סיפור:
דַם הַמַּכַּבִּים/ יוסי גמזו
בַּיום שנִתאַלמנתִּי, בּחנוּכּה תשס"ג, הביאה בּתי רוויטַל מגן-הילדים בּשכוּנת מגוּרינוּ חנוּכּיה שדוּגמתה לא נזדמן לי עוד לראות, אותה עיצבה בּמו ידיה הקטנות עיצוּב מפתיע. היה זה כַּן של עץ שמעליו נִסתעפוּ תִשעה זרדים גדוּמים מִגזע מנוּסר של גפן. אראלה, הגננת הנוטה לאמנוּת, גילתה זמן קצר לפני חג-האוּרים כּי קבּלן מקומי, ניסים בַּדַש, עומד להקים בּית-קומות מפואר על מִגרש שהיה פּעם כֶּרֶם, מגרש שהיה מכוּסה כּל-כּוּלו בִּגפנים נטוּשות שקמלוּ. מי שמכּיר את הגפן יודע שהיא מִסתרחת לַרוחב, מתוך גִזעהּ האנכי צומחת לה אופקית שִפעה של שָׂריגים בִּדמוּת מנורה שֶשְלַל קנים לה וכל קנה כּזה הוּא בּפּוטנציה מין פּמוֹט. אראלה, שלמדה תכשיטנוּת בּ"בצלאל", הבינה מיד כּי מִגרש סְבוּךְ-גפנים זה טומן בּו אוצר פּדגוגי: היָּפֶה עִם המועיל, מרחיב-הדעת עִם הפּראקטי, וּבפרט שאותו חג, המִזדהר בּאור נרות, ניצב כּבר כּמעט על סִפֵּנוּ ממש וילדי הגנים נוהגים כּאן לקראת יום כ"ה בּכִסלֵו להתקין כּל אחד חנוּכּיה המפגינה מקוריוּת. היא הציעה לַקבּלן עיסקה תמוּהה אך משתלמת: בִּמקום להזמין דחפּור שיעקור את הגפנים (מה שהיה אמוּר לעלות למר בַּדַש בּבּוּכטה של כּסף) תבוא כּיתה ט', כּיתתו של בּנה גיא, וּבסכוּם שהוּא רק שליש מִשְּׂכַר-דחפּור תכשיר לו שטח לְמיפלצת הנדל"ן שלו העתידה לצמוח על קִברן הלא נודע של הגפנים העקוּרות. כּך יֵהָנֶה מר בַּדַש ממִגרש חלק וטוב, מישטח של עפר מגוּלח למִשעי משִלדֵי עִזבונו של הכּרם, וכך יתווסף לקוּפּת כּיתה ט' סכוּם של דמי חנוּכּה מִמר בַּדַש, תמוּרת הרחקת שְלַל-גפנים מיוּתר זה (שֶיֵּש בּו חומר-גלם להרבּה חנוּכּיות).
אמת, חנוּכּיה שהוּתקנה משָּׂרִיג-גפן אינה מוּצר סטנדארטי כּחנוּכּיה קנוּיה. אין בּה סימֶטריוּת,
אין בּה בּרק מתכתי, אִם של בּדיל או של כּסף – אך יש בּה עֵדוּת למידת דמיונו היוצר של הטבע עצמו. נכון, גידוּל הגפן מן הסתם אינו כּולל לימוּד תכשיטנוּת בּ"בצלאל" כּמו של אֶרְאֶלָה. אך גם פַּסָּל דגוּל כּמו הנרי מוּר או גָ'קוֹמֶטִי עוד יש לו מה ללמוד מעָרַבֶּסקוֹת פּיתוּלן של דָּלִיּוֹת הצמח המוּפלא הזה, המִיתִי, שכּבר שִׂמַּח לבב אנוש לנֹחַ וּללוֹט. מה גם שגפן נִמנֵית בּין שִבעת המינים שבּורכה בּם ארצנו ואין לנוּ חג יהוּדי שאינו מִתבּסם מיֵּינהּ המתוק.
כּך או כּך, כּאמוּר, גם בּתי רוויטל הביאה אותו יום חנוּכּיה מענפי גפן מִגן-אראלה אל בּיתנוּ בִּשכוּנת גִילֹה מבּלי שיעלה אף לשנייה אחת בּודדת על דעתה או דעתי כּי בּו-בַּזמן, הרחֵק, בּערוּצוֹ של ואדי תְּלוּל קירות גבוהים של סלע, ימצא בּעלי, סרן עוּזי עֵילָם, את מותו בַּמירדף
הפאטאלי אחר מחבּלים שניסה לחסל שם עִם צבי'קה, סגנו לפיקוּד. מאז חלפוּ כּבר שש שנים, בּתי כּיום בּת עשֹר, ואני לא נישֹאתי, גם לא מתכּוונת, וּשתינוּ מְכַתְּפוֹת, כּמו משפּחות רבּות של שְכוֹל, את נטל היַתמוּת, האלמנוּת ואותו פּצע שלא מגליד אף פּעם גם אם יש מי שסבוּר שהשנים הן משַכֵּךְ-כּאב רחוּם שיֵּש בּו, כמין חוסם-עורקים נפשי, לבלום את הדימוּם. בּתי, נסתבּר, מוּסיקאלית מאוד וּבכך, גם אִם חלקית, היא מפיגה את תיסכּוּליה. נכון שצלילים (ואפילוּ אם הם ההארמוניים מִכֹּל) אינם תחליף לדמוּת של אב, אך כּמו שאני מטביעה את יגון בּדידוּתי בְּטירדות המקצוע (רופאת-ילדים בּ"הדסה" עין-כָּרֶם) כּך היא, על קְלִידֵי הפסנתר. רשמתי אותה לאקדמיה על שֵם רוּבִּין, ללמוד יסודות ההארמוניה (היא מראה סימנים של כִּשְרוֹן הלחנה וגם זאת מין תחבּושת אישית). בחופש הגדול, זה של הקיץ שעבר, לקחנוּ שתינו מין טיוּל תיירוּתי לפֶּטְרָה, היא ואני, כּמֶחְוָה לחלום נעוּריו של אביה המת. עוּזי אומנם לא זכה בּחייו להעיף בּו, בּפלא זה, עין – אך שְתֵּינוּ, אשתו וּבתו שהותיר כּאן, חזינוּ בָּאטראקציה, איך אומרים, "גם בשבילו".
