מאמר:
על מוסר ויצירה/ יוסף כהן אלרן
האם היצירה צריכה לבטא מוסר? דהיינו, להיות מוסרית? האם היוצר שכתב אותה צריך להיות מוסרי? האם צריך לדון אותו על מוסריותו? - דברים שעלו בערב שבו השתתפתי בספריית קריית-אונו, ואני מביא אותם כאן בלבוש מסודר יותר, וכמובן אלה הם דברים של הלב, לא דידקטיקה.
ובכן מהו מוסר של יצירה? מהו מוסר בהקשר אליה? אלה שאלות שהנושא מעלה מיד, ואני מנסה להגדיר לעצמי מה הוא מוסר באמת ואיך להגדיר אותו. זה אינו פשוט. ברור שאפשר תמיד לומר: "ואהבת לרעך כמוך", אלא שבעיניי זה פשטני, גם נאיבי בעיניי לא במעט. אכן יש בנו אהבה לאחר, אך אנחנו יודעים שחוץ מילדינו איש אינו קודם לנו, וברוב המקרים גם לא כמונו. יש אפוא בשאלה "מהו מוסר" יותר שאלה ויותר אתגר מאשר תשובה. וזוהי כמובן דעתי שלי.
כי דעתי היא שמוסר יכול להשתנות, והוא אכן משתנה. מתקופה לתקופה ואפילו ממקום למקום, או אפילו מאקלים לאקלים. ואנחנו באים כאן לדון במוסר שביצירה, וכבר אני אומר כי גם היצירה תלוית מקום בתכניה, וכי יצירה לא באה ליפות. כי אם היא באה ליפות את הדברים, בלי קשר לאמת של נופה, בלי קשר למחולליה, ליצור מצבים לא הגיוניים וגונבי דעת, הרי זו יצירה שקרית שאין בה אמת של יוצר אמתי והקורא הטוב לא ירצה בה.
אולי נוח לי להביא דוגמא מאחד מספריי, במקרה זה "שמועות על אושר" שמנחה הערב כיוון אליו ושבו, כחלק ממנו, מתנהל רומן מכתבים בין גבר נשוי לאישה נשואה. יש בו דיון שמתנהל בין השניים בעקבות התכתבותם על מהותה של אותה התכתבות, כי זו מעלה בהם ריח של בגידה. המנעד רחב מאוד, מסתבר. אני חושב בעקבותיהם מהי בגידה, ונדמה לי שאני נעשה לא בטוח להגדיר אותה. אבל אני מאמין שיש לבגידה צורות שונות ומשונות ודרכים רבות להתקיים. אני מניח שכל אופי וכל אילוץ מולידים אופן שונה של בגידה, בדיוק כמו אותו מנעד של מוסריות או של העדר מוסריות. דעתי שמידת המוסריות של אותה בגידה, שהבאתי לכאן כדוגמא, היא מידת הצידוק שלה, מידת הדחף, התירוץ, המניע, ואלה באים מתוך האמת של אותו אדם, מתוך היצר שלו שמכתיב לו.
כי היצר קובע את רמת הדחפים של האיש ההוא או האישה ההיא, משנה את האמת שלהם לפי מה שתוכם חש ולפי מה שעיניהם רואות, ובעקבות זאת את המוסר האישי שמוביל אותם, שבונה אותם. איני בא לומר כאן שאלה בעלי מוסר יציב והחלטי שטבוע בהם, כי מוסר צריך להיות קיים בכל מצב ולא רק כשנוח בכך. אך אנו דנים במצבים שונים של אנשים שונים ואפשריים, כמו שאנו דנים כאן בשאלה הנדרשת: מהו בכלל המוסר, אותו קטונתי כנראה מלהגדיר, ואם הוא קשור ליצירה.
