נושם עמוק את אוויר החיים/ מארי רוזנבלום
כשהמשורר ומבקר השירה אלי הירש כתב ביקורת על ספרו השני של יקיר בן משה "תנשום עמוק אתה נרגש" הוא מציין כי:
- בשיריו של יקיר בן משה קיימת תנועה בלתי פוסקת .
- אהבתו העצמית, המיוחדת של המשורר , מסדירה את התנועה הבלתי פוסקת לנשותיו.
היום הילד גדל והוא כבר בן ארבעים והתנועה הזו, הבלתי פוסקת חיה קיימת ובועטת במוסכמות אך גם שומרת עליה ואהבה הזו הענקית שקיימת בליבו הועתקה לילדיו ובהקבלה אליו.
מימד מעניין שראיתי בשיריו :
בספרו "אח, לו היה לנו קלרינט", 2013 בעריכת ליאת קפלן
ספרו החדש "הדלתא של חייך", גם הוא בעריכתה של ליאת קפלן, 2017
זו ההתמכרות למוסיקה ולטבע דרך ילדיו ושוב חזרה אליו.
כל כך קל להתאהב בספר, ילדים רכים ומקסימים, מוסיקה של יצירות קלאסיות, רוק ומה לא, טבע אדיר שמתרומם ויורד ומנשק לילדים, ציפורים וחיות אחרות, אגדות נפלאות המסופרות לילדיו, כולם משתתפים בתזמורת האדירה הזו בספר.
"על כסא נמוך" (עמוד 11)
"מִדֵּי עֶרֶב אֲנִי בּוֹדֶה מֵחָדָשׁ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.
בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה, עַל כִּסֵּא נָמוּךְ, אֲנִי מְגַלֶּה לִילָדַי
אֶת לַחַשׁ הַכְּשָׁפִים
בְּעֹמֶק הַפִּירָמִידָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל ח'וֹפּוּ,
אֶת סוֹד הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּתַעְתְּעוֹת הָעוֹלוֹת לְשַׁעַר חֻלְדָּה
קָרוֹב לְאֶבֶן הַשְּׁתִיָּה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ,
וְאֶת אֹרֶךְ הָאֳנִיּוֹת הַזְּהֻבּוֹת שֶׁל קוֹלוֹמְבּוּס ...."
אלף שנות חיים (עמוד 22)
"אֵיךְ לְהַבִּיט עַל אִישׁוֹנָיו שֶׁל בְּנִי
מְקֻפָּל בַּעֲרִיסַת הַבֹּקֶר עַל סַפַּת הַסָּלוֹן,
מְמַצְמֵץ מוּל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹנוֹת
מִבַּעַד לַתְּרִיסִים,
מְחַיֵּךְ
אוֹ לֹא מְחַיֵּךְ –
אֵיךְ לְהַעֲבִיר מַבָּט עַל פְּנֵי מַבָּט
כְּשֶׁהָעַיִן שֶׁלּוֹ נִגֶּרֶת זְהֻבָּה כְּמוֹ דְּבַשׁ, ...."
והוא אכן מגיע לשיאו בשיר "מעל זה הגג" (עמוד 16)
"לַשָּׂפָה הָעִבְרִית יֵשׁ קוֹמוֹת,
אָמַרְתִּי לִבְנִי בַּדֶּרֶךְ לַגַּן.
בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה גָּרוֹת הַמִּלִּים הַלֹּא יָפוֹת
כְּמוֹ קָקִי וּפִּיפִּי, מֵעֲלֵיהֶן גָּרוֹת הַמִּלִּים הָרְגִילוֹת
שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי כְּמוֹ מְכוֹנִית, סֻלָּם וְיָרֵחַ,
וּמֵעֲלֵיהֶן – שְׂפַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא הֲכִי זְקֵנָה.
וּמֵעָל? שָׁאַל מִיכָאֵל, מִי מֵעָל?
הַשִּׁירָה, עָנִיתִי. הַשָּׂפָה שֶׁל בְּיַאלִיק וְשֶׁל שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ.
וּמֵעָלֶיהָ? שָׁם נִמְצֵאת שְׂפַת הַמּוּזִיקָה,
אַחַר כָּךְ שְׂפַת הַחַיּוֹת וּשְׂפַת פִּרְחֵי הָעוֹלָם – וְזֶהוּ.