עוּזי גדל, כּמו רבּים בּני דורו, על המיתוס ההירואי-אובדני ההוּא של פֶּטְרָה, זה של המאצ'ואיזם של אותם עזי-הרוּח שעברוּ לא-חוּקית את הגבוּל והגיעוּ לשם (ולרוב לא חזרוּ). אך מאז השלום עִם ממלכת ירדן, ניטלה מרבּית הנופך הרומאנטי מֵאֲתָר זה. פֶּטְרָה אמנם היא מֵעֵבֶר לגבוּל אך זה גבוּל שבְּאוטובּוּס נוח, רְפוּד-מושבים, ממוּזג וּמהיר, חוצות אותו כּיום קבוּצות-תִיוּר בּלי שוּם סיכּוּן. למען האמת לא צר לי כּלל על מות המיתוס שלא הייתי כּלל שוּתפת לו גם כּשפָּרַח. יש בּאוצר הסלֶנג שלנוּ, עד היום הזה, צירוּף-מילים מוּפרך שמקוֹמֵם אותי כל פעם. מה זה "גדול מהחיים" לעזאזל? אין שוּם דבר גדול מהחיים אני אומרת. לוּא היו כל אומות העולם מַפנימות זאת לפני כל סיכסוך בִּשְׂדֵה-קטל, אפשר מאוד ששְּׂדות-הקרב שעל פּלנטה זאת, שבּה אנו רוצחים ונרצחים יום-יום בלי הרף, זרוּעים בִּזְהַב דגן משׂבּיע לחם, לא גוויות.
פֶּטְרָה, המסוּתֶּתֶת כּל-כּוּלה בּאבן נוּבִּית, כּוללת בּתחוּמיה קאטאקוֹמבּוֹת נסתרות. כּשנכנסנוּ לאחת מהן אמרה בּתי לפתע: "אמא, עכשיו, שֶרַק שתינו לבד פֹּה, תשמיעי לי, אם לא איכפּת לָךְ, צליל בּודד של do". עשֹיתי איפוא כּרצונה וּפלטתי do שנשמע די פַאלְצֶטִי. הוּא פּרח מִשֹפתַי כּגוֹזָל שבּקושי מצליח לעוּף מקינו. "אַל תפסיקי!" קראה רוויטל והוסיפה ממש בּו-זמנית, מתוך פּיה, לַ-do הקלוּש שהִשמעתי אני, גם sol צלוּל ומִצטלצל וחד מִשֶּל עצמה. שני הצלילים נִתעַמתוּ זה מול זה, מרעידים אדווֹת הד רֵזוֹנַאנסִי. ואז, בּעוד שְתֵּינוּ פּולטות כּנזיר הינדוּאיסטי מין "מַאנְטְרָה" כּפוּלה, את ה-do שלי וה-sol שלה, נצטרף בּפתאום צליל נוסף. זה היה mi שָקֵט אך בּרוּר בּתכלית, אף כּי לי עצמי בּרוּר היה שמשהוּ מוזר כּאן: אִם היינוּ בַּניקרה ההיא רק שתינוּ לבדנוּ – מהיכן צץ כל-כך לא צפוי צליל שלישי? מי פּלט את ה-mi הזה? מי? רוויטל, שכּבר למדה בּאקדמיה על שם רוּבּין, הִסבּירה לי: "אמא, אין שוּם מיסתורין כּאן, זה מין צירוּף אקוּסטי שקוראים לו over tone. תופעה די טיבעית, אם לסמוך על דברי המורָה להארמוניה שלנוּ". והוסיפה מיד, בּקריצה ממזרית: "אִם זוכרים שהטִבעי הוא בּן לא חוּקי של העל-טִבעי..."
בַּלילה, כּשחזר האוטובּוּס לירוּשלים, עצר אותנוּ מוּל חברון מחסום צבאי בַּכּביש. חייל שלנוּ ושוטר מן הרשוּת הפאלאסטינית עלוּ על כּלִי-רִכבֵּנוּ וקראוּ בּקול נִרגש: "נוסעים נכבּדים, אם נמצא בּיניכם איזה דוקטור, יואיל נא לומר זאת. יש כּאן עניין של חיים או של מוות. אם יש כּאן רופא – שיָקוּם!"
קמתי מיד, מבוהלת קימעה אך כּפוּיה בּשבוּעת-הִיפּוֹקְרָטֶס. זו הכּופה על רופא לרפּא בלי לשאול
לזֶהוּת נִזקקיו.
-"איזו רופאה אַתּ?" שאל החייל בּחופזה והציץ בּי, מתוּח.
-"רופאה פֶּדִיאַטְרִית," אמרתי מיד אבל הוּא, מן הסתם, לא קלט. כּך שמיהרתי לזרוק לעֶברוֹ, כגלגל-הצלה לטובע, תרגוּם-בּגוּף-הסרט: "דוקטורית לילדים". כּאן ניאורוּ פּניו כּמו אירע לו פתאום נֵס-פּך-שֶמֶן שכּלל לא ציפּה לו: "יותר טוב מִזה לא יכול כּלל להיות", והורה לי לבוא אחריו.
-"מה עם בִּתִּי?" שאלתי, "וּמה עם האוטובּוּס?"
-"שניהם יחכּוּ לָךְ כּאן עד שנגמור," נזדרז החייל להבטיח.
