שיר:
עולם מצפה לילד צמא/ הרצל חקק

בְּהֵיכַל הַתְּפִלָּה בְּשָׂמִים. נֵרוֹת.

נִבְדָּלִים. כָּל אוֹת. כָּל מִלָּה.

הַרְבֵּה דְּבָרִים אָנוּ רוֹאִים

וְלֹא יָדַעְנוּ וְאוּלַי נִפְלָא וּמִלֵּב

נֶעֱתָר. בְּלִי שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ לָמַדְנוּ

תּוֹרַת הַנִּסְתָּר. כְּגֶפֶן גָּדַלְנוּ

וְנִדְרַכְנוּ נֶאֱהָבִים. הִגַּדְנוּ בְּגַת

עַד נָבִין. מַה סִפּוּר חַיֵּינוּ נוֹתֵן.

הִטְמַעְנוּ בָּנוּ עֹמֶק שֶׁלֹא

זִהִינוּ קֹדֶם לָכֵן. הִנֵּה אָכֵן

זֹהַר עַל הַתֵּבָה. חַיִּים עוֹבְרִים

בֶּחָרָבָה. חָצִינוּ לְכָאן הָרִים

שֶׁל מַיִם. הַאִם אָכֵן בִּטַּלְנוּ

מְחִצּוֹת. אוּלַי אֲחִיזַת עֵינַיִם.

אֲבָל הַנּוֹכְחוּת הַזוֹ הִיא לַמְרוֹת

הַכֹּל חֲזוּת הַכֹּל. בַּתְּפִלָּה הַנֶּעֱלֶמֶת

בָּאַרְמוֹן הֵן נָגַעְנוּ בַּפֶּלֶא. בָּאַשְׁלָיָה,

פָּסַעְנוּ עַל בְּהוֹנוֹת, סִפֵּי בֵּיתָהּ,

וְהִיא מִשְׁתַּחֲוָה בְּמֶרְכַּז הַהֲוָיָה.

הִנֵּה הַשִּירָה שִׁכּוֹרָה עַל הַקִּיר

כְּגֶפֶן מְטַפֶּסֶת. הַקּוֹל מְדַבֵּר

וְהַלֵּב חָשׁ בְּתוֹךְ. וְנוֹכָח וְהֵבִין וְנָשַׁם:

הָאֱמוּנָה וְהַתְּמִימוּת

לֹא אִבְּדוּ אוֹתָנוּ מֵעוֹלָם.