כך או כך, איך זה נוגע ליצירה, שהיא נושא הדיון שלנו? כאן אומר את דעתי כי יצירה היא יצר. כי בלי היצר אין כתיבה. זהו דחף שאני מגדיר אותו כחולי לא נשלט. ככזאת אין לה ליצירה גבולות ולמעשה גם אין לה מוסר משלה, כמו שאין חטא של כתיבה ויש רק חולי של כתיבה. המוסר שלה נובע מתוך כל אחת מן הדמויות שמאכלסות אותה, כל אחת עם בריאותה או עם חוליה, וכאן אני נוגע במה שאמרתי קודם לכן. כי בלי יצרים היצירה לא תתקיים, אין בה עניין ואין לה תקומה; היא עצמה חסרת צורה, מושג, מסגרתה אמורפית ושיפוטו של הקורא צריך להיות משפטן של הדמויות, מעשיהן של הדמויות, בוודאי לא דמותו של המחבר.
אני אומר זאת כי נשאלתי אם מחבר צריך להישפט על מה שכתב. ובכן ברור לי כי לא. המחבר כמוהו כעלום, כלא קיים. כי אם לבקר מחבר, הרי שאז אפשר כמובן לבקר את רמת יצירתו, על האמת שבה. לא על זה שכתב, כי זה מה שראה דמיונו, אלא איך כתב את הדברים שראה. אם כתב טוב או רע. דהיינו אם הצליח ליצור אמת עבור הקורא. כמוהו כאותו עיתונאי המדווח על דברים שקורים, שאותם הוא מביא לידיעת הקורא. לך ושפוט עיתונאי על ידיעת אמת שהוא מביא, אלא אם כן סילף אותה.
אנחנו שכותבים נותנים לדמיון שלנו להתפרע ככל האפשר, אולי מרשים לעצמו לתאר פנטזיות שחווה מוחנו, מלבישים על דמויות שיצרנו את ההונאה העצמית שלנו בעודנו ספונים בריבוע של חדרנו - אבל בתנאי שהדברים יהיו הגיוניים, בעלי היבט פסיכולוגי ואנושי נכון, בעלי השתלשלות טבעית ומעוררי אימון. אלו הם הגבולות. גבולות שקובע אופיו של הכותב, על אף שהוא נותר בחדרו, כאמור, על כיסאו, רתוק לנייר עליו הוא רושם.
מישהו בערב המוזכר, באופן שרצה לאתגר, אמר כי יש בכתיבה משום הונאה. "הונאת הכתיבה", הוא כינה זאת. שמא המנחה עצמו. יש אמת בדברים, הלא זה אולי עצם העניין - אבל הקוראים נכנסים מרצון לאותה הונאה ובידיעה מראש שזוהי הונאה, אם כך. הונאה כי זה דמיון, לא הונאה מעשית. לא באמת. כמו אלה שנכנסים לאולם קולנוע חשוך לראות סרט אימה שירעיד אותם למען ההזדכות הנדרשת להם. הם יודעים שכל זה אינו אמתי, מרשים לעצמם להצטמרר, זה חולף אבל מנער משהו בתוכם, ולבסוף ובכל מקרה – הרי זאת ההחלטה שלהם, בחיפוש אחר הקטרזיס.
ואני שואל: האם עצם ה"הונאה" הזאת עושה את המחבר בלתי מוסרי? והלא, כאמור, הקוראים באים ונכנסים מרצונם. זה כמו לבוא כדי להיטמע בתוך חברה אחרת ולטעון כנגד המקובל בה. אם אני בא לחיות בחברה שיש בה מקובלוּת אחרת, הרי שאיני יכול לטעות בעניין המוסר שלה. גם לא בדברים המוחלטים, אולי, כמו במצב של נטילת חיים. בדרך כלל יש חוקים לכך, שגם אותם מכתיב המוסר. כי זה שאסור לי לרצוח את האחר אוסר גם על האחר לרצוח אותי. זה שוויוני ולפחות משום כך זה מוסרי. אני יכול לומר כי ככל שהחברה נחותה כך המוסר נעשה נחות וקיצוני, ואילו חברה מתירנית מדי מובילה אל הדקדנס ואל התרופפותו של אותו מוסר מדובר. זאת דעתי. ונזכור שכל זה עדיין בעיניו של המתבונן.