הִרגעתי איפוא את בּתי שאותות-דאגה כּבר ניכּרוּ בּפָנֶיהָ ותיכף שמעתי את קול הנהג: "לא נזוּז בִּלְעָדַיִךְ, גבירתי." זה, החייל שירד לפָנַי וצעד על הכּביש לוּט-החושך, האיר את דרכּי בּפנס בשוּלֵי אורותיו הקִדמיים של כְּלִי-הרכב מאחור. ואז, במרחק של כִּשלוש מאות מֶטרים מִשָּם נִתגלתה לנוּ פּתע דמוּת מרטיטה, גִבעולית ושבירה כִּקְנֵה-סוּף על שְׂפַת ואדי גואה. אֶת הואדי ייצגוּ דמעותיה שלא נִתלַווּ, בּמוּזר, לשוּם הגה. כּמו איזה סרט אילם עם קלוֹז-אַפּ ועם מֶתַח אך לא עִם פּס-קול. היא חיכּתה לרופא, נסתבּר, כּבר קרוב לשעה, אבוּדה ונואשת (איך היה צץ לה רופא בִּשממה הררית ולילית זו פּתאום?). אך אִם, כּדברי החייל שחיפּשׂ לה רופא וּלפתע נִתקל בּי, "יותר טוב מִזה לא יכול כּלל להיות", כּלוּם גם לה צץ בּואי כּמין נֵס? תשובה וַדָּאִית לא היתה לי על כך וגם זמן לתשובה לא היה לי. מה שהיה לי, היה לי מאוד, הוא לחץ-החירוּם של חובתי המקצועית. היצצתי איפוא בְּמראֶה מכמיר-לב זה של רטט הדמוּת הדומעת. ידיה לפתוּ חבילה של סחבות כּילדה החובקת בּוּבּה. עד מהרה, כּשהחלה אותה הבּוּבּה להשמיע קול בֶּכִי, נִגלה גם תינוק חוורוור ואֲנֶמִי: יַלְדָהּ של אותה היַלְדָּה...
כּיוָן שמשפּחת הורַי זכרונם לברכה מוצאהּ ממִצְרַיִם, יכולתי לדובב את הורתו המפוּחדת של התינוק שלא חדל לִדמוע כּמו אִמו. היא מסביבות אֶל-בּוּרְג', סיפּרה, בעצם קצת מִחוּץ לו. מה מיקוּמו של אותו ה"מִחוּץ לו"? – את זה התחמקה מִלומר. אל-בּוּרג', חור נידח, לא הרחק מסָמוֹעַ, הלא היא אֶשְתָמוֹעַ הקדוּמה, המִקראית, היא כּפר עתיק בִּדרום-מערבוֹ של הר חברון, ואיך הגיעה עד סביבות חברון מִשם, בָּרגל, ועוד עם תינוק על רְזוֹן זרועותיה פשוט לא הצלחתי לתפּוס. הילד חולה וּכבר בּן אחד מת לה עוד קֹדֶם, פּלטה לי בּבֶכִי. יש בּמאדינת-ח'ליל (היא חברון) אמנם דוקטור, אך לא בִּשבילה.
-"למה לא בשבילֵךְ?" הזדרזתי לשאול.
-"כּי בּלי כּתובת, בּלי רישוּם, בּלי תעוּדות אַתּ לא נֶחְשֶבֶת."
-"נחשבת לְמָה?"
-"לאדם," היא גונחת, "ולנוּ אין שוּם כּתובת, אין שוּם בּית, כּמו חיות."
-"איך זה?"
-"אנחנוּ גרים בִּמערה. עם אבי ועם בּני," היא אומרת.
-"וּבעל? אין לָךְ בּעל?" כּך אני, וּכבר נִכלמת.
-"לא," היא עונה, "הִצטרף ל'אַל פַתְח'. ונורה. מרוֹבֵי היָאהוּד."
לכאן, אל המחסום הזה על כּביש חברון-בּית לחם, הגיעה בלי דרך, בחושך גמור, בּין הרים, ואדיות שְׂדות קוצים. מישהי, אשת בּן-דוד מִסָּמוֹעַ, הִציצה בִּבנהּ ואמרה לה: "אִיסְמַעִי מִנִּי יא סָאנָא, לפני שיָמוּת לָךְ גם בּנֵך השני – תלכי אל היָאהוּד ותשאלי על המוּסְתַּשְפָא (בּית-החולים) של 'הדסה' ששם מקבּלים לטיפול כּל חולה. הילד משתעל וכל שיעוּל שלו משמיע מין צליל מִתפּוצץ של קוּנְבּוּלָה, פּגז שנִפלט מִתותח-ראמאדאן. מי מְגַדֵּל ילדים בּניקרה אפֵלה וטחוּבה שם בַּואדי? רק מטוּמטם שמִלבד חוסר-מוח גם יש לו, מַלְעוּן, חוסר-לב." רק שֶקַּל להיות חכם אִם יש לְךָ דירה וּכתובת. לה וּלאבּא שלה אין לא זה ולא זה, פּוצצוּ את בּיתם. כּבר כּמעט שנואשה מהצלת חיי הילד אבל אבּא הביא לה מחִירְבֶּת סוּסִיָא (ולא בלי תשלום מפוּלפּל) אחד, רופא-אליל ומכַשֵּף של הוֹקוּס-פּוֹקוּס, שלדבריו רק הוא בלבד יציל את בּר-בִּטנה. זה, הקוסם, שמִרגע ראשון לא נתנה בּו אֵמוּן, היא אומרת, הִדליק את האש בַּטַּבּוּן שעליו