סיפור:
יתומת אהבה / זאב ליכטנזון
לבד.
בצד.
בלי אף אחד.
חבויה במעיל גברי גדול שבולע את קוטן מידותיה.
משקפי שמש כהים סוככים על כחול האגמים של עיניה.
כובע סרוג-שחור משוך על ראשה ועל אוזניה.
מעל כל אלה נטועה מטריה גדולה ושחורה, שמחביאה אותה
בפינה צדדית ומרוחקת.
היא רועה את מבטיה המפוזרים והלחים בין שיחי השיש הרבים ,
שסדורים בנוקשות צבאית.
שם, מסביב לבור, מתגודדת להקה גדולה של עוטי חאקי, לובשי שחורים
ושאר מיני צבעים של כיסויי חורף אופנתיים וגם כאלה שלא. סתמיים. מעילי גשם,
יוניקלואים, צעיפים גדולים, מיני כיסויי ראש, ופריחה של מטריות מכל צורה וצבע.
צפופים. בור חדש צומח בין חבריו הצמותים. מצופפים שורות, מקום לדיירים הבאים.
הנצח מתחיל כאן. מתחת לאדמה.
למעלה, הזמן שאול.
כיתת יורי הסרק, ניצבה מוכנה ומטוקסת. החזן הצבאי חיזן את משמרתו. חותר למגע
עם אלוהים, המצדיעים הניפו ידם כהלכה ובכבוד הראוי. משפחה וקרובים ביכו את
האירוע באיפוק נמרץ ובמילים כואבות, טבולות דמע, ונקועות סבל.
כאן הוריו. אביו המתפורר מצער ואשתו, שאוחזת בו פן ימעד לבור לא לו.
האמא ,כבר מחכה לו מזה כמה שנים בערוגת מצבות אחרת.
אשתו וחמשת ילדיו התקבצו לאבל, פוגשים בו כאן, כשהוא נח ומונח , מוכן למסעו
האחרון, התת קרקעי והסופי. כינוס משפחתי אחרי ששנים נפגשו בקמצנות זמנים
מעיקה וכואבת. בן. אבא. בעל.
מאהב.
משאיר אותה עם רסיסי תקווה מחוקה וכאב. המשוואה במוחה פשוטה וטרייה.
כעוצמתו של האוהב – גודל הכאב.
והם כבר כמעט חצי שנה היו ביחד.
בגלל כמות התאנים שעל כתפיו ,הם נהלו רומן חסמב"ה ["חבורת סוד מוחלט
בהחלט".]
היא פגשה את הספר, שכוח וזנוח בספריה של הקבוץ וכיסתה את שניהם בקוד
המשעשע הזה.
היה קשה וכמעט בלתי אפשרי לקיים קשר סודי כזה, אבל הוא היה מומחה .הרבה
שנות ניסיון של קבע נועז ,עם נחישות לטפח ולשמר את הקשר הזה.
זה התחיל הכי בנאלי שאפשר. מפקד בכיר, פקידה זוטרה ,וטרח , זה קרה.
עם וותק מלא באהבהבי שירות, הגיע מופתע ולא מוכן לאירוע הלב הזה.
עשרים שנים של פער כרונולוגי רק הקצינו את תופעות הרגש ,שכבר מזמן הכריז
על מותן.
קורה. עובדה. לא תגובה של בן שש עשרה, אלא בשל ויודע, זה זה. אחרי כל כך
הרבה אילו וכאילו ,כחלק מהתנאים, הסו-קולד, סוציאלים שלו, אחרי שהיה נשוי לצבא
שנים רבות, פתאום ראה את עצמו על אזרחי. עם מדים, עדיין, או בלעדיהם ברגעים
הגנובים ביחד.
העולם המשותף והפרטי שלהם, אף שהיה קמוץ רגעים וימים, אכן נשמר כסוד מוחלט
בהחלט. לבד משניהם ,איש לא שותף בפינה הקסומה הזו של חייהם.
וכבר דבר על פרישה מקבע ןעל הטיול הגדול שאחרי צבא [ חחחה, בגילו,] אבל
מוטב מאוחר ממאוחר מאד. ואי שם, בעולם הגדול יוכלו לצאת לאור ולהיכנס עמוק ,
זה לחייו של זו.
הוא כבר היה דרוך ומוכן והיא מרוגשת ונלהבת.
ספור אהבה, נדוש, אחד מיני רבים ומשעממים, עמוק וספוג רגש למשתתפיו, מרוכל
ומציצני לשומעיו ולמכריו. כר נרחב למשוררים ולמטפלי נפש, פרנסה לעורכי דין, אוכלי
הנבלות של ספורים מרוסקים.
הם חיו בסרט רומנטי ועז מבע. מתכננים את עתידם המשותף. היא והוא, הוא
והיא ולא אף שותף סוד אחר. לא חברת נפש ולא חבר צוות. אף לא אחד. רק שניהם
לבד.
היא לא קבלה את נקישת השאול הלילית על הדלת. לא הייתה צריכה לקבל את פני
המבשר.
היא כבר הוכתה הרבה קודם. ביחידה ידעו מייד והיא הייתה כרגיל על הקשר.
כיוון שאיש לא ידע היא לא הייתה מוכנה לפוצץ את הקשר דווקא עכשיו, בסופו
הקיצוני והמוחלט.
החבטה בין עיניה פוצצה שטף דמע קצר וחנוק ,אך היא כיווצה הכול לממדים
הקפוצים של אחוות לוחמים. שותפה מלאה ליגונם העז של שותפי השרות
והלחימה עמוסות האירועים והשנים.
על מלוא קוצר שנותיה העמיסה את אבלותה הדחוסה והמייסרת. הכול היה
כל כך רענן וטרי, צמח במהירות פרא וגווע ומת פתע ,בעיצומם של רגעים ספורים של
אושר חצוף.
עכשיו היא בצד. לבד. בלי אף אחד.
לא מתערבת בעדת האבלים הגדולה והמגוונת. אפשר שאיש לא היה מבחין בה
בין כל הבאים, אבל היא לא תסכן את סודם דווקא עכשיו. נוכחותה שם לא הייתה
טבעית למעמד ולשוליות תפקידה ביחידה.
צופה במחזה במבט רטוב ומקומט כאב, יושבת בסבלנות אבלה בפינה צדדית ,
ממתינה לתורה.
כשעתיים. אחרוני המבקרים, המשפחה ,הדרגות ,החברים והשכנים,
כולם פרשו. גם הגשם.
נשארו רק הוא והיא. רק היא והוא.
היא ללא מעמד. לא אלמנה, לא שכולה, ללא ארוסין, ולא אוטוטו כלה, לא שייכת לאף
קבוצה, לא לתמיכה ,לא למשרד הבטחון ולא יד לבנים. רק סתם יתומת אהבה.
אין הגדרה כזאת ואין קוד לקבלתה. יתומת אהבה.
בצעד רהוי קרבה אל התלולית נושאת שמו, שנטשו כולם מאחור.
הניפה את מעיל הגשם המסורבל מעל ירכיה, עדיין חבויה מתחת למסתור המטריה
הגדולה. פישקה בנדיבות את רגליה והתיישבה על התלולית הרטובה.
התיישבה עליו.
ככה אהב.