מֵעַל זֶה, הַגַּג..."
הוא משתמש בסיטיואציות קונקרטיות ומעביר אותן לטבע, מדלג בין העולמות. אתה לא כואב כמעט בשיריו.הם קלילים, מגניבים, ואינך סוחב אותם על גבך. וכן, הוא כאן ועכשיו.
מיום ליום (עמוד 27)
"אֲנִי מַעְתִּיק
אֶת נְשִׁימָתִי לִנְשִׁימָתְךָ, אִיתָמָר.
מְלַטֵּף אֶת הַפֶּה,
בּוֹרֵא בְּךָ מִלִּים חֲדָשׁוֹת,
מְלַמֵּד אֶת הָעוֹלָם לָלֶכֶת דַּרְכְּךָ
כְּשֶׁאָנוּ פּוֹרְחִים זֶה לְתוֹךְ זֶה.
אַל תִּשְׁכַּח, בְּנִי."
יקיר בן משה מתהלך ברחובות תל אביב של המאה העשרים ואחת, משקף היטב את רוח התקופה, מציין יום בלוויה של חנה מרון, הפינק פלויד, צ'פלין, ימי הלחימה בעזה, גן מאיר, מנחם בגין, פוצ'יני, טשרניחובסקי, שוק בצלאל, טוסקה....
אך אל נא תטעו. בשורות הקטנות, הכמעט נבלעות, ישנו גם אדם מיוסר:
"פעם ועוד פעם" (עמוד 55)
"...אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מְקֻפָּל
בְּתוֹךְ צִדְפָּה רֵיקָה."
בוא, השער פתוח (עמוד 76)
"כַּמָּה יְלָדִים עוֹד לְהוֹלִיד, כַּמָּה
דְּאָגוֹת עוֹד לְרוֹקֵן כַּמָּה עוֹד
לִפְנֵי שֶׁנִּגַּע בְּיָד רוֹעֶדֶת
בִּקְלִידֵי הַדַּף הַלָּבָן.
שָׁמַעְתָּ סוֹל? תְּהוֹם
שָׁמַעְתָּ פָה? תְּהוֹם
וְהַחַיִּים נוֹסְעִים עַל פְּנֵי הָאַהֲבָה
וְהַשֶּׁקֶט נוֹסֵעַ עַל פְּנֵי הַתֹּהוּ,
לְעִתִּים אֵינְךָ יָכוֹל לִכְתֹּב
וְלוּ מִלָּה אַחַת.
בְּתוֹךְ הוּרִיקַן הַתַּאֲוָה שֶׁל הַהוֹרוּת
גַּם דְּמָמָה הִיא מַעֲקֶה."
ברוך הבא, הדלתא של חייך (עמוד 34 )
"כָּךְ, בִּדְמָמָה לְעֵת עֶרֶב, בָּאִים אֶל בֵּיתִי
אֵשׁ וּמַיִם: לְלֹא חֶמְלָה, שְׂפָתַיִם, לְלֹא
שִׁירַת מַלְאָכִים וְרַחַשׁ פְּסִיעוֹת עַכְבְּרוֹשִׁים
בִּמְצוּלוֹת הַיָּם, הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?
כָּל זֶה אֵינוֹ קוֹרֶה בְּשׁוּם מָקוֹם
אֶלָּא בְּפִנָּה קְטַנָּה בֵּין הַכִּיּוֹר לַמְּקָרֵר,
בְּמִטְבָּח אַפְלוּלִי מוּל שְׁעוֹן הַקִּיר –
בְּבַת אַחַת
מַפֹּלֶת שֶׁל כּוֹכָבִים.
רֶגַע לִפְנֵי הַצְּחוֹק הַגָּדוֹל:
הַאִם תִּתֵּן לִי יָד לַחֲצוֹת אֶת גִּיל אַרְבָּעִים?"
האיש-הילד אוהב וחרד ומנשק, עף, חולם, וחוזר לשמור על נשימת ילדיו.
פרק הא (עמוד 83)
"שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר אָזַל מִמֶּנִּי.
נוֹתְרוּ רַק שְׁקָרָיו הָרַבִּים וְהָאֱמֶת הַבְּזוּיָה:
אֵין דָּבָר מְסֻכָּן מֵאַהֲבָה."