היא אופה את הפּיתות יום-יום. מֵעַל לאש לִבֵּן היטב פּרסת-בּרזל של פּרד, עד שדָּמְעוּ עיניו שלו עצמו מרוב החוֹם. כּשראה זיק-חֲשָד בּעיניה ציווה שתרוּץ ותביא מן הואדי דלי של מי-נחל לצורך המשך הטיפּוּל בַּתינוק האוּמלל. עד שחזרה עם הדלי כּבר מָלְאָה הסביבה שוועותיו של הילד. נִראֶה כּי ניצֵל ה"רופא" את עוּבדת הֶעֶדְרָהּ והפיק את זממו. "זממו" הוא מגע הפּרסה שלוּבּנה בּשלהבת האש הבּוערת, זו שהִצמיד מכשֵף נטוּל-לב זה לְעור הפּעוֹט האוּמלל. "מַאכְּוֶּה (מִכְוָה) היא ריפּוּי רב-תועלת," אמר לה אדון הוֹקוּס-פּוֹקוּס (תועלת רבּה לרופא-האליל, אם לשפּוט על פּי גובה שֹכרו). "רוצח!" צרחה על אותו מְעַנֵּה-תינוקות שעיניו רק לַבֶּצַע. אך אבּא סטר על פּניה: "שִתְקִי!" ושילם ל"רופא" את שֹכרו. הוּא בּאמת האמין ש"ריפּוּי" מסורתי זה יבריא את הילד, מה שמראֶה כי ימי-הבּיניים חלפוּ מן העולם כּוּלו אך לא מֵהַר חברון. היא עצמה, כּל הלילה, ישבה עם הילד, עֵרָה, מייבּבת כּמוהוּ. מרחה על חזהוּ מישרת-עשֹבים שרקחה ידעונית מֵאֶל-בּוּרְג': בְּלִיל של שורשי וָלֶרְיאָן ושל צמח-מַרפּא מִדבּרי, אַלוֹוֶרָה, כָּתוּש בּמכתש ומָהוּל בִּקצת סַאמְנֶה (חמאה בּיתית מוּתֶּכֶת), להקל על יסוריו. עד שיצא שָם רופא-האליל נרדמוּ הפּעוֹט ואביה: זה – ללא כּסף, וזה – ללא כּוח, אפילוּ לא כּוח לבכּות. רק היא, כּחיה שאינסטינקט אִמָּהִי להציל את גּוּרָהּ מְפָעֵם בּה, בּרחה עם אור-שחר ראשון, בּעוד אבּא יָשֵן, העולל בּחיקהּ.
הוריתי לחייל שפּנסו האיר את סָאנָא להכניסם, אותה והתינוק, לָאוטובּוּס. נהג כּלִי-הרכב צוּוָה להדהיר את רִכְבּוֹ ל"הדסה" עין-כָּרֶם, איש מִנוסעיו לא גילה הִתנגדוּת והִתחלנוּ לדהור בּפוּל-גאז. לא היה איתי שָם שוּם מיכשוּר בית-חולים בּטיוּל זה שלנוּ לפֶּטְרָה, וטובת התינוק האוּמלל לא הותירה ספק: הכרחי כאן אישפּוּז. מיד בּהגיעי למחלקה הפּדִיאַטְרִית בּיקשתי מִבִּתִּי כּי תחכּה בַּמסדרון. אני עצמי עטיתי כּבר חלוּק לבן, סטרילי, גוררת אל הקליניקה את סאנא ואת בּנה. דבר ראשון מיהרתי שם למדוד את חום הילד, קורבּן "ריפּוּיו" הבּרבּרי של מר הוקוּס-פּוקוּס, רופא-האליל. לאור הניאון, וכעת מִקָּרוֹב, נחשׂפה לי זוועת אותה "מַאכְּוֶּה". כּך מחתימים אות-קִניין על גוּף תַּיִש (ותיש, כַּזכוּר, הוּא השֹעיר לעזאזל). מראֵה הכּוויה על עורו של הילד גרם לי מיד לצמרמורת. היתה זו עדוּת מחרידה של סאדיזם, אוּמצה של בּשֹר ושל דם. היא שימרה את צוּרת הפּרסה כּמו מִנהג חייתי זה את קוצר-הדעת, את כּל מחשכֵּי הטימטוּם הפּאגאני, את כּל אפֵלת הבּוּרוּת. סאנא חַמָאמִי, זה שְמָה המלא של האֵם, התייפּחה מוּלי חֶרֶש: צביה רדוּפה, מבועתת מִמה שצפוּי לו לָעופר הרך. מִפְלַס-החימה שֶבִּי שב וירד, מִתְאַפֵּס לחמלה מתוּסכּלת. מִפְלַס-הכּספּית, בַּמדחום הקודח, טיפּס בּפי-טבּעתו של התינוק אל על. מאוּחר קצת יותר, להיבהוּב הניאון החיוור כּמו פּניה של סאנא, נִגלוּ לעינַי, בּחדוּת משוועת, גם יתר הסימפּטומים, כּמִסדַר-זיהוּי פּלילי: שיעוּל, הפרעות-נשימה, הֶעֱדֵר-תיאבון וכִחְלוֹן-השֹפתיים. יותר מִכּל אלה קרע את לבּי השיעוּל שחזר ותָכַף. הִרתחתי, מתוּחה מאוד, מחט-מַזְרֵק בּוהקת (פֶּניצילין וּסטרֶפּטומיצין) וּפיללתי, הפּעם אני, לְנֵס רפואי שיצדיק את אותה התוחלת לנֵס שתלוּ בּי, הן החייל שעצר את האוטו והן הילדונת-האֵם.
