זאת לא הפעם הראשונה שלי בווינה ,כך שלא תשמעו כאן חוויות מרגשות אחר ביקור בבית של פרויד, סיור בבית מוצרט, ואף לא התפעמות מהפעם הראשונה של בארמון מלא שטחים רחבים ירוקים -מסוגננים ותמונות מרהיבות המעטרות קירות.
למעשה זאת הייתה מעין נסיעת נחמה אחר הריון שלא צלח. דופק העובר שבתוכי פסק עכשיו, בחודשי הקיץ, מה שאיפשר לי לקחת אויר, מחוץ לארץ, לעבודה הרבה שעוד מונחת לפניי. ולמה דווקא וינה? כי אחד ממורי הדרך היותר גדולים שלי- דודי מעין, חי בוינה, הוא ומשפחתו .תחושת הבטן אמרה שזה יכול להיות רעיון טוב. לא באמת תיארתי לעצמי שכך אוכל להתפנק כל הימים. נחתי כהוגן. דיברתי כהוגן. התנחמתי יפה ,יש לומר.
נחתתי בוינה באור יום, למעשה לקראת הצהריים, לאחר טיסה של שלוש שעות. הנחתי את המזוודה בבית משפחת מעין ומיד יצאנו אל הרחוב. רובע שתיים. וינה, כך מספרים לי, מחולקת לכעשרים ושלושה רבעים. ברובע שתיים חי רוב יהודי שזה כשלעצמו מרגיש כמו הזיה צרופה בהתחשב בעובדה שנסעתי לחו"ל כדי להתאוורר קצת. וכשאני אומרת רוב יהודי אני מתכוונת לכל מיני קצוות. יהודים עם שטריימלים, כאלו עם כיפה סרוגה, וכאלו שאם לא היו מחליפים מילה האחד עם השני לא יכולתי לנחש שאולי גם הם... משתייכים אליי באיזושהי צורה. והיה בכך גם משהו מרתק שכן לא מיהרתי לחשוף את זהותי. מתענגת על עובדת היותי בלתי מתוייגת, מתענגת על האפשרות להיות משקיפה לרגע. אז יצאנו מרובע שתיים. דודי לקח אותי לטיול בהאו גרדן. פארק ענק מימדים, יפהפה ומטופח להפליא. דודי מספר איך שבעונות מסויימות של השנה מורידים את כל הצמחיה ואיך מסדרים אותה בכל פעם מחדש בדבקות אסתטית מרשימה. זה מקסים בעיניי. ההבנה שכשמקום כבר לא נמצא יותר במצב מלחמה יש את האפשרות להשקיע בטבע למשל. הידעתם כי בוינה נותנים לתושבים המעוניינים בכך שטח אדמה במיוחד על מנת לגדל פירות ירקות וצמחיה? ממש כמו שאנחנו קיבלנו כאן מקלט לצרכי התיאטרון, רק עם מעט פחות צורך קיומי. עוד שמעתי כי זר לא ייכנס לשטח האדמה שהאחר יטפח וזאת על אף שהשטח פתוח לכולם. מרגש בעיניי.
התרחבות האפשרויות של הרשויות להגשמת רצונו של האזרח. בהאו גרדן יש גם בית קולנוע. ככה בתוך הפארק. בחוץ. מספרים לי כי בערב יוקרן סרט ישראלי כלשהו דווקא. עם צחי נוי. ועל אף ההתפעמות מהאוכלוסיה היהודית ואפשרות ההשתייכות הפשוטה הזו, הרגיש לי פחות נכון להשקיע את זמני בסרט ישראלי בעודי בוינה. התיישבנו לנו בבית קפה ירוק בתוך הפארק והזמנתי לי מיץ אגסים טבעי תוך כדי שאני משתפת את דודי בזוטות מהארץ. יש הרבה מהטבעי שם בוינה. אם פוסחים על השניצל והשטרודל מגלים מחוזות בריאים בריאים. עד כדי כך שהייתי חייבת יום אחד להיכנס לסופר ולקנות איזה חטיף לא בריא כדי להרגיש מאוזנת.
את יום שבת הקדשתי לסיבוב נרחב בלונה פארק ענק. פעם שניה בלונה פארק הזה אגב. וכשחשבתי על מקום להתנחם בו מיד חשבתי על הלונה פארק הזה כמקום נפלא לשוב אל הילדה שבי. עליתי על רכבת שדים וגם על רכבת הרים מטריפה שהפכה לי את הבטן, הלב וכל איבר פנימי אפשרי, וכמי שנזקקה לטלטול הזה ירדתי מן המתקן מסוחררת ומשוחררת להפליא. משם מצאתי עצמי אוחזת בבננה מצופה שוקולד לבן תוך כדי שאנג'ליקה, אישתו של דודי מתקשרת לברר מה לגבי ארוחת הערב ואולי גם גלידה טבעונית, או שאת הגלידה אכלתי יום קודם? בעצם יש גלידריה שאימצנו לנו על בסיס די יומיומי, כעת, אולי שולי לציין ביקור בבית גלידה, אבל זו הייתה מיוחדת ממש, גלידה בטעם לבנדר, בזיליקום, שעורה... זה הכיוון. ואם כבר הזכרתי את הגלידה אולי זה גם הזמן להתוודות שזו אהבה חדשה שנוצרה מהרגע שהריתי וממשיכה איתי גם כעת משההריון פסק. לא היו לי יותר מידי חשקים, אבל אני בהחלט זוכרת את עצמי מנחה את התיאטרון הקהילתי ומדמיינת את זמן סיום המפגש ואת הרגע שבו אחזיק בגלידה. וזה ככה.. נסחב איתי גם אחר כך ואפילו לוינה.
