מאמר:

מציאות ואומנות/ חגי קמרט

1. מבוא

האם האומנות היא שיקוף של המציאות? או שהיא עומדת בפני עצמה. האם על יסוד המציאות היא יוצרת עולם משל עצמה? האם יש בה דינמיקה פנימית מסוימת משלה? האם יש לדינמיקה זו תכלית משלה? מטרה, יעד סופי?  (על כך עוד  נדון בהרחבה  במאמר אחר שידבר בכך) אך לענייננו נקבל, לרגע,  כתזה, שאכן האומנות היא שיקוף של המציאות.

תמיד אמרתי שהמוסיקה היא עולם בפני עצמו אך שכחתי שהצלילים מעולם המציאות באו. המוסיקה לא המציאה אותם. היא השתמשה בכלים שנמצאו במציאות כדי לפתח את עולם הצלילים. הציפורים שרו שירים עוד מקדמא דנא ולא המוסיקה היא שהמציאה אותם.

השיר הכתוב, לעומת זאת, הוא, לדעתי, שיקוף של המציאות. הוא מנסה להעביר צילום קטע מהמציאות בצורה אומנותית כתובה. וכן לכלול בו באותו קטע רבדים או ממדים שונים של רגשות חוויות רשמים וגם ,אך לא תמיד ,מסרים.

ביאליק מעלה תפיסה זאת בפואמה הנהדרת שלו הבריכה:

"ועולם אחר זה כה קרוב הוא, כה קרוב

הרי הוא כאן מלמטה, כאן מלמטה

בלב הבריכה המצנעת."

למה יש צורך לחפש "עולם אחר" רחוק, כאשר הוא קרוב. הלא עולם זה הוא בתוככי המשורר בלבו בלב האדם!

כלומר הבריכה היא בבואת המציאות! האומנות מול מציאות! שני עולמות והמשורר ביניהם!

וביאליק ממשיך וכותב:

"ובשבתי שם על שפת הברכה, צופה

בחידת שני עולמות, עולם תאומים

מבלי לדעת מי משניהם קודם,

הייתי מרגיש בעליל בנבע חרש

כעין שפע רענן חדש אל נשמתי,

ולבבי, צמא תעלומה רבה, קדושה

אז הולך ומתמלא דמי תוחלת

כאילו הוא תובע עוד ועוד ומצפה

לגלוי שכינה קרובה או לגלוי אליהו.

עולם תאומים. התגלות השכינה דווקא בין שני העולמות.

החוויות, האירועים, החלומות המאוויים התשוקות כל אלו הם ממציאות חיינו, ואותם אנו מביאים לידי ביטוי ביצירותינו. פעם כתיאור מצב כהווייתו, פעם כציור תמונה מסוימת על פרטיה, פעם כהבעת דעה או עמדה בנושא מסוים, ופעמים גם כמסר לקבוצה מסוימת או לאוכלוסייה  בכללותה.

אנו אוגרים במאגרי הזיכרון את צילומי החוויות שחווינו  ומוציאים אותם החוצה בשעת הכושר בצורת שיר סיפור, ציור, או כל דבר אומנות אחר. אנחנו מדפסים את הנגטיב של המציאות כפי שנקלטה בזיכרוננו.

1. רוחניות מול חומריות באומנות

כל אומנות שהיא; שירה, פרוזה, ציור , מוסיקה וכד' משקפת מציאות שהיא חייבת להיות מורכבת משני יסודות המכילות את מהותו של האדם חומר ורוח. כך האדם בנוי כך הוא מבטא את המסר שלו, את הרגשות שלו ,החוויות שלו באומנות.

אם אני מצייר עץ. אני בעצם מעביר ומתרגם  את ראיית העין שלי  לשפת המכחול והצבעים. את הצבעים אני מתאים לפי החושים שלי שקלטו בזיכרון את תמונת העץ שראיתי או שקולטים את השדר כביכול מהעץ שאני רואה מול עיניי  זה בבחינת החומר.