עיניה של סאנא ליווּ את יָדַי העושֹות בַּמלאכה, כּמין אמבּוּש. כּל יִחוּלֶיהָ נִתלוּ בַּנוזל הנִגרע מֵחֲלַל המזרֵק. כשמרחתי כְּלוֹרָאם-פֶנִיקוֹל, לשיכּוּך הכּאב, על זוועת אותה "מַאכְּוֶּה", בּיקשה שאשוּב ואמדוד את חוּמוֹ של הילד, הילד בּער. אפילוּ בּרמז קלוּש, בּהסבֵּר פּופּוּלארי לְבוּר מדיציני, כּלוּם לא גיליתי לה, כּלוּם מאותה אבחנה שעלתה בּי מיד. מה שזיהיתי, זיהיתי בּרוּרות וּממנוּ יָגוֹרְתִּי בּעצם, היה מה שֶקֶרֶן-הרנטגן גילתה כּשנלקח הפּעוט לְשיקוּף. אֶמְפִיאֶמָה, מין סוּג של מִצבּוֹר מוּגלתי בּין קרוּמֵי ריאותיו של הילד. סיבּוּך מן הסוּג המוּכּר, הנפוץ בּמִקרים של דלקת-ריאות. חיטֵאתי מיד בּפיסת צמר-גפן סְפוּג-יוֹד את עורו של עולל זה, ממש בַּמקום שתחתיו נתגלה לי, בָּרנטגן, מִצבּור-המוּגלה. אף שנוּסֵיתי בּכך לא אחת ויָדִי היתה יד מיוּמנת, עצמתי עינַי אינסטינקטיבית שעה שהמחט חדרה לבשׂרו. שלושה CC לִידוֹקָאִין, הרדמה מקומית
מאסיבית, אלה היוּ אמוּרים, אִם בּכלל, למַמֵּש את בּואו של הנֵס. עכשיו העברתי משֹמאל לימין, כּלפּיד בּמירוץ-שליחים קריטי, מזרֵק מחוּטא וארוך עוד יותר, שֶיחדור בין קרוּמי-הריאה. תיכף שאבתי אל פְּנִים-המזרק את נוזל תמציתו של החולי. גוֹן-הַמוּגלה הלבן-צהבהב כּמו נוּקַז מן הילד, אט-אט.
-"זה בּטוּח," הִלחיתה לי סאנא, נפחדת, "שהוּא, המַסכּין, לא ימוּת לי?"
-"סאנא," נטלתי את יד-הקטינה שלה, "אַל תדאגי, יהיה טוב."
-"אני אשה פּשוּטה אני. סתם בָּאסִיטָה, יא דוקטור."
-"מה זה אומר?" לא הבנתי לאן היא חותרת, רועדת כּוּלה.
-"זה אומר," התאמצה לבטא זאת כּאילוּ לפלוט מגרונה איזה כִּיחַ, "שיש דברים רעים שמפחידים אותי נורא..."
-"מה למשל?"
-"למשל," נלחצה אלי, "עַיִן הרע, דוקטור. עונש."
-"עונש על מה?"
-"על החטא שחטאתי והוּא משלם עליו, הוּא..."
-"הוּא. מי זה הוּא?"
-"זה הילד שלי. הוּא חולה בִּגללי, גברת דוקטור. מה שעשֹיתי אני זו סיבּת הקללה שרובצת עליו."
-"מה כּבר עשֹית?" לא הִצלחתי לתפּוס, "ועל מה אַתּ בּכלל מדבּרת?"
-"על מה שקרה בַּשנה שעברה ורודף אחֲרַי כל הזמן."
-"סאנא, מספּיק לדבּר בּחידות, פִּתחי פִּיךְ ותגידי לי דוּגרי: מה העניין? מה רודף אחרַיִךְ? אני מקשיבה לָךְ. דַבּרי."
היא צנחה על גבי הכּיסא הסמוּך וחידשה את בִּכְיָהּ שמִקֹדֶם. רק לאחר שהשקיתי אותה בּכוס מיים פּתחה את לִבָּהּ. היה זה, סיפּרה, בּאותה מערה של אביה, שלה והילד. פַארֶס, אביה, נחר שם בִּפְנִים נַחֲרַת-צהריים שליווה. שֶקֶט רוגע אפף את הוַאדִי, קצת קר אך לא זֵכֶר לגשם. היא עצמה בּישלה בַּאמְיָה על אש-גחלים, משגיחה על בּכורהּ שניעור. רַאמְזִי, הבּן השני שכּרגע הִזרקתי לו מה שהִזרקתי, עוד טרם נולד אותה עת אף כּי שמו כּבר ריחף בּחלל, כְּגורל. בְּשֵם זה עצמו נתקרא, היא אומרת, גם בּנהּ הראשון, המנוֹח, זה שאיתו נפתחה הקללה הרודפת אותה עד
היום. ואז, בּלי התראה, נשמע קול יֶרִי מן הוַאדִי: צרור אחר צרור של חימה אוטומאטית מַכָּה ריקושֶטים של הֵד. "זה הם," נִנְעַר אביה משנתו כּדֹב מוּחרד זה, "או היָאהוּד או אנשי הליגיון. מְזַנְּבִים בַּ'אַל פַתְח'. סימן נַאחְס..." היא כּלוּם לא שאלה, היא כּבר ידעה, היתה מוּרגלת: מִשֹחַק-השׂינאה הוּא מִשֹחק עקלקל וּפתלתוֹל, כּמו שבילי הר חברון. לא רק היָאהוּד וה'אַל פַתְח' אויבים בּדם הם, גם הליגיון של מלכוּת אַל-אוּרְדוּן לא בּוטח בּזה או בּזה. זו הסיבּה, סח אביה (בִּפני בּעלה, טרוריסט חמוּם-מוח, נמנע היה מכּל פּוּלמוס פּוליטי או צבאי) שבּספּטמבּר שנת 70 הוּכּוּ הפאתאחיסטים בּאש ליגיונו של המלך חוּסיין שטָבַח בּהם בּלי רחמים. הִגיעוּ דברים לידי כּך שאנשי עראפאת שבּרחוּ מערבה חצוּ את מימי הירדן ונִשקם המוּגבּה צץ מעל ראשיהם, בּעוד שִׂפתיהם מְמַלְּטוֹת זעקות-לעזרה לָאויב שֶמִּנֶּגֶד. "אִישְׂרָאִיל!" זעקוּ אל קווי היָאהוּדִים, כּאילוּ אישֹראיל טובה להם מֵאַל-אוּרְדוּן...
