החיים כמסננת
פרק מתוך ספר/ גבריאלה מורז

הזמנים מתנהלים במחלקה בפרקי הזמן הקצובים בין הארוחות. נראה שההיצמדות הזו לזמנים קבועים וידועים מראש משרה רגיעה כלשהי על צוות האחיות וכוח העזר.
שתי הנשים ששכבו בחדר שלי היו הרבה יותר מבוגרות ממני וקיוויתי בליבי שאין שום פרמטר מקביל בינינו ושאני שם רק מפני ש שם בלבד היתה מיטה פנויה (מן הידועות הוא שמחלקות פנימיות תמיד עמוסות).
בבית חולים שיגרה היא בריאות. על הדלתות תלוי לוח זמני הארוחות, ביקור הרופאים ועוד זמנים קבועים של נהלים שונים.
הוא אינו יודע להתרווח בתוך קצב שאינו שלו – או שהוא ממהר מדי או שמתוך מהירות יתר מחמיץ את המטרות. מהמתקשים להבין שהעולם ממאן להתאים את הקצב אליהם, כנראה משום כך החליט לקבוע את לוח הזמנים שלו – מתי הוא מגיע או עוזב – לפי שעות ה"האכלה",  שעות שהיו מדויקות על פי הדקה.
בנסיבות כאלה קל לי להתחבב ולאגור כל חיבה אפשרית לרגעים בהם אני זקוקה לתשומת לב כזו או אחרת. אך אנושי היה שערכתי השוואה ביני לבין האשה שבקצה החדר שלא חדלה להתלונן ולבוא בטענות. (החולה שבינינו או שהיתה לקוית שמיעה או שהתרגלה לכך כפי שהתרגלה לשאר טרדות החיים שעברה).  מגשי האוכל שהוגשו לה הוחזרו כלעומת שהגיעו ועל אף שנאמר לה כל פעם מחדש שאם לא תאכל תחובר לזונדה, היא היתה אפטית לחלוטין לאיום כאילו אמרו
לה שיקראו לשוטר. הצוות הגיב באותה אדישות אבל החולה זכתה לדקה-שתיים של תשומת לב

למזלי אף פעם לא התמכרתי לנוחות הנפשית של שהייה בבית חולים על אף שהבטחון בתחושה שאני תחת השגחה טובה (במיוחד בבי"ח העמק) בנתה כל פעם נדבך על נדבך להרגשת החולה השלישית, זו שבמיטה לידי, על אף מימדיה הפיזיים הגדולים, תפסה בקושי את מלוא הנפח שבחלל החדר. אף אחד לא בא לבקר אותה וממה שאמרו הרופאים בחילופי המשמרת הבנתי כי היא מחכה שיתפנה עבורה מקום לשיקום. בגלל שתיקתה אי אפשר היה לדעת ממה היא סובלת, רק מדי פעם, בפתאומיות היתה מתרוממת, נעמדת בנחישות רבה לא מודעת לחלוטין שחלוקה הפתוח מאחור חושף את מה שאילו היתה מודעת לא היתה רוצה לחשוף מן הסתם,  ושואלת אנשים מוכרים לה או לא אם מוכנים לקנות לה סיגריות או קולה. בהתחלה הפנתה אלי את השאלות האלה ואני, כמתנגדת טוטאלית לשני הדברים גם יחד, סרבתי. בדיעבד אני חושבת שזו היתה התנהגות חסודה וצדקנית, תכונה שאני מתעבת אפילו יותר מעישון וצריכת קולה. בימים מאוחרים יותר ניסיתי לכפר על מעשיי בכך שעזרתי לה בכל דבר אחר שיכולתי (בנסיבות האלה להשאיל לה את בקבוק השמפו הרגיש כמו נדיבות גדולה).
חלק מסויים מהעיסוקים שלי לאחרונה זה לעשות ספירת מלאי לכישורים הקוגנטיביים שעוד נותרו לי, כמו למשל לרפד את עצמי בסימפטיה, ולצוד מחמאות מהצוות הרפואי. מסתבר שרופאים טובים ככל שיהיו הם תמיד נופלים בפח ואז אני מקבלת מענה לכל שאלה חריגה ככל שתהיה מהנוהלים. אף את הלקח של שכנתי (המתלוננת) לחדר למדתי היטב כשנוכחתי איך רוב הצוות מנפנף אותה, חמורה ככל שנראתה תלונתה...