אך אי אפשר לצייר עץ שאני רואה אותו מבלי לחוש אותו וכאן נכנס היסוד הרוחני. כשאני רואה עץ נגד עיניי אני רואה עץ במושב החיים שלו, בסביבתו הטבעית. אני רואה  גם את אוושת הרוח בין עליו, אני רואה את השמש המאירה עליו ביום והירח בלילה  השיחים  והאבנים וצבע האדמה שלידו .אני רואה גם את צמיחתי שלי כנגד העץ שמולי. לעיתים גם חש תחושה רוחנית גבוהה לזכר עץ  זכור לטוב שבצלו חלמתי על אהובת חיי או בצלו תיניתי  אהבים עם האהובה . עץ  שהלך תמיד עמי בתת מודע. והעץ הזה, העומד מול עיני מעלה את אותו העץ של פעם, כאבן שואבת ממעמקי הנפש אל המודע.

כשאני מעביר קשת על גבי מיתרים בכינור מול  תווים  שמסומנים בזרזי רגש וחוש כמו קרשנדו או דימינואנדו , פיאנו ,פורטה , החומריות הזו המעוצבת מחד גיסא  ככלי נגינה ומאידך גיסא  כתווי  נגינה, מעוררים בי את הרגשות, ומעלים את התרוממות הנפש מתוכי, כדי להפעיל את החומר, לפי התחושה הרוחנית שעוברת בי, באותם רגעי נגינה.

כך גם כשאני בוחר דבר מה לצילום. אם צילום של מציאות טבעית, הנשקפת מול עיניי, או מציאות מלאכותית מעוצבת על ידי כתצוגה לצילום.  חוש הראיה והחושים בכללותם מעלים את החוש האסתטי שלי ,ועמו תחושה פנימית, רוחנית, לצילום החומר, שמשהו מהאני שלי נמצא בו. והמשהו הזה שהוא חלק מהדמיון שבי, מהנפש שבי, הוא האלמנט הרוחני הטבוע בצילום שלי.

נראה בעיניי ששיא תהליך הרוחניות שחווה האומן או הצופה ביצירה  כמו  מוסיקה או הציור למשל, הוא  האידאל או השלמות הבלתי ניתנת להסבר בהיותה שייכת  לעולם של רגש ולתחושה.

1. האומנות מעצבת מציאות

היצירה האומנותית ,אפוא, ניזונה מחומרי גלם אותם היא לוקחת מהמציאות ומעצבת אותם לפי ראות עיניו של היוצר.

נשאלת השאלה האם על ידי עיצוב החומרים ליצירה  מציבה האומנות בפני האדם מציאות חדשה שהיא מציאות האומנות? העכשווית העתידית וכד'

כדי לחדד את העין נתן דוגמה של הסיפורים הבדיוניים  שעם הזמן הפכו למציאות קיימת. למשל המצאת הצוללת ע"י זול וורן. נלקחה אוניה מהמציאות שהפכה להיות מעין חומר גלם, וכיד הדמיון הטובה עליו יצר ממנו זול וורן כלי שיט אחר שבהגיע זמנו יצר מהפיכה בעולם הימי  והעלה את המציאות המלחמתית הימית לרמה שלא ידעה כמותה.

שאלה זו ודוגמה זו מעלים בפנינו בעל כורחנו שאלות מקרו כדוגמת אלו שלהלן:

האם חלום הוא מציאות?  האם כתיבה בדיונית היא מציאות?  ובכלל למה אפשר לקורא מציאות?

לפי הגדרה מילונאית מציאות היא ישות, ממשות, ריאליות,  קיומים של דברים, הויה.  כלומר כל דבר ממשי שאדם רואה בעין.

נדמה לי שלא אפריז אם אומר שמציאות היא גם הרגשה שבלב. דהיינו תחושות ורגשות. שהרי אלו דברים שמתהווים ברגע זה ונוגעים לגופו של האדם?

