פואמה:
מוֹנוֹלוֹגוֹרגוֹנה/ אלי יונה
(לא מחזה אימים)
ציור: אלי יונה
קוֹרְאִים לִי מֵדוּזָה.
אֵין לִי נְחָשִׁים בִּמְקוֹם שֵׂעָר וְיֵשׁ לִי גּוּף. אַל תַּאֲמִינוּ לְכָל הַשְּׁטֻיּוֹת שֶׁכּוֹתְבִים עָלַי בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה.
בְּגִיל שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה נֶאֱנַסְתִּי בִּידֵי שָׂטָן שֶׁחָשַׁבְתִּי בְּטִפְּשׁוּתִי לְאֵל. זֶרַע הַפֻּרְעָנוּת נִטָּע בִּי אָז וְצָמַח לְמַחְשָׁבוֹת סַרְדוֹנִיוֹת, מְרִירִיּוֹת, רְעִילוֹת.
שָׂנֵאתִי כָּל גֶּבֶר! כָּל אִשָּׁה! כָּל יְצוּר חַי! אֲפִלּוּ אֶת הָעֵצִים! אֲפִלּוּ אֶת עַצְמִי!
רָאשִׁי שָׁרַץ נְחָשִׁים אַרְסִיִּים, מִינֵי רַעֲיוֹנוֹת מְסֻכָּנִים. רָצִיתִי לְהַכִּישׁ, רָצִיתִי לִנְשֹׁךְ, רָצִיתִי לַחֲנֹק כָּל מָה שֶׁזָּז!
אִבַּנְתִּי בְּמַבָּטִי הַקַּר אֶת כֻּלָּם.
שִׁנַּי הָפְכוּ לְנִיבִים, צִפָּרְנַי לִטְפָרִים, חַשְׁתִּי כְּמוֹ חַיָּה, כְּמוֹ דְּרָקוֹן, הִתְנַפַּלְתִּי עַל כָּל מִי שֶׁרַק הֵעֵז לְהִתְקָרֵב.
הִגַּעְתִּי לְסַף הַטֵּרוּף, לְסַף הַתְּהוֹם.
רַק בְּחֵיק מִשְׁפַּחְתִּי הַמְּצֻמְצֶמֶת מָצָאתִי מִקְלָט וּמַחֲסֶה.
שְׁתֵּי אַחְיוֹתַי, נְשׁוֹת בַּרְזֶל, הִכְנִיסוּנִי תַּחַת כְּנָפֵיהֶן, חָרְקוּ שִׁנַּיִם, חָרְצוּ לָשׁוֹן, שָׁלְפוּ צִפָּרְנַיִם, הִשְׁתִּיקוּ אֶת כָּל הַאֲנָשִׁים שֶׁאִיְּמוּ עַל שַׁלְוָתִי הַמְּקֻדֶּשֶׁת וְשִׁתְּקוּ אוֹתָם מֵרֹב פַּחַד.
הֵן לֹא הָיוּ גוֹרְגוֹנוֹת אוֹ "נוֹרָאִיּוֹת", כִּי אִם מַלְאָכִיוֹת שׁוֹמְרוֹת, רוּחוֹת מָגֵן, נְשָׁמוֹת טוֹבוֹת.
וְכָךְ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים לֹא יָצָאתִי אֶת בֵּיתִי-מִבְצָרִי.
עַד אֲשֶׁר הוֹפִיעַ – מִשּׁוּמָקוֹם! – גֶּבֶר חָדָשׁ שֶׁהִתְגַנֵּב אֶל לִבִּי וְסוֹבֵב אֶת רָאשִׁי.
נִקְרָא לוֹ... פֶּרְסֶאוּס.
מֵאַיִן לִי לָדַעַת שֶׁהִסְתִּיר סַכִּין וְלֹא פֶּרַח מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ?!
כְּשֶׁגָּמַר אִתִּי, גָּמַר אוֹתִי, מַשֶּׁהוּ בִּי נִשְׁבַּר לִשְׁנַיִּים... אִבַּדְתִּי אֶת הָרֹאשׁ לְגַמְרֵי!
הַגֶּבֶר הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַיַּי בָּזַז אֶת כָּל מָה שֶׁמִּכְּתֵפַי וּמַטָּה... הַגֶּבֶר הָאַחֲרוֹן – אֶת כָּל מָה שֶׁמִּכְּתֵפַי וּמַעֲלָה! אֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתַי! מַאֲוַי! תִקְווֹתַי! תְּשׁוֹקוֹתַי! רְצוֹנוֹתַי! מִשְׁאֲלוֹתַי! חֲלוֹמוֹתַי!
אָז אַתֶּם יְכוֹלִים לִקְרֹא לִי מֵדוּזָה.
אֵין לִי נְחָשִׁים בִּמְקוֹם שֵׂעָר וְיֵשׁ לִי גּוּף, אֲבָל צַעֲרִי כָּבֵד מִנְּשֹׂא וַאֲנִי נִמְחֶצֶת תַּחְתָּיו כִּפְקַעַת שֶׁל שְׁרָצִים מִתַּחַת לְסֶלַע גָּדוֹל.
אָז בְּפַעַם הַבָּאָה שֶׁאַתֶּם מַבִּיטִים בִּי, אַל נָא תַּהַפְכוּ אֶת לִבְּכֶם לְאֶבֶן, אַל תִּהְיוּ אֲטוּמִים, אַל תִּהְיוּ מֵתִים, אַל תִּהְיוּ אֲדִישִׁים, אַל תִּהְיוּ נֻקְשִׁים, אַל תִּהְיוּ קְשׁוּחִים, אַל תִּהְיוּ כְּבֵדִים, אַל תִּהְיוּ קָרִים אֵלַי כִּפְסָלִים מִשַּׁיִש.
אֲנִי לֹא מִפְלֶצֶת, אֲנִי לֹא!
אָמְנָם גִּדַּלְתִּי כְּנָפַיִם וְגָלִיתִי לַוָּקוּם הַבָּטוּחַ שֶׁל הֶחָלָל, עָטִיתִי עַל חָזִי שִׁרְיוֹן בַּרְזֶל, אֲבָל גַּם לִי יֵשׁ לֵב בַּשַּׂר.
מַדּוּעַ לַטּוֹב תָּמִיד רַע וְלָרַע תָּמִיד טוֹב?
מַדּוּעַ מַאֲשִׁימִים דַּוְקָא אֶת הַקָּרְבָּן? מַדּוּעַ נִטְפָּלִים דַּוְקָא לַחַלָּשׁ? מַדּוּעַ מְחַפְּשִׂים דַּוְקָא אֶת הָאִשָּׁה?
אֲנִי לֹא מִפְלֶצֶת... אֲנִי לֹא מִפְלֶצֶת!
