(על יצירתו של אוריה באר)
אוריה באר יקירנו איננו.
אוריה ידע להשקיף על העולם ולצלם אותו במשקפת ספרותית חדה מאד, רגישה מאד, אנושית מאד. הסופר אוריה באר, חתן פרס אולשוונג לספרות על הרומאן "עין הזכוכית של מיור פאבל" – ומי שמעיין בספריו יודע, שהוא נגע בגיבוריו בעין אוהבת, שוטט בזירה של גיבוריו, הן כמי שצולל לנבכי נפשם - הן כעֵד ההולך לידם – כמנסה להוביל, לתת עצה, לתת כתף. – והן כמספר על שיודע לאן הדברים הולכים.
אנסה לתאר את הפרופיל הספרותי שלו באמצעות מבט על שתי יצירות שלו –"מול ההרים הסגולים" – ו"שש מאות חלונות".
נתחיל ברומן "מול ההרים הסגולים" – זהו ,רומן שמלמד אותנו כמה חשוב שיצירה יודעת לגעת גם בצדדים הנשכחים, בצדדים לא מוכרים של החברה שלנו, יצירה שמאירה לנו את הפריפריה במבט לעומק, לתוך הנפש. הבה נביט ביצירה שלו "מול ההרים הסגולים".
ההרים הסגולים והחיים בשולי החברה
הקוראים דוהרים עמו ובוחנים באהבה נופים ואנשים: אנו בוחנים את ההרים הסגולים הנשקפים מן העיר אילת, ונחשפים לעלילה בעיר דרומית שכוחה ומרוחקת, עלילה ספוגת יצרים ותהפוכות. מדובר ברומאן חברתי על גורלה של אורנה, נערה שנקלעה לזנות ולסמים בעטיין של הנסיבות המשפחתיות.
היצירה של אוריה באר עוסקת באומץ בשאלות של השתייכות חברתית וניכור חברתי. הסיפורים טעונים באווירה יצרית ורגש עז. גם שפת הדיבור המשובצת בעלילה היא אותנטית. חייה של גיבורת הסיפור נעים בציר של בדידות, חיפוש אהבה וגעגועים לאין קץ. הדמויות ברומאן של אוריה באר הן דמויות קשות, ויחסי האנוש בין הדמויות הם על רקע מלחמת קיום קשה בשוליים החברתיים. הוא סוחף את הקורא למסע מטלטל בין קטבים רגשיים ביחסים בין הנפשות הפועלות, ולא פעם יש גלישה למעמקים קשים של אלימות, אך גם של חסד.
הן הגיבורה אורנה והן בן זוגה יוסף (המכונה יוס) חיים תחת צללי העבר, והם נאבקים כדי להתנתק מעברם ולעצב להם חיים אחרים.
הדרמה מועצמת באמצעות החיים הנקרעים בין עבר להווה, בין מציאות נורמטיבית לבין היסחפות לעולם האפל: במבוך הקשרים בין הדמויות אנו מוצאים קשרים אפלים,חוטים נסתרים, נסיונות להסתתר או להסתיר זהות . אוריה באר קנה את עולמו בסיפוריו הקצרים, ובכולם מצאנו כישרון לכתוב בצורה קולחת ומרתקת.
כמו בסיפורים קצרים שכתב, גם ברומן שלול, אוריה באר מפר את השלווה ומוביל את העלילה לצומת דרכים. באר בונה עולם של דילמות, פחדים פחדים, הסתתרות, לבטים, משברים , והתרת הסבך הופכת למרתקת. לעתים אנו חשים כאילו היינו בדרמה יוונית.
המשבר של יוס מוכפל כשבתו לילי לא מזמינה אותו לחתונתה, ונודע לו על כך בקניית מוצרים בחנות. נחשפת כאן מערכת משפחתית מסובכת וקשה, וגם האם טובה מתקשה עם בחירתו של בנה חנן. כתיבתו של אוריה באר חושפת את זוויות הראייה המתחלפות של הדמויות השונות, והוא מתאר את גורל הגיבורים בדקות, במורכבות ובהבנה.