שוּב נורוּ יריות. היא חיכּתה בּאימה בּלי לדעת לְמָה לצַפּות שם. הילד לטש מוּל עיניה שתי אי-הבנות נוצצות, את עיניו. בּפֶרֶץ חמלה אִמהית, כּחיה מגינה על גוּרהּ טְרוּף-הפּחד, נטלה אותו בּין זרועותיה, חולצת לו שָד בּתקווה כּי ישקוט. אך פּתע, בּאותה פִּתאומיוּת בּה חל כּל הֶלֶם, החשיך זוּג צללים את פִּתחהּ של אותה מערה וּבְרַק נשק ניצַת. שני מחבּלים נתפּרצוּ אל הפְּנִים האפל, מתנשפים כּמפּוּח. "נַאגִ'י שולח לָךְ ד"ש," סח אחד מהם, "הוּא בּעמאן. שלומו טוב." היא הצליחה מהר להסתיר את שָדָהּ החשֹוּף אבל לא את ההלם. מִנַּיִן ידעוּ שהיא כּאן, דווקא כּאן, הרי יש פֹּה הרבּה מערות. וּמִנַּיִן ידעוּ שאכן אשת נאג'י היא, מי הם וּמה רצונם כּאן? רגע תלתה בּאביה מבּט של תמיהה, של קריאה-לעזרה. אך פַארֶס הזקן, אָמוּן על צֹפֶן-הכָּנוּעַ – זה המחניף לֶחָזָק מֵחשש פּן תוּנחת עליו נחת זרועו – מיהר והִזמין את פּורציו שפּלשו לו כְּפיל לחנות של חרסינה: "תְפַאדָלוּ, אנא, ברוך בואכם תחת צל קורתי הדלה"...
כּאן נשמעה צעקה פּוֹלחנית, מִבַּחוּץ, מעוּמקו של הוַאדי, זה הנפתל לרגליו של ההר שאותה מערה בּצלעוֹ. "צאי מיד החוּצה, יא אשה!" שאג קול גֶבֶר, "יודעים שאַת שם, חבוּיה בּניקבּה זו ממש כּעכבּר בּחורו." אף להסס לא היה לה סיפֵּק. או לדחות. או למחות. או לברוח. קְנֵה-מַקלֵעוֹ של אותו מחבּל שנגח בּגבּהּ מאחור, נילווה לו מיד לַחֲשוֹ הנבעת של ההוּא, בּן-זוּגו הסמוּך לו: "יאללה, תצאי אל הפֶּתַח, אשה! עִם הילד! וּתני לו לינוק!"
-"הילד?" בּקעה זעקה מגרונה, אך ההוּא כּבר חסם לה את פִּיה בּמלוא כּף ידו שהִדיפה ריחות של זיעה ושל שמן-רובים.
-"כּן, עִם הילד!" נהם, "למה אלה, התֶּסִים ההם, היָאהוּדִים, לא יורים על תינוק ועל אֵם, אז שניכם תשמשוּ לנוּ כּאן קיר-מגן..."
שוּב חזרוּ הקריאות מִתחתית המידרון, מעוּמקו הסמוּי של הוַאדִי. הפּעם, שעה שיצאה עם הבֵּן אל הפֶּתַח, קלטה עוד מילים. "ראיתְ שני גברים מסתתרים בּאחת הנִּקְבּוֹת?" נצטעק אותו גבר. מכאן נסתבּר לה כּי אין הוּא בּטוּח אִם שני המחבּלים אמנם אצלה, בַּמערה.
-"לא," צעקה אליו, "כּלוּם לא ראיתי. הייתי בִּפְנִים, יא חאוואג'ה..." ההוּא שם, למטה, נמלך בּדברים עם רֵעוֹ, בִּשֹפתם הזרה. אך כּאן, בּמפתיע, הוּבהר לה שדווקא ראה, וּמבין, ויודע. "ראינוּ," צעק, "איך שניהם נכנסוּ אל הכַּהַף (מערה) שלָךְ, הרֶגַע, שקרנית..."
מכּאן, ממש מרגע זה, הוּאַץ פּתאום הקֶצֶב. קצב הדם הפּועם בִּצדעיה וקצב כּל מה שקרה. "תסתלקי מהפֶּתַח לפני שנִירֶה, לא מקום בשביל אמא וילד..." שני היָאהוּדִים, בּאצבּע על הֶדֶק, קצבוּ לה אַרְכָּה, שתזוּז.
-"אין כּאן איש," עוד הספּיקה לצעוק, מבועתת, "תבוא ותבדוק פֹּה, יא סִידִי." אך כּבר היה זה, הנחבּא בּצילו של גבּהּ, מְשַפְּדָהּ בּנִשקוֹ. מה שליחֵך את עורפּה מאחור כּפרסה מלוּבּנת, כּ"מַאכְּוֶּה", היוּ אִיוּמיו: "אִם תזוּזי, שרמוּטה, אִירֶה גם בַּילד, גם בָּךְ..."
-"אמרתי לָךְ: זוּזי משם!" נשתאג היאהוּדי ההוּא, מן הוַאדִי, "תִראי, גם אני , גבירתי, אבּא. חבל לסַכֵּן גם אותָךְ, גם את בּנֵךְ..."
היא שמעה, עד צמרמורת שמעה, אבל לא את קולה שהִפְגִיעַ "רק רגע!" כּי אִם את מַפַּץ אותו צרור שֶיָּרָה בּו ההוּא המוּסתר בּגַבָּהּ.
זה, היאהוּדי, צנח פּתאום ארצה על פּני ערוּצו של הואדי בּעוד חֲבֵרוֹ משיב אש אך גם הוּא נתמוטט בּתוך רגע, יָרוּי. אִלמלא נחרטוּ בּלִבָּה מילותיו של ההוּא שאמר שהוּא אבּא, לא היתה מתייראת מנִקמת הגורל הכּרוּכה אחֲריה כְּצֵל.
-"מה פּירוּש כּמו צֵל?" לא הבינותי מה היא סחה.
-"ממש בּאותו ערב, דוקטור, מת לי בּני הבּכור... ניסינוּ הכּל, מכשפים, ידעונים, רופאי-אליל, עשֹבי-מרפּא, כּלוּם לא עזר, הוּא מת לי. שנה אחֲריו, בּמירדף של יָאהוּד, נהרג לי גם נאג'י, אביו. עכשיו תורו של ראמזי השני," אמרה, דומעת, "בּגלל אותה קללה שנדבּקה אלי, מאז..."