על דרך זו נראה לי שגם דמיון הוא דבר שנובע מהאדם. הוא דבר שבנוי על חומרי גלם מציאותיים שאוחסנו בזיכרון האדם ועתה הם יוצאים בצורות שונות המעוצבות לפי ההרגשה והרוח. אפשר לכתוב דמיון ולהפוך אותו למציאות קיימת בעצם כתיבתו!

אם כתיבתו היא מציאות הרי הישארותו בזיכרון היא גם מציאות!

על אותה דרך אפשר להעמיד את החלום. החלום , במקרו ,אף הוא כידוע לנו מתרחש על סמך אירועים, תמונות, זיכרונות, של נושאים שהתרחשו או נקלטו בעין במשך היום. נתרגשו ברגש בצורה מודעת או לא מודעת והנה הם עולים אל המודע בשנת הלילה. 

גם כאן מתרחשים עיצובים שונים דמיוניים או הגשמת משאלות לב שאי אפשר להן שיתגשמו בעולמה של מציאות קיימת.

כלומר חלום הלילה אף הוא  יוצר מעין מציאות חדשה או כזו המעוצבת אחרת על סמך אותם חומרי הגלם שנלקחו מחיי היום יום.

מכאן ניתן להסיק שהאומנות אומנם משקפת את המציאות, אך בהחלט אפשר לה לעצב אותה כרצונה אל מציאות חדשה שאפשר שתיושם עכשווית או עתידית במציאות המעשית היום יומית תהיה חלק ממנה ותהווה בעתיד תשתית או חומר גלם לאומנות ליצירת מציאות חדשה אחרת.

סיכום קצר לסעיפים אלו:

נדמה לי שזהו מעגל קסמים שסובב כמעין גלגל בעולם, משחר ההיסטוריה ואילך שמהווה למעשה את ההיזון החוזר במידע ובחומר בין המציאות לאומנות.

ההפריה ההדדית הזאת היא שמושכת קדימה ומובילה לקדמה.

זוהי תרומת המציאות לאומנות ותרומת האומנות למציאות.

1. הקו האדום באומנות  ומבחן התוצאה

עד כמה אני יכול להראות את המציאות הנראית מול עיני ונתפסת בחושיי ביצירת האומנות שלי. האם מסר מרתיע או קריאה לחשבון נפש של ציור או  צילום של אנשים כרותי ראש ודמם שפוך ליד הגופות השסועות, הוא בבחינת מוצג יאה לתצוגת אנשים כתמונה בתערוכה, או שמא  הצד האסתטי, או חומרת  הפגיעה בנפש הקורא מנחיתה את התמונה הזאת או עלולה לשלול את קיומה?

דרך משל:

 מסר בתערוכה בא להצביע לקהל על תופעה אנושית קלוקלת, כמו זיהום וקלקול הסביבה על ידי הצגת  תמונות או צילומים של לכלוך  בצדי מדרכות, בפתחי בתים או על חופי ימים. האם די ומספיק להביע מסר זה בכמה תמונות מהסוג הזה, או שמא תמונה כמו צב מת או כלבי ים מתים על חוף, טוב להם שיהיו מעין קש השובר את גב הצופה בתערוכה, כדי שיביאו את קהל הצופים אל שיאו של זעם וכעס על הנוהגים כך ואולי גם לידי התבוננות עצמית  שמא על הצופה בתערוכה ,עצמו ,לתקן משהו מדרכו הוא?

או אולי הצגת תמונה נוספת של צב ים מת, בשל אכילת פלסטיק או ניילון למשל  או פגרי  כלבי ים שוכבים על חוף יכולים לנער ולזעזע את הצופה כדי להניע אותו להגן על סביבתו?