שני הסופרים מתארים את החיים כגן עדן של שושנים וקוצים כאחד, אהבות ואכזבות, והם יודעים איך להוביל את הקוראים לרגעים של הנאה רבה.
שש מאות חלונות של עולם אפל
בקובץ סיפורים זה – "שש מאות חלונות" - אוריה באר לוקח אותנו למסע בזמן – לפינות שונות של ההיסטוריה היהודית.
הסיפורים של אוריה באר ממוקמים לכאורה בנקודות זמן שונות, בסיטואציות מקומיות שונות – אבל מי שמניח את הספר מידו, מרגיש, שיש רוח אנושית מיוחדת, יש ניחוח וארומה שמחברים את כולם: ניצוצות מן ההיסטוריה של תקומה ומאבק וימי סבל ותלאות.
אחד הסיפורים נוגע בציפור הנפש של היהדות, בתפילה במניין: מדובר במסכת אנושית, בדמויות הנקלעות לטרגדיה של נקודות מבט שונות. שבו לרגע וקראו נא את הסיפור "העשירי למניין". סיפור זה יכול להוות דגם קלאסי של סיפור נוסח אוריה באר. אנו נכנסים לסיפור, ודי מהר אנו נקלעים למצב של "סיפור בתוך סיפור", עד השיבה אל נקודת המוצא. התחושה לאחר כברת הדרך היא, שעברנו תהליך של התרת הקשרים, של קתרזיס.
הסיפור פותח בצעידה של המספר בתוך רחוב צר בשכונה חרדית בירושלים, ומסביב לה כמה בתי כנסת, ותוך כדי הצעידה של המספר וחברו, פונה אליהם יהודי מזוקן בכיפה שחורה ומבקש להצטרף לתפילה: "תעשו לנו טובה, חסר לנו יהודי למניין. עשירי. בואו בבקשה". עמוד 72.
לכאורה פתיחה תמימה והסיטואציה פשוטה. המספר מנסה להתחמק בטענה של קוצר זמן "אנחנו בדרך לכותל", אך הבקשה מתעצמת: "אני מאוד מבקש. יש כאן מתפלל אחד, שאביו נפטר לפני שבוע. הוא חייב להגיד 'קדיש'. זאת מצווה, באמת מצווה גדולה".
חשיבות המצווה להשלים מניין וסיפור ה'קדיש' אינם מאפשרים דרך נסיגה. השניים נכנסים לתפילה כדי לאפשר קיום מניין לאמירת 'קדיש'. לאורך כל התפילה חש המספר, שחברו מתפלל, כמי שכפאו שד. וכאן מתחיל הסיפור בתוך סיפור. חברו מבקש להסביר לו מדוע הוא שונא להיות 'עשירי למניין': "זה סיפור עצוב מימי ילדותי...אני נושא אותו איתי כבר עשרות שנים".
כאן נשזר סיפורו של סמי החבר, ואנו נחשפים לסיפור יהודי של גולה וגאולה: אביו של סמי, מספר הסיפור, הגיע לצרפת מפלשתינה בסוף שנות העשרים כדי לרפא את עיניו החולות. יש כאן כבר בתחילת הסיפור דילמה של חשש מבגידה בערכים, מפגיעה בערך מקודש. האם לעזוב את הארץ בשל מחלת העיניים? היציאה לצרפת נתפסת ככורח המציאות, שכן את מחלת העיניים טרכומה אפשר היה לרפא אז רק בצרפת. גם ההישארות לאורך שנים מוסברת בכך, שמחלת העיניים טרם התרפאה, ויש צורך בטיפול מתמיד. כל הזמן אנו בתוך המעגל הסגור של רצון להיות בסדר, לא לפגוע בערך מקודש.
