְתָּ יָדִי כְּחוֹתָם עַל לִבְּךָ,
נָתַתָּ לִי סִימָן וְעוֹד מִמְחָטָה
כְּדֵי לְזַהוֹת אוֹתִי בָּעֲלָטָה.
בְּמַעֲלֵה הַשְּׁבִיל אֶל הַבְּאֵר
הִשְׁתַּקְּפָה בָּבוּאָתָהּ שֶׁל לֵאָה
נִמְלֵאתִי יִסּוּרִים,
אֵיךְ אוּכַל לְבַזּוֹתָהּ,
וּלְהַלְבִּין פָּנֶיהָ עֵת יִוָּדַע בָּרַבִּים.
אִישִׁי,
גִּלִּיתִי אֶת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ
מֵרְצוֹנִי הַחָפְשִׁי.
סְלַח לִי
כִּי בְּחִירָתִי הָרִאשׁוֹנָה
הָיְתָה אֲחוֹתִי.
* עמית דרבקין חן-משוררת