השאלה  האם אין גבול  אתי אסתטי לאומנות. שעד אליו יכולה היא להרשות לעצמה להראות ולהציג מסרים ומעבר לו היא חוצה קו אדום שעלול  להנחית את התערוכה, בכך שאותו צילום או ציור עלול לפגוע בנפש הצופה, לעורר בו רגשי אשם כלפי  הסביבה האנושית הקלוקלת, שבעטיה מצביעה עליו התמונה באצבע מאשימה כאילו הוא בין משחיתי הסביבה?  אולי רואה עצמה כחף ונקי   המואשם בין חוטאים? ואולי במקרה חריג אף  לפגוע בו טראומתית, נפשית? ולא עוד, אלא תלווה אותו אותה טראומת  ראיית התמונה, למשך ימים רבים... וגם התמונה המעלה את הזוועה הזאת תעמוד מול עיניו לימים רבים.

שהרי שואל אני מדוע בנושא אקולוגיה אני צריך להראות צב מת.  שהרי אם בצבים עסקינן האם לא טוב היה להראות צבים חיים שטים במים ואוכלים שקית ניילון? הרי המסר גם כך יעבור! גם כך עלול לזעזע! אך לא בלי גבולות, לא בצורה פוגענית כל כך. כי כאן אתה רואה את הייצור החי מול עיניך שניתן אולי להצילו  ולראות גם את האדם  המכוער הזורק  פסולת למים.  כאן הפניה  באמת למחשבה ולהיגיון ואלו במקרה הראשון של צב מת הפגיעה היא ברגש  ופחות במחשבה ובהיגיון. היינו מעבר לכך שהאדם מזדעזע נפשית ועלול להיפגע נפשית, אין  בצב המת כדי לעורר אותו למחשבה על הצב ועל האחר , אלא יותר מזה על עצמו הוא.

במילים אחרות: לדעתי שלי: טבעי שזעזוע קשה  יכנס את האדם בתוך עצמו, ולכן המסר והפניית תשומת הלב לרע ולקלוקל  לא יעבור. וכן טבעי שתיאור מצב קיים בצורה סבירה לא בבומבסטיות, אלא תמונת מצב אובייקטיבית אבל שקטה, יעורר את האדם למחשבה ושימת לב למסר שרצה האומן לשדר אליו.

אם ניקח דרך משל את אומנות הקולנוע הטלוויזיה והוידאו . היינו עולם בו האומנות מוצאת ביטויה על המרקע. גם כאן ניתן לשאול מהו הקו האדום?

היום דומה כי לגיטימי להראות כל זוועה  המתרחשת במציאות  על המרקע. אך ידוע ממחקרים שנעשו שראיית הזוועות על ידי ילדים ומבוגרים כאחד, עלולים לגרום לסימפטומים של סיוטי לילה, דיכאון , הפרעות נפשיות ועוד ערמה של ליקויים שאפשר היה למנוע אותם ,אם  הייתה צנזורה אישית או חברתית לגבי מה מותר ומה אסור. דרך משל בגילי המתקדם ראיתי את הסרט " סוראיהM," סרט המבוסס על סיפור אמתי באירן של שנת 86  שמראים בו הוצאה להורג בסקילה. תמונות חיות זוועתיות  המעלות את אכזריות האדם הפרימיטיבי האנוכי על נס. הסרט שרצה לזעזע השיג מטרתו לפחות אצל אדם כמוני ואני שואל האם סרטים כמו הנזל וגרייטל  או כיפה אדומה נכון להראותם לילדים או שמא עדיף שיראו את החבובות, או פו הדוב וכד'. מה אני מרוויח מזה שאני מראה לילד את  שלגיה והמכשפה הרעה?  מה הסרט תורם להתפתחות הילד? מה הזאב של כיפה אדומה תורם להתפתחות הנפשית האישית  של הילד?

