צילום: דקל אבו
״זה לא מתאים, החגורה השחורה עם הנעל החומה״ אמרתי לבן זוגי במעלית ברגע שהבחנתי בכך.
״מה הבעיה״ כאילו שאל ותוך שניות הוציא את החגורה מלולאות מכנסיו, סובב את האבזם וקיבל חגורה חומה אותה השחיל חזרה בתוך הקשתות הקטנות שמצויות על רצועת הבד שמקיפה את מותניו.
באיזו קלות הסתובב האבזם, מלמלתי לעצמי, שינה את צבעה של החגורה והתאימה למרחב הלבוש.
האם באותה קלות שאלתי בקול אפשר לשנות בחיים רגעים, להתאים מצבים, לחצות מרחבים של זמן ומקום...
בן זוגי חייך ודיבר על הרגעים האלה הפשוטים, שמשתנים בן רגע במגע יד - מתג חשמל שהופך חושך לאור, מפתח שמעביר מן החוץ אל הפנים ולהיפך, לחצן ומקש דיגיטלי שמאפשר לחיות בעולמות וירטואליים שונים.
ואני,
אני דברתי בקול על רגעי השינוי האלה המורכבים שעניינם בראש ובלב, במחשבה וברגש ומהותם בפרידה.
פרידה מהעוגן של המוכר והידוע שמעצב מסגרת של יציבות, ששובה את הנפש בתחושת בטחון ושמפזר ניחוח משכר של נוחות. פרידה מדמויות ששזורות סביבך במעגלים, כמו חלקים בפאזל של החיים, שהיו חלק מעולמך ומעיצוב עצמך. אך גם פרידה שיש בה הזדמנות לריח חדש ולמראה אחר, שמעוררת טעם של סקרנות וצלילים של היפעמות.
דיברתי על רגעי השינוי האלה, השזורים בקשתות הקטנות של רצועת החיים ובכל סיבוב של האבזם נודדים בין גוונים כהים של עצב וגעגוע לבהירים של שמחה, אתגר והרבה התרגשות.
הוא הקשיב לי בן זוגי , חייך ואמר: "איך בשניות בהן ידי הפכו את צבעה של החגורה, את הפכת במחשבותייך והשחלת אותן בלולאות שמצויות על מסילות החיים..."
