פרק מספר:

לבבות רועדים בבית/ יוסי אחימאיר

אשת השנה שלי היא אישה בת 50, שבנה משרת בעזה מאז תחילת המלחמה ובתה התיכוניסטית נענתה לצו התייצבות ראשון בלשכת הגיוס. לכאורה, חייה מתנהלים כרגיל. ניהול הבית, עבודה חינוכית באזור, סיוע לקהילה הקשישה, דאגה להוריה המבוגרים, טיול עם הכלבה. כך לפחות עד לאותה שבת ארורה, השבעה באוקטובר.

באחת עולמה התהפך עליה. מחיים שלווים - לימים אפופי דאגה וחרדה. מהתרגשות לפני שנה - למראה הבן המתגייס לטירונות - למחשבה יומיומית שאינה נותנת מנוח, על הלחימה שלפתע נקלע אליה. מזה שלושה חודשים השינה אינה שינה, צמאה לכל הודעת ואטסאפ. "הפלוגה בסדר, מצב הרוח טוב".

מיפלס הדאגה גבר כאשר הגיעה הבשורה המרה אל בית השכנים, לחברתה הטובה. בנה הקצין נפל בלחימה. מאז אותה ידיעה קשה, אשת השנה שלי ובעלה מלווים את המשפחה השכולה, מייחלים לשלום כל הלוחמים.

אשת השנה שלי כמובן איננה יחידה. כמותה גם באלפי בתים ברחבי הארץ שרויים אמהות ואבות, סבים וסבות, ילדים, קרובים וחברים, בחרדה מתמדת. אצל כולם רוטטים הלבבות בדאגה לשלום יקיריהם, הבנים הלוחמים.

לא רק דאגה. גם גאווה. הבנה שהמלחמה צודקת, שכולם צריכים לתרום את חלקם. כך היה במלחמות העבר וכך במלחמת חרבות ברזל (שם זמני), שסופה אינו ידוע. אפילו הקשה שבהן, מלחמת יום הכיפורים, התארכה לכדי 21 יום בלבד, הגם שגבתה חייהם של כ-2,800 לוחמים, חיילים ומפקדים, מטוראי ועד אלוף. עד השבעה באוקטובר נחשבה זו למלחמה בה"א הידיעה. "המלחמה" – זה השם שניתן לספר אלבומי, שראה אור במלאת יובל שנים לפריצתה, זמן קצר לפני השבעה באוקטובר, ונעלם מן המדפים.

המלחמה הנוכחית נכנסת ל2024. מספר החללים מקרב הלוחמים כבר מעל 500. אלפי פצועים. כל בוקר אנחנו נבעתים למשמע הודעה על שמות נוספים ברשימת היגון המתארכת. הלב נתון למשפחות שהבשורה התדפקה על דלתותיהן. הולכים להלוויות, ל"שבעה", גם אצל משפחות שאינן מוכרות, ותמיד המחשבה נתונה לבן הפרטי, האחד והיחיד.

היכן הוא עכשיו? האם הוא נזהר? מה מצב רוחו? יש מספיק אוכל? לא קר? – מנקרות המחשבות בראשה של אשת השנה שלי.

רגעי נחת ורוגע היו לבני המשפחה בסופשבוע אחד של התרעננות. אחרי חודשיים ברצועה, סוף-סוף הילד בבית. אפשר למששו, לחבקו, לנשקו. מפגשים מרגשים עם ההורים, עם האחות, עם החברה החיילת, ועם המוני החברים. רובם בעצמם חיילים. כמה התבגר. גבר שבגברים. נינוח. ספון הרהורים. מבין את מהות השליחות הצבאית-ציונית רבת הסיכונים. לא מתייהר. ממעט לספר. כדי לא להכביד עליו, ממעטים לשאול. אולי האם, אולי האב, שמעו יותר בארבע עיניים. מרביץ שינה, טורף אוכל ביתי, חש שיש לו גב תומך-אוהב.

עברו שבועות מאז אותו סופ"ש מרנין. שוב הוא עמוק בעזה. שוב אשת השנה שלי אפופת סרעפים נוגים על בנה בכורה. מייחלת להתרעננות הבאה. אולי אף יותר ממנו. שהרי לו יש משפחה נוספת. הוא אחד מחבורת לוחמים, שיחדיו מעבירים את הזמן בלחימה נועזת, מפתחים הווי מחלקתי, כמו אחים.

בעורף תמיד דואגים יותר מאשר בחזית. בעיקר מחוסר ידיעה על היקרים להם. מנגד - ניר דבורי מספק מידע שוטף על התקדמות הלחימה מצד אחד, ועל המחיר הכבד בחללים ופצועים מצד שני.

הרצון בניצחון – והוא בוא יבוא – מתנגש עם הכמיהה לסיום המלחמה מהר ככל האפשר. לשיבה לימים רגילים, שקטים, להמשך החיים השלווים. בינתיים אומה נאבקת על קיומה, עם נלחם על ביטחונו, צבא מכה באויב שפורץ מכל גבול.

אומה וצבא אינם מושגים ערטילאים. הם מורכבים מאלפי לובשי מדי קרב, שמהווים יחדיו את המענה המוחץ לאויבים הברבריים. ביניהם גם הבן של אשת השנה שלנו. לבטח נתונה מחשבתה לכולם, אבל במיוחד לילד האהוב כל כך, שדוהר על "פומה", יורה במקלע, מחסל מחבלים, מפוצץ בתים.

איזו השראה מעניקים לנו לוחמי צה"ל. איזו דבקות במשימה. אחדות ורעות. איזו הכרה בצדקת הלחימה והנכונות להקרבה. עוד יסופרו סיפורי כולם, סיפורי גבורה שייאספו אל ספר הגבורות של העם היהודי לדורותיו ושותפיו הלא-יהודים, אחים לנשק (בלי מרכאות פוליטיות) ולדרך.

בינתיים, בעוד המלחמה העזה בעיצומה, אי אפשר להעלים את הדאגה. אלה ימים קשים לאשת השנה שלנו, ואין לנו אלא לעודד אותה, לאמץ אותה אל לבנו. 

אשת השנה שלי היא אמא אחת לבן אחד, לוחם אחד. והיא איננה יחידה. לא בתרומתה, לא בדאגתה. כל אלפי האמהות, שיקיריהן, מי בסדיר, מי בקבע ומי במילואים, מגוייסים להכות באויב - הן נשות השנה שלי, של כולנו. נושאות תפילה בלב לשוב כל הבנים והבנות הביתה – בשלום.

1.1.2024