-"סאנא," אמרתי לה, "סאנא, זו שטוּת. סתם אמוּנה טפלה, ואין בּין זה לזה שוּם קשר."
-"קשר עִם מה?" שאלה נואשות.
-"עם מות נאג'י ומות בּנֵך הבּכור. הם מתוּ בּמִקרה וכל אחד מִקרה אחֵר פֹּה. אין כּאן קללה ואין עין רעה ואין נַאחְס, זה הכּל חנטאריש."
-"אַתְּ לא תופסת, דוקטור," סיננה בּין דמעותיה, "אין בָּעולם מִקרים, הכּל מַכּתוּבּ (נִקבּע מראש). רימיתי את ההוּא, את היָאהוּדִי שצעק לי לזוּז עם הילד, שלא נִפָּגַע. 'גם אני, גבירתי, אבּא,' אמר. אפילוּ פּניו, כּשהיה כּבר הרוּג וירדנוּ למטה לַואדִי לראות אם אפשר להוציא מכּיסיו וכיסי חברו קצת שלל, הבּיטוּ עלי בּמבּט של שופט, האשימוּ אותי, גזרוּ עונש. עין רעה, וּבִפרט אם זו עין של מת, מטילה בָּךְ כּישוּף..."
-"איזה כּישוּף? המתים לא רואים כּבר שוּם כּלוּם," הִזדרזתי לומר לה.
-"לא, גברת דוקטור. סליחה, אַתּ טועה. הם רואים וַּאַבּוּהֶם. הכֹּל... 'מַאן חַאפַר חוּפְרַאתַן,' אומר הפּיתגם, 'לֵאַחִיהִי' (כל מי שחופר כאן... בּוֹר לאחִיו...) הוא עצמו 'וַּאקַעַא פִיהַא' (נופל לַבּור הזה). אין שום מִקרים. הכּל מַכּתוּבּ..."
-"אז מה מצאתם בּכיסם של המתים?" שאלתי.
-"זה לא אנחנוּ שמצאנוּ," מיהרה לומר. "זה אלה שיָרוּ בּהם ישר מתוך הפֶּתַח שבִּשבילם אני ובני שימשנוּ קיר-מגן." רגע אחד נִשנקה בּשתיקה וגמעה לאיטה מן המיים. "רק לאחר שהשקט חזר אל הואדי ירדנוּ איתם. הם לא התנגדוּ שאני ואבי נצטרף לפשיטת-השלל שם, רק שידענוּ מראש שאִם יש שם דְבַר-ערך יקחוּ אותו הם."
-"היה שם דְבַר-ערך?"
-"עוד איך, גברת דוקטור. אחד מן ההם שליווינוּ מצא בַּתרמיל הצבאי של אחד היָאהוּדִים מכשיר של קסמים."
-"איזה מכשיר?"
-"הם קראוּ לו 'אִל קַאמֶרָה'. משהוּ לוּקסוּס. פאראנג'י. אבּא שאל אותם מה זה ואלה ענוּ לו בְּמילה כּזאת זרה: 'פּוֹלָארוֹאִיד'. אני אשה פּשוּטה אני, רק בָּאסִיטָה, יא דוקטור. אבל הבנתי שם שזה יקר, יקר מאוד."
-"אז איך זה ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת קשוּרה," שאלתי, "לקסם, לכישוּף, לכל אותם ההבלים?"
-"קשוּרה מאוד ואין בּזה שוּם הֶבֶל, גברת דוקטור, כּי תיכף האחד מהם לחץ שם על כּפתור בַּגוּף של ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת, מכשיר-הקסם, שמִתוכה יצאוּ סָוָּאר (תמוּנות) של המתים."
-"למה היה להם צורך בִּכלל בּתמוּנות של מתים?" הִשתוממתי.
-"בּשביל להראות – כּך הסבּירוּ לאבּא – לאלה ששלחוּ אותם, שלא שלחוּ לשווא. רק מה, זמן קצר לאחר שהלכוּ נתקלוּ שם בּאמבּוּש יָאהוּדִי, כּכה שכּמו בַּפּיתגם הם נפלוּ אל הבּור שחפרוּ בּעצמם. רק לאחר שיצאוּ היאהוּד מן הואדי וּבא כּבר הערב, הרבּה אחֲרֵי שחזרנוּ לתוך מערת- מגוּרינוּ בּהר, ירד לשם אבּא שנית בּתִקווה שימצא על גוּפות היָאהוּדִים מה שנשאר אם נשאר שם דבר-מה שעוד לא שדדוּ רוצחיהם. רק מה, אותה עין רעה ואותו מזל נַאחְס איכזבוּ גם הפּעם: שתי הגוּפות לא היוּ שם, כּאילוּ חטף אותן שֵד מיסתורי. אבּא אמר שוודאי נאספוּ על ידי חבריהם עוד מִקודם, כּך שיצליחוּ לקבּור אותם כּמו שֶדַּת-מוּסָה דורשת מהם. ואז, ממש בָּרגע שעמד לחזור הבּיתה, הִבריק דבר-מה בּאור-הדימדוּמים מוּל שתי עיניו. היה זה ריבּוּע קטן של נייר שנִשמט לַצַּלָּם בּלי שחש בּו, למה שתיכף החשיך שם ושני היורים מיהרו לבסיסם. אבּא לקח אותו בּלי היסוּסים וחזר לַניקרה שֶבָּה גרנוּ (בלי להבין מה שיש לו בַּיָּד ושכּבר מנבּא לו רעות). רק בּשעה שקירבתי אליו את ה'לוּקס' השחור מרוב פּיח ראינוּ את מה שהיה בָּריבּוּע ההוּא והִתחלנוּ לרעוד. היתה זו תמוּנת הגוּפות של אותם היָאהוּדִים ששוּב לא היוּ שם, לא בַּמקום שנוֹרוּ וצנחוּ על הארץ ולא בַּחיים, רק בּאותם חלומות נוראים שפּקדוּ אותי כּל אותו לילה. 'הכּל עַלָא חְסָאבּ, יא מַלְעוּנָה,' קראוּ אלי שתי הגוּפות, 'יש חשבּון'...