אני מניח שיש אנשים חסרי רגישות לנושא המוסר האישי שלהם, ומכאן בוודאי קצרה הדרך למוסר הציבורי. זה לא אובייקטיבי בוודאי. זה פחות תלוי במעשה עצמו ויותר תלוי באדם שעשה אותו. זה תלוי במנעד הרחב של מושג המוסר, כך שזה גם תלוי-אישיות, תלוי-חברה, ואני מרשה לעצמי לומר אפילו תלוי-גיאוגרפיה.
לאחר מחשבה נדמה לי, שהחשוב ביותר בכל העניין הוא המניע. גם שלי ככותב. ואני שב אל העלילה שכתבתי: מדוע זה קורה כאשר זה קורה? איך זה קורה כאשר זה קורה ?זה הדחף האנושי של אותה דמות מסוימת? ומדוע אני כותב את זה? האם באתי להעלות מצב, לתאר את החיים, בדרך כלל את המסובך בהם והאם עשיתי זאת לצורך מסחורה של היצירה? כי אז חוסר המוסר שהבאתי בה דבק בחוסר המוסריות שלי, בגלל הסיבה שבה כתבתי את הדברים: ההצלחה שלי! כלומר יצירה שבאה לגרות את הרצון של הקורא לקרוא, כאשר המטרה מאחורי הדברים היא מסחרית גרידא. במקרה זה תהיה זכות השיפוט על המחבר מוצדקת, כי אז הוא הביא את מוסריותו החסרה או היחסית אל תוך היצירה שלו.
פעם אמרה לי קוראת שהספר שלי) זה היה לאחר שקראה את הרומן "עקרון הכמיהה") ריתק אותה והיא לא הרפתה ממנו, ובצניעות, היא אמרה לי שהספר כתוב בעיניה לעילא. אלא מה, אמרה, הסיפור שסיפרתי הוא "נבזי". במילים אלה. אבל, אמרתי, זה רק סיפור שהבאתי, והיא חזרה ואמרה, "אתה אדם טוב, אבל הסיפור שלך הוא נבזי".
לא נעלבתי, כי נבזי לא הייתי מעולם, מהיכרותי עם עצמי, גם הגבילה רק לסיפור. היא גם הודתה שהספר ריתק אותה וזה כמובן החמיא לי. כי אם הספר ריתק הרי שהזדהתה עם אחת הדמויות לפחות ואולי עם יותר מאחת, שאם לא כן הייתה דוחה את הספר בשל חוסר האמת שהיא חשה בו. כמובן שזכותה הייתה לשפוט את הסיפור, אך לא אותי. נראה שעשיתי את עבודתי היטב אם כדי כך חשה את הדברים. אני עצמי לא יכול לשפוט את שכתבתי והדברים אכן קרו, אם כי קרו רק לעיני רוחי.
אני מביא כדוגמא של דילמה מוסרית שעל הקורא להשיב עליה, את תמצית הרומן "עיקרון הכמיהה" - אם תרצו, תוכלו לדלג - על אף שאני מגלה דברים, אך זאת היות והספר אינו בר השגה מזה שנות דור: האיש והאישה הנשואים והורים לילדים מתאהבים אך מחליטים לא להתגרש, בעיקר כדי לא להרוס את שתי המשפחות.