כמו בטרגדיה יוונית, האקספוזיציה היא חזות הכול: הדילמה הזו שנחשפה במערכה הראשונה, תוליך אותנו בווריאציות שונות לאורך העלילה. האב משתקע בצרפת, ועושה חיל כחזן רב מוניטין. האב זוכה לתהילה, וסיום האקספוזיציה מצטייר כפרק שנושא תקוות לעתיד טוב: "עד מהרה נבחר לשיר בבתי הכנסת הגדולים בצרפת: בפריז, שטרסבורג, מרסיי ובעצם בכל אירופה. הוא הרוויח יפה, ועתידו כחזן וכזמר אופרה במרוצת השנים נראה מבטיח".
פרק ב' של העלילה עובר משלב המבוא, שיש בו נקודת זינוק ואפשרויות רבות, לשלב הסיבוך של העלילה: "הכול התהפך לאחר פלישת הנאצים לצרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה". פרק זה חושף בפנינו תקופה אפלה בחיי יהודי צרפת: משטר ווישי, הרדיפות, משלוח של יהודים למחנות השמדה.
אביו החזן המפורסם לוקה במחלת גרון קשה, "ומקול הטנור הנהדר שהיה לו ו לפני המלחמה, נותר קול דקיק, מעורר רחמים, שלא התרומם עוד. חלומו לחזור ולהיות חזן גדול אבד לעולם".
האב שנטש את הארץ בשל מחלת עיניים, נאלץ בערוב ימיו לנטוש את הקהילות הגדולות לטובת קהילות קטנות, עיירות נידחות. באוויר מנסר סיפור של גמול, של עונש על אובדן ערכים, בגידה בערך מקודש.
האב זוכה לקבל בקושי משרת ראש קהילה בעיירת כורים קטנה ואינו רווה נחת: עליו לעמול קשות כדי לשכנע תושבים להגיע לתפילות. מכאן אנו מגיעים לשלב התרת הקשרים, חשיפת הקשר בין סיפור חייו של האבא לתחילת סיפור המסגרת: סיפור ההתנגדות של מספר הסיפור להיות עשירי למניין.
אנו נקלעים לתפילת יום כיפור, לקראת "תפילת כל נדרי הקדושה". עוד קודם לתפילה סופר לנו על המאבק של אביו באמיל רוזנהיים, שממעט להגיע לתפילות, משום שהוא מכור כל כולו ל'כולבו' שלו, לעסקים. אמיל מצטייר בעיני אביו, כמי שמעדיף חומר על רוח, עסקים על ערך מקודש.
האב החזן פונה לבנו, זה שמספר לנו את הסיפור, לרוץ מיד לכולבו של אמיל רוזנהיים ולהזעיק אותו לתפילה. אמיל מגיע בעל כורחו כשהוא חולה, והסוף טראגי:
למחרת התפילה לוקה אמיל רוזנהיים בדלקת ריאות קשה ומת, כאשר אביו של הילד, מתבשר על כך, הוא מזמן את כל הקהילה לטקס האשכבה. האב החזן עורך את ההלוויה של אמיל והאווירה קשה. סמי, הילד שבגר, נזכר ממרחק ימים במבטיהם בני המשפחה: "אשתו של אמיל רוזנהיים ובניו דקרו את אבא בעיניהם וכמו אמרו, אתה הרגת את אבא. אתה והמניין שלך בערב 'כל נדרי'...כן, אתה החזן שמזמר עתה 'קדיש', אתה גרמת למותו".
בני הקהילה כועסים על אביו, נמנעים מלברך אותו בשלום. המספר נזכר באותה תקופת ילדות פצועה, השנים שנידו אותו ואת אחיו. שלב ההתרה של העלילה מחזיר את כל החוטים לסיפור הראשוני: סמי המספר חשף את הטראומה של חייו, ומתוודה בכאב: "מאז אני שונא להיות משלים מניין עשירי".