אכלנו. אכלנו אכלנו ואכלנו. היה משהו מרפא בצורך, הטבעי יש לומר, של המארחים להאכלה שלי זנה.. גם של אוכל, גם של שיחות משתפכות, גם של שינה. מצאתי עצמי נרדמת סביב 23:00 וקמה ב11:00 בבוקר לצהלות אנג'ליקה השואלת במבטא וינאי "איך ישנת? יופי יופי, תישני עוד זה טוב זה טוב"
אחר כך באו יומיים של שוטטות נעימה. הרגליים הוליכו אותי תחילה לאזור בו ביקרתי בפעם הקודמת שלי בוינה. ופתאום צדות עיניי מדרחוב מאבנים עתיקות. ואני מחייכת לי, על כך שתמיד אמצא את העתיקות. כתבתי על כך אף שיר. משהו שמשיב את נשמתי תמיד הביתה. העתיקות. ובמרכז העיר ליד הכרכרה עם הסוסים פגשתי גם משפחה ישראלית. הפעם באופן מכוון ניגשתי ודיברתי בעברית. ברגע אחד השתייכנו. רגע אחד אח"כ מצאתי את עצמי איתם על הכרכרה מטייילים לנו במרכז וינה או כפי שהפרש דאג לציין: "זו וינה העתיקה" אז שחררתי לעצמי ככה איזה אהההה ונרגעתי לי. כמו מי שהוכיחה לעצמה שוב איזו תובנת חיים. הלכתי הרבה ברגל. פוסחת על כל אותם המקומות אליהם נכנסתי בפעם הקודמת, פרט ללאש-חנות הסבונים האגדית של וינה. מי שמכיר אותי יודע שאני מכורה לחנויות של סבונים. זה מנחם, מרגיע, ממלא תשוקה ומפיג כל רע. השיגעון הפרטי שלי.
ביום השני של השוטטות ירדתי על מה שנקרא הזרוע של הדנובה, שם בית קפה על משבצת של חול מיובא עם כסאות נוח והוא נקרא... חוף תל אביב. בואו. כשאת בחו"ל יש בזה מן המרגש. לצידי הנהר הרבה אמני גרפיטי מרססים באופן מורשה וספינת תיירים ששטה הלוך ושוב. שם ישבתי לכתוב מעט. פתחתי מחברת שמסתבר שלא כתבתי בה כבר כמעט שנה. משהו בי התגעגע פתאום לעט ומחברת ככלי להתייחדות עם עצמי. משהו שם גם גרם לשאול את עצמי מתי. מתי שחררתי את האחיזה מהעט באופן מוחלט ועברתי לכתוב במחשב ובסלולארי. כי שנים ארוכות שהתנגדתי לכל זה בכלל.
את אותו היום האחרון חגגנו המעיינים ואנוכי בפיתה בוקס. מסעדה ובה שישה סוגי חומוס. אנג'ליקה מפצירה בי חצי בצחוק שלא לספר על כך לאף אחד כי בארץ זה יוכל להיות סטארטפ רציני. חומוס ווסאבי, חומוס עמבה, חומוס אגוזים... בצבעים שונים, בטעמים שונים והחומוס מאחד בין כולם. אחר ההתפעמות מן המנה הזו מצאנו עצמנו אנשים בוגרים עושים שטויות ברחוב, או אפשר לנסח זאת כקישקושי אמנים. דיברנו אל מה שהיה נראה כמו כיסא מאבן והסתבר כמקור לאינטרנט באמצע הרחוב, צחקנו על כל מיני הא ודא עם דגש על צחקנו הרבה. באמצע הלילה באה מונית לאסוף אותי אל השדה. חזרה לארץ. נהג צעיר ורענן שומע ברדיו המונית צלילים אוריינטליים מוכרים ואני מחייכת. אילולי המעיינים והמבטא הוינאי עוד יכולתי לחשוב שהתבלבלתי בארץ אליה הגעתי.
יש משהו מחמם לב לפגוש את המוכר בתוך הלא מוכר. בעיקר שאת מטיילת לבד, ללא האדם הנוסף איתו נוכל יחד לבקר את כל העניין ולזרות קורטוב ציניות. הלב התחמם. הנשמה התרוממה. המטוס טס חזרה לארץ ואני שבתי לאיתני מחוייכת. אני יודעת כתמיד שהדרך שלי ל זקוקה ליותר זמן. כך גם עם הדרך אל הילד. כשירדתי מהמטוס הזכרתי זאת לעצמי בהשלמה שיש בה עצה נוגה, אך גם נחת מהדרך. ובסופו של דבר, גם אם היא עייפה, היא יפה. הדרך.