שתי שאלות לקורא: א. מה יותר מוסרי, המשך היותם יחד באהבה גדולה בהיותם נשואים לאחרים ושמירה על קיום המשפחות, או שמא גירושים מבני זוגם והרס של שתי משפחותיהם? ב. לאחר מותו, נפגשת המאהבת עם האישה שמגלה כי יש להם בת משותפת, והמאהבת מספרת לה שזאת אינה בתו, וכי היא גרמה לו להאמין שזו אכן בתו כי רצה בכך מאוד והיא גרמה לו להיות מאושר. הדברים, אמת או לא, הרגיעו מאוד את האישה האלמנה, אך מה יותר מוסרי כאן? במקרה שהילדה היא אכן בתו, או שמא במקרה שלא?
אני רוצה לומר: כל הספרים שכתבתי מציבים דילמות מוסריות כאלה ואחרות, ואחד ממבקריי כתב שאני סופר של דילמות. אבל זו מטרת הספרים. אם זה בעל שבגד עם חברתה הטובה של אשתו ("תקרית נישואין"), אם זו אישה שהאובססיה שלה הרסה משפחה של גבר שאהבה ("עזה כמוות"), אם זה לוחם שהניח לחברו הטוב למות במלחמה מבלי להצילו ("אחד בלב"), אם זה סופר זקן שאינו מסוגל ליצור ("תהילה אחרונה"), אם זה הלום קרב שסובל אבל מאמלל את אשתו ("הכול לקחה האש"), ועוד מקרים. ובכן את מי להצדיק? את מי להאשים ?מי נדחף לזה ומי היה יכול להימנע? איפה כאן המוסר ואיך אמור להתייחס לכך היוצר, שלא פעם גם הוא נלכד בתוך העלילה שאליה הוא נשאב והיא מתחילה להוליך אותו?
יורשה לי לרגע להיתלות באילן גבוה מאוד, בכל הצניעות - בספר שכולנו גדלנו עליו ומלאים אליו הערכה והערצה, את הגדול מכולם, את ספר התנ"כ שלנו. והלא יש בו הכול, כל הסיפורים שסופרו מעולם, כל הדרמות, כל הטרגדיות, כל האהבות, כל הטוב וכל הרע. ייסלח נא לי, אך הריהו כמו תיבה של חטאים, של פשעים, של עוולות, והוא נכתב כדי להעלות ולזכור, לא כדי להסתיר. כדי שיילמד לקח הדברים, מאחת, ומאידך גדולתו בכך שלא ייפה אותם אלא הביאם כפי שהם.
זה מתחיל כבר בהתחלה כאשר קין רצח את הבל, ואחר כך באברהם שגירש את אשתו ואת בנו יוצא חלציו, ואת דויד על הדרך המרושעת בה לקח את בת שבע, ואת הסיום הדרמטי ביותר לרומן: את משה עומד על הר נבו ומביט אל ארץ ישראל, כאותו מחזר שחיזר ארבעים שנה אך אינו זוכה לגעת באהובתו. היכן כאן ההגינות? איננו יכולים כנראה להטיח דברים בפני הבורא, אך הגינות גם היא מוסר. ובכן היכן בספר הספרים הזה מצוי המוסר? זה לא ספר לא מוסרי, חלילה, זה ספר שמספר הכול, כפי שדברים קרו, או שעיניו ולבו של היסטוריון ראו אותם - ותפקיד המספר להביא את הדברים כפי שאכן קרו, ואולי כפי שעיניו אכן ראו.
אומר אפוא במשפט אחרון – לא לנו כותבי הסיפורת לשפוט את מה שכתבנו. אם כתבנו דבר בלתי מוסרי, יבואו וישפטו אותו דבר, הלא הבאנו את המקרה לשיפוטו של הקורא. ואם זה מעורר את חוש הצדק והשיפוט ומעלה שאלות, אזי מצוין וזה הישג אזרחי ואנושי. ואם יש הזדהות עם הדמות או הדמויות שבספר על אף מעלליהן, היות ואלה היו בגדר הדחף האנושי, הרי שזה אכן הישגו של הכותב והוא יכול לרשום אותו לזכותנו.