איזה ערך מוסף יש להראות פסל  ברונזה או אבן של לוחם שוורים תוקע את חרבו בשור שכורע מכאב לידו? ולהציבו בכיכר העיר? מה תרמתי בכך לאדם הרגיש הלוקח ללב את מראה הרצח לשם הנאה הזה של חיה שלא עשתה רע לאיש על ידי הצד המרושע שבאדם ותאוות ראיית הרצח, כשעשוע על ידי הקהל הקונה כרטיסים לזירה? לזירה "התרבותית" האנושית הזאת.

1. תרפיה באומנות

בהיות האומנות מעין צילה הרודף של המציאות, הרי שההשקה ביניהן היא בעוצמה  גבוהה, ועוד אמרנו שהאמנות והמציאות מזינות זו את זו בהיזון חוזר. האמנות נותנת לאמן מרחב יצירתי בהשאלה עד אין סוף...

ההתרכזות בציור למשל או במוסיקה, בזמנו החופשי של האמן, מאפשרים לו ניתוק מחיי היומיום ,מציאות של שלווה ונינוחות הנפש ובכך לפתוח לעצמו אופקים חדשים. ריכוז המשאבים הרוחניים בציור למשל, מנתק את האומן מהבלי העולם הזה מבודד אותו ממחשבות שיקולים ודאגות שונות, אל עיסוק אחד ומיקוד המחשבות לנושא אחד. המשוב שהוא מקבל מיצירתו היינו הסיפוק הנפשי, יכול להיות כמרפא לנפש, להרגעת הרוח.

יצויין כי בעת ציור או פיסול או נגינה האומן מדבר את המציאות בשפה אחרת מהמקובל היינו לא בשפה מדוברת אלא בשפת הרגש. זו שפה ייחודית שכולה סובבת סביב הרגש והאסתטיקה ההתרכזות בכך היא ,לדעתי,מרפא לנפש.

כלים לא מעטים לה לאומנות כמשוב לאומן היוצר למשל סמלים, סימנים שונים, דמיון אין סופי, מודעות והעלאת חזיונות רגשיים מהתת מודע למודע ותרגומם לצליל או צבע.

מרחב התרפיה באומנות אינו צר, אלא רחב דווקא משום היותו מורכב מרגש ודמיון. המציאות יכולה להיות ריאלית או אבסטרקטית  ההסתכלות אל הפרטים יכולה להיות בהחלט סובייקטיבית. שהרי זו מהות האומנות  היצירה הרגשית במעוף הדמיון.

1. מהותה של האומנות ביחס למציאות

האומנות היא כלי התבטאות רגשית יצירתית של האומן. בהיות האדם חלק מן הטבע עשוי חומר ורוח ,יצור חושב,  הרי שבראש ובראשונה מבטא הוא ביצירתו את תוצאת הידיעה האישית שלו לגבי תפיסת האובייקט אותו הוא מפסל או קטע הנוף אותו הוא מצייר או הקטע המוסיקלי אותו הוא מנגן. את תפיסת המציאות התודעתית ראייתית שלו הוא מתרגם לשפת האומנות. מכאן אפשרות לסוריאליזם , לקוביזם לציור אבסטרקטי או ריאליסטי של המציאות. הכל לפי ראייתו  ותפיסתו האישית אותה. אמור מעתה , האומנות כפופה לראייתו הסובייקטיבית , כביכול, של האומן. רוצה לומר מבחינתו וזווית ראייתו אותה היא אובייקטיבית. ואלו  מבחינת האחר –הצופה ביצירה, היא בהחלט נתפסת כסובייקטיבית כשהוא מנסה להיכנס לעורו של האמן. (זאת אומרת, לחשוב איך האומן רואה את יצירתו.)

במהותה כלפי האדם האומנות היא כלי חשוב לביטוי יצירתי של חוויות רגשיות  או התרשמות מסוימת מתפיסתו את המציאות. והמציאות לעניין זה היא כל מה שהוא רואה בעיניו ומרגיש וחש בקרבו.