מסה:
אלביס/ צדוק עלון
עצרנו ראובן ואני בפונדק אלביס אשר נמצא בנווה אילן. הזמנו קפה והנה הגישו לנו קפה בספלים בהם מעוטר אלביס במלוא הדרו. "הם שלכם הספלים," אמר הבחור שהגיש לנו את הקפה, "כשתסיימו לשתות אתם יכולים לקחת את הספלים איתכם."
הכול כאן אלביס; והמוזיקה ברקע – כולה של אלביס.
בתוך שאנו שותים מן הקפה אני חש כי שפתיי נוגעות בפניו הילדותיים והכמו מפוסלים של אלביס, ואני אומר לראובן, "בספרי 'עמוד שניים ליום' יש איזה משהו על אלביס, מסופר שם שאיזה אדם קנה במכירה פומבית את נעליו של אלביס בסכום עתק".
ריחו המשכר של הקפה העולה מספליו של אלביס פותח פתח בנפש לגעגועים; אלה געגועים לרוח המנשבת שבהגיעה לנשמת אפנו אנו נוגעים בעושרה של ההוויה. השפע האופף אותנו – שמש, ים, הרים, כוכבים, לילה, שקט, מים ומזון – ניצב במלוא עוצמתו מולנו ובתוך המולת השפע הנפש חשה בשקט ההוויה וטועמת מטעמו של גן עדן, והיא תוהה כיצד הכול תואם את עצמיותה; והכול מתערבב עד כי דומה שהנפש כמעט אינה יכולה לשאת עוד את הוד ההוויה ונשגבותה.
סיימנו לשתות את הקפה ויצאנו מפונדק הדרכים האלביסי הזה וספלי הקפה בידינו. ראובן שואל אם אני זוכר את הנהייה של הדור אז אחר אלביס. אני רואה כי הוא מחבק את הספל ובפניו געגועים מרוסנים.
שתקתי לעצמי. בתוך כך התחלתי להבין כי אותו אדם שקנה את נעליו של אלביס בהון תועפות לא קנה משהו פיזי אלא הוא ביקש לקנות משהו נפשי; הוא רצה לקנות את התחושה שחש כאשר ראה את אלביס עם הפנים המושלמות שלו שר – שערי גן נפתחו בפניו והוא חש שאלביס משפיע מטובו של עולם ובא להראות שהעולם טוב במהותו ושעלינו לסלק מנפשנו את שנאת חולשותינו. הוא היה מוכן לשלם הון עבור משהו פיזי שיעורר בו את התחושה שעורר בו אלביס – הטוב קיים; היופי, ההוד ונשכבות ההוויה השופעת מכול הטוב לנפשנו שבה – הם הם המהות ולא המקריות והשרירותיות המובילות את התודעה לרסן את תחושות קורת הרוח מטוב ההוויה עד כדי שנאת חולשותינו.
אני אומר לראובן דברים ברוח זו ומוסיף, "אני הופך את הספל הזה לספל הקפה שלי כל בוקר." ראובן מביט באלביס המביט מן הספל; אולי גם הוא שוקל לעשות כן.
ועם הגיעי לביתי אני קורא שוב מספרי 'עמוד שניים ליום'.
אריה, שרוצה להקניט את חיים על שחזר בתשובה, אומר לו, תגיד לי, מה זה כל הסיפור על הקורבנות שצריך להקריב לאלוהים בבית המקדש? מזל שאנחנו לא צריכים לעשות את זה היום. (פעם אמר לי בשקט, אתה באמת מאמין שחיים מאמין שהוא דתי? הוא יודע שכל זה משחק אחד גדול והצגה שלו. הוא בעצמו לא מאמין שהוא באמת מאמין.) אורה אומרת, לאריה הזה אין אלוהים. אני, אפילו שאני לא דתייה, אני מאמינה. אני גם צמה ביום כיפור. אריה לועג לה, ודויד אומר, ממילא אנחנו לא יודעים אם קיים אלוהים או לא, ולכן שכל אחד יחליט אם להתנהג כאילו אלוהים קיים או כאילו הוא לא קיים. דויד אומר ולא מפרש, אבל אני יודע כי הוא החליט להתנהג כאילו אלוהים קיים (אפילו שהוא יודע כי אי-אפשר להוכיח לא את מציאותו של אלוהים ולא את אי-מציאותו). בכל זאת, קיים משהו ואין זה כך שאין כלום, אני אומר. ותקוה אומרת, גם אני צמה ביום כיפור, אבל כל כך הרבה מטומטמים יש בעולם, שיש כאלה שמוכנים לשלם אלפי דולרים כדי לקנות מושב בבית הכנסת לתפילות ראש השנה ויום כיפור, אני לא מבינה אותם. ודויד אומר, יש כאלה שמוכנים לשלם הון תועפות על איזה בול שנדמה שלאיש אין חפץ בו, ויש כאלה שמוכנים לקנות נעליים של אלביס פרסלי בסכומי עתק – אותם את מבינה?
זהבה, שאני יודע כי היא מוכנה להוציא סכומים נכבדים על בולים נדירים כדי שתוכל ליתן אותם לבן אחותה, שהוא אספן בולים (וזה שכתב את השיר על רבין), אומרת, כל אחד יעשה מה שטוב לו, ופונה למקרר להוציא משם את חלב הסויה שאותו מקפידה היא לשתות מדי יום ביומו ובאותה שעה כמעט.