שש מאות חלונות – תצפית ללב המנזר
וניתן מבט בסיפור אחר שנושא את שם הקובץ כולו –"שש מאות חלונות". מי שקורא בקובץ הסיפורים הקצרים של אוריה באר, מתרשם מאמנות הכתיבה, מאמנות הסיפור: אוריה באר יודע לעצב דמויות בכישרון רב, מיטיב לחשוף בפנינו דמויות בעלות ייחוד, בעלות סיפור אישי מרתק. באר שוזר ביד אמן פרט לפרט, חוט לחוט, עד לבניית רקמה נפלאה. הדילמות שעולות יוצרות מתח בין המציאות לבין ההכרח לשמור על הערכים – וכמו בסיפור הקצר הטוב, יש בסיפוריו של באר מסר גלוי, וניצוצות של מסר סמוי.
הסיפור "שש מאות חלונות", זה הסיפור שנושא את שם הספר, פותח חלונות לתקופת השואה, מעצים את הדילמה הערכית, את ההישרדות כיהודי בעולם כּה אכזר.
אנו מתוודעים לסיפורה של גיבורת הסיפור, הני, בילדותה: אנו נחשפים לסיפור משפחתה, סיפור של פליטים יהודיים שברחו מגרמניה לאחר ליל הבדולח. אביה נאלץ להסתיר אותה במנזר. האב האומלל זוכה להבטחה של אֵם המנזר לשמור על ילדתו מכל משמר. כעבור שבועות אחדים, נדרשת הילדה להכרעה מיידית. אם המנזר מאיימת עליה: אם תסכים לאמץ את הדת הנוצרית – תזכה ליחס אוהד, ואם לאו רע ומר גורלה. הילדה מבטאת את הקול הערכּי הצרוּף - ומול עולם קשה ועוין היא נקודת אור. הלב של כולנו יוצא אליה.
נקודת המשבֵּר הופכת לאסון עבור הילדה הקטנה. ילדה קטנה מול עולם אָפל, מול אֵם מנזר נוראה, היורדת לחייה: "אינֵך רוצה להתנצר....מהיום והלאה את מנַקה את כל חלונות המנזר, ואת לא מפסיקה עד שכולם נקיים ורחוצים". ימים של תלָאות בעולם של חשכה, ומעשים מלאי סיוטים נפרשים בין כתליו של מוסד, המתיימר לבשֵׂר ערכים של קדושה ואמונה וחסד. כדי להוביל לרגע של פואנטה - אנו זוכים לשלב של פתרון מדומה: "יום אחד נטלתי ספר קדוש גדול שהיה מונח על אחד המדפים, הוצאתי מכיסי זנב עיפרון ושרבטתי בעמודו האחרון, שהיה בלוי מרוב שנים, כמה שורות שעלו בדעתי. סגרתי את הספר והנחתי אותו במקומו". וידוי נסתר, שנגנז בין דפים מאובקים, מלים שהפכו לאחר כתיבתן לתעודה, עדוּת שמחכה לגאולתה.
אוריה באר ידע לתת חיים לעט האמן שלו. באר צלל לבאר, באומץ ידע להביט לתוך קרבֶיה של החברה בפריפריה, ידע להבין לנבכי נפשם של יהודים בעיירה בגולה, ובכל סיפוריו תמצאו זוויות אנושיות מאד. סיפור השוֹאה הואר בהבזקי אור וצל, במכת סנוורים דרך שש מאות החלונות. היטב הרגשנו - כמה היה אוריה באר רווי בתודעת השואה, כמה ביקש לקרֵב אותנו למסתרי לבם של יהודים, שסבלו בשואה.
שש מאות החלונות של אוריה ימשיכו להישאר איתנו, אולי יהפכו לחלק מתוכניות הלימודים במשרד החינוך. אפשר לראות בחלונות האלה - נקודות תצפית של הזמן שלא חלף, של כאב שאינו מרפֶּה, ושורת הסיום של הסיפור אכן הופכת אותם לנקודת ראות שכל כולה סבל וראייה פנימית, ראייה לעומק הזמן היהודי האמיתי.
אוריה באר יחסר לכולנו, יחסר לספרות העברית. יהיה זכרו ברוך!