"בַּבּוקר הלכתי לַכּפר, לאֶל-בּוּרְג', אל אותה ידעונית שהִזכּרתי. זאת שלימדה אותי איך שרוקחים בִּשביל 'מַאכְּוֶּה' מישרת-עשֹבים. אמרתי לה: 'יא חַ'אלְתִּי, יש לי פּחד על הילד. שתי רוּחות-מת שחלמתי הלילה כּישפוּ לי עליו מזל נַאחְס.' תקעה ההיא עיניים בַּתמוּנה של היָאהוּדִים, זאת שקירבתי אליה בַּיָּד שרועדת לי כּאן עד עכשיו. אמרתי לה שבַּתמוּנה הם דוממים כּמו אבן אבל בַּסיוּטים שלי הם עוד חיים מאוד. ואז, כּשרק שמעה איך שהינקתי את הילד ואלה הִסתתרוּ לי שם מאחורי הגב, אמרה לי: 'יא בִּינְתִּי, שִמרי אותה טוב את תמוּנת המתים, כּמו קמיע. שוּם מזל נַאחְס לא יפגע בָּךְ כּל עוד אַת שומרת עליה חזק.' כּכה הבטיחה אותה ידעונית אך גם זה לא עזר, גברת דוקטור. עוּבדה שהבּכור וּאַבּוּהוּ כּבר מתוּ לי בּין הידיים גם הם..." היא שלפה מִמִּפְתַח-שֹמלתה הבּלוּיה איזה צרור מלוּפּף בּחוּט-צמר. כּלוּם לא הבנתי מִמָה שבּיקשה להראות לי, כּוּלה בּעתה. בַּצרור היתה שֹקית וּבַשֹקית היה ה"פוֹטוֹ" של שתי גוּפות ההרוּגים ההם, מן היָאהוּד. היצצתי בַּתצלוּם וכל דָּמִי קפא לפתע. עוּזי שלי, סרן עוּזי עֵילָם, שכב מת שם, עִם צבי'קה, סגנו.
הדַחַף הראשון, החייתי, האינסטינקטיבי, היה לחנוק את הניבזָה הזאת על המקום. לא לטפּל בּו בִּבנה שוּם טיפּוּל, שיסלח לי אדון היפּוֹקְרָטֶס. רק בּגללה אין לַבּת שלי אבּא ולי את האיש של חיי. אבל תיכף זכרתי את כּל סיוּטי-האַשְמָה שלה, כּל הקולקציה. זה שכָּמוני גם היא אלמנה ונוסף לכך אֵם שכּוּלה. אוּלי, אִם לא אנהג בּה כּרופאה, רק כּנוקמת, יוּכפּל השְכוֹל שלה גם עם הילד השני.
-"אַתּ יודעת?" אמרה לי מִבּלי שתקלוט מה עובר בּי ממש אותו רגע, "שבוּע לאחר שנהרגוּ שני היָאהוּדִים על קרקעית הואדי, בּאותו מקום ממש, יצאוּ שם מתוכו של העפר אחר הגשם פּרחים קטנים כּאלה, אדוּמים כּמו טיפּות דם. תיכף הבנתי שיש לזה קשר עִם מה שאני אשֵמה בּו: דם היָאהוּד שסָפַג העפר ההוּא רק בִּגללי, זה בּרוּר..." היא שָלתה לי, ישר מִכּיסהּ, איזה פּרח מעוּך, ואמרה: "זה הפּרח." פַּחַד נורא נסתמן בּפנֶיהָ, כּמי שממתין לעונשו.
זיהיתי את הפּרח בּנקל, מיד היכּרתי. שמו הבּוטאני, כּלומר בּלטינית נוּקשה של מגדיר-צִמחי-בּר, הוּא שֵם ארוך מאוד, שובר-שיניים, Helychrysum, ואילוּ בּעברית שלנוּ "דם המכּבּים". בּכל חנוּכּה נוהגות רוויטל ואני לקוטפו שם בַּואדי (הואדי מוּל "הדסה", לא ההוּא שבּו שוכנת מערתה של סאנא, בה נגזר גורל חיי), לשֹים בּאגרטל ליד חנוּכּיית-הגפן, לזכר החשמונאים של אז ושל עכשיו. עוּזי שלי הוּא אחד מרבּים, אִם כּי לי וּלבִתִּי הוּא האחד שאין תחליף לו. עכשיו, שכּאן בַּבּית, בּשכוּנת גִּלֹה שלנוּ, בִּרחוב הָאֲנָפָה שלא מִזמן ירוּ עליו, נָחוֹג אצלנוּ חג-אוּרים על רקע הקאסאמים שנוחתים כּמעט יום-יום על תושבי שֹדרות, אני מִתְקַשָּה, מתקשה עד מאוד לא לשמוט כּאותה פּיסת "פוֹטוֹ", זו שנותרה בַּמקום הארור בּו נורוּ בּעלי וּסגנו – את זיק האופּטימיוּת, זה שלמרות מחשכֵּי השֹינאה היוקדת, זאת שמִשני עֲבָרָיו של הגבוּל, יפזר פּה פּרחים ולא דם. פּלא ה-mi, הוּא הקול השלישי הנוצָר מצירוּפם של do ו-sol למין הארמוניה, אותו over tone מיוּחל וכָמוּהַ שכּל הדיסונאנסים מתלכּדים בּו לְתיקווה, נלחם בּי בּקושי הולך וגובר על מימוּש אותו נס-פּך-השֶּמֶן: נס שקורטוב השְפִיּוּת (אִם נִשאר בּו עוד) איכשהוּ יספּיק, להם ולנוּ, לִזְרוֹת אור...
