"כֹּל שֶׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר אֶל כִּסֵּא בְּחֶבֶל וּלְעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה. הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת בּוֹ בְּצִנּוֹר כְּדֵי לְגַלּוֹת לְמַה הוּא בֶּאֱמֶת מִתְכַּוֵּן." (בילי קולינס, "מבוא לשירה")..
למבחני החשיבה לא נלמד נושא הדאגה, שנפח חומר הלימוד שלה כגודל אלגנטיות השירה במיתוסים - תנ"כי, עממי, ספרותי - כרך עבה של בלוטות התום, הן חוסמות כל חבלה ועינוי שעלולים לקרות בשל אי עמידה במבחן הפיוטי. תכונת הדאגה המפוייטת מעצימה, כאושר לבעלי לב שבור כרונית, כשמדלגת על לבו של הגוף, והולכת הכי רחוק, לעולמים. בהם מושל אדם שתכונותיו בידדו אותו מרצונו מטבעו. וכאסיר בטחוני הובא להיות לקוח במוסד לחינוכו. אבל, מישהו מחובר למערכת, כנהוג לפי חוק יבש דידקטי, כלא מורגל ליניקה מסיפור מיתי, ומתלמיד קטן, יפחד הבוחן מעצמו הלא מעשי, חש בשד פיוטי. והוא הלא יונק נקלע לקונפליקט מיותר עם הקרובים אליו במשטח דריכתו, ובאמונות סרק ללא דאגה, במקרה הטוב מתבצר, עטוף בידע שימושי ונגיש - טכני טכנוקרטי.. ויכל להימנע מהנסיגה הזו מהשכל היונק, אם בנעוריו התארגן ליהנות ממותרות של סימולציות הלב השרוי אז פיזיולוגית בקטרזיס הנעורים חסר הפשר, כשעודפיו הקוגניטיביים פנויים לנשימה ארוכה, כי טרם נסחט בחיים כלכלית...
ודווקא, המודאג כתלמיד לדעת אותה, זו שאין לה אחים להגנה, והוא לבדו אבירה, תוצרה - של אלת הציוויליזציה, לא יתקשה לעבור "מבחני נוחיות הבוחן", והבוחן המוצב על אסלת מערתו הפסיכופיזיולוגית לא יפריע לו להתאהב בתנוחת הקריאה. הרי היא שקוראת לו - אהובי ותלמידי, והוא חש עמה את הבאות, גם תחת עין הדג הרשומה על נייר הנוחיות של הבחינה המפלגת בין אונות מוחו, ובין כל המוטל בספק כמוהו. רואה את עתידו בספקות האהבה, בחומר ראשו היא אחת שלמה.
והנה, מקצועות צרים מתרבים בחברה, כצבא קבע מסתדרים במסלול המסרטן, הניזון מכלל חסרונותיה. רק שבחיים כמו בחיים, מי שיצא מן השליטה, נלחם על ידיעתו האינטימית של חומר לימוד, וייקרא אל חבריו ומוריו לשעבר, במלוא תודעתו מגולגל אחורה, לעמוד מולם כמו מול אמו ואביו, נשבע לזכותו להיות בוגר. ויעשה זאת כמשתוקק אליהם, כמבקש שישפטו להנאתו את יכולתו להרשים, ויתנו לו אורך נשימה, וציון. מהמבחן הזה יצא מנוסה אינטלקטואלית בכל מרכיביו. שהרי "המרכיבים הראליים ברובם בלתי-נגישים לתודעה, ביכולתנו רק לנחש את טבעם. לעומת זאת, עיצוב מסוגנן של עצמנו מספק לתודעה את כל הנדרש.. והתודעה עוקפת בכך את התסכול המתמיד..ומסתפקת בהכרה של תוצרים שהיא עצמה בנתה בהתאם לצרכיה" (יעל רנן, "על המלכים, צוענים, ושחקנים", המכון פורטר, 2005, עמ' 105), בהתנהלותה הוירטואוזית מעבירה התודעה קו אדום בין התלמיד הנצחי שלה, ואדם כללי. ועל המוכשר לנצח להימלט מהכלל ולהמשיך את חיו בלי סיפוק. ודווקא, עליו יערכו בתהום מבחני הנורמליות: בור? חפשי? פושע? שיכור?..או אפיקורוס, חש עצמו כביטוי בלעדי, כמגילת החופש, שללא החברה הדידקטית או האנרכית, הוא כוחני פחות..או יותר ממנה, או מתקיים אחרת - כשבזמנים טובים יצמחו ממנו גבעולים של משוררים ופילוסופים. ובזמנים הטובים בתודעת החברה החשיבה הפילוסופית כבר תשתווה לפוריות, לעיקרון גידול המדענים בעלי קשב פיוטי.
כשזה יקרה, תהיה זו הצלחה של למידה מסוגננת יוצרת טקסטים מדעיים ורוחניים באיכות פיוטית. הקורא בהם בהכרח מקבל מצפן לעתיד, הנבחן עליהם מגדל את יכולתו להשתמש בתבניות חשיבה אידאליות שלמד לפתח בשגרת בית ספרו.
ובמסדרון עשוי משברי תודעתו, בבדידות מפסלת הרגישות המעשית, יחפש הלומד טקסטים אשר באיכותם משתווים לו – תלמיד תודעת הפאר האבולוציוני.
אנא, הסירו את הריאליטי של מערכת הסירוס המשטחת, והמוח היהודי שוב יתגלה, ויגע בנשכח שלא מחכה לאסון. וההשגחה הפילוסופית שוב תיראה באור יום, מובנת מאליה כאות קין בחזית הרצון לאושר הלגיטימי רק כי מגיע לבעלי לב שבור כרונית.. וגם כשבמוסד הלא חינוכי היום, הפילוסוף השר מתפרש כהפרעה שכלית, זו סגולתו - לשם הקידמה לוקה במגפת ההצלחה של הפרעת קשב פיוטית..
2007 -2014
* נטלי גוטמן-חוקרת ומרצה
