פרק מספר:

ילדה בתל־אביב במלחמת העולם השנייה / נורית גוברין

שנות הילדות שלי בתל־אביב בזמן מלחמת העולם השנייה היו תערובת של ילדוּת מוגנת ורגילה בצד מודעוּת למתרחש "שם", יחד עם הפצצות על תל־אביב וישיבה במקלט. לבית הספר (משמרת שנייה) הלכתי כשאני עונדת דִסקית זיהוי מברזל שבה נרשמו פרטיי, כדי שאם איקלע במקרה להפצצה באמצע הרחוב יוכלו לזהות אותי.

שמעתי את הסיפורים. לא חזיתי את השואה מבשׂרי, וגם לא הייתי "דור שני". ואף על פי כן חוויתי, תחילה כילדה ולאחר מכן כנערה מתבגרת, את השואה מרחוק. קלטתי הכול, עד כמה שהדבר אפשרי, גם בשל הבית שבו גדלתי. ידיעות על השואה הגיעו מוקדם מאוד לביתנו אל אבי, שכזכור היה עורך השבועון 'הפועל הצעיר'. למערכת הגיעו גם ניצולים, עם סיפוריהם המזעזעים והידיעות האיומות הכלליות, יחד עם הרשימות והספרים הראשונים שנכתבו, והיו לא מעט ניצולים שהגיעו ישירות לביתנו.

כל זה זלג גם אליי, ילדה סקרנית, מתעניינת ומעורבת. אני זוכרת כיצד הגיעו אנשים אלה לדירתנו, ישבו עם אימי ואבי ליד השולחן הגדול בחדר הגדול וסיפּרוּ וסיפרו וסיפרו, בדרך כלל ביידיש. אני ישנתי בחדר הסמוך, כשהדלת המפרידה בין שני החדרים סגורה, אבל היה אפשר לשמוע את הקולות. לא הבינותי הרבה, אבל התגובות של הבכי, התדהמה ועוצמת הכאב עברו דרך הדלת הסגורה. יכולתי להבין משפטים כגון "גם הוא?! גם היא?! גם הם?!", שפירושם היה אישור שגם בני המשפחה הקרובים, משפחותיהם של שני אחיו הגדולים של אבי, וגם הידידים והמכרים בני העיירה אינם עוד! אבי, כעורך השבועון, הגיב כל שבוע ב"דבר המערכת'" על "מאורעות הימים". הוא גם קיבל את כל הספרים שנכתבו על כך, ואני, כילדה, נחשפתי לכולם, לרבות ספריו של ק. צטניק. הם נעשו חלק ממני, והופיעו גם בחלומותיי. בניגוד לדעה השקרית המקובלת, "היישוב" דווקא התעניין מאוד במה שקרה "שם" וחש כאב, הזדהות, אשמה, צער, בושה – כל קשת הרגשות האנושיים. בשום אופן לא היה אדיש! מרבית אנשי "היישוב" הגיעו מ"שם", שנים רבות או מעטות קודם לשואה. לכולם היו "שם" בני משפחה, קרובים, חברים ומכרים, והכאב היה אישי ועמוק מאוד. העיתונות הרבתה לעסוק במתרחש "שם" ולהביא ידיעות מפורטות על הנעשה בכל מקום, עד כמה שהדברים היו ידועים. ההלם היה רב, והשאלות הרבות שנשאלו אז – מה קרה? איך היה הדבר יכול לקרות? איך נטבחו? איך ניצלו? – נשארו ללא מענה, על אף המחקרים והעדויות הרבים מספור וכל החומר העצום הכתוב והמסופר. הילדים, כדרכם של ילדים רכים, ששמעו משהו על הזוועות, "אימצו" אותן לתוך ההווי שלהם. כך למשל שרפו בל"ג בעומר בובות דמויות היטלר, שרו שירים גסים על היטלר, ולא שכחו להוסיף את הקללה ימ"ש (יימח שמו) בכל פעם שהזכירו אותו. אם אבי, שהיה לו אוסף מרשים של מילונים בעברית, אנגלית, גרמנית ויידיש, היה נזקק למילון גרמני-גרמני שרק בו מצא את מבוקשו, היה מקלל ואומר: "הגרמנים יימח שמם". השנאה הייתה עזה, לא רק לשפה הגרמנית ולגרמניה אלא לכל מה שקשור בהן. רבים מאוד נשבעו שכף רגלם לא תדרוך על אדמת גרמניה ושלא יכניסו לביתם מוצרים שיוצרו בה. מדרך הטבע, לא תמיד היה אפשר לקיים החלטות אלה לאורך ימים.

"ילדי טהרן". אחת החוויות העזות הזכורות לי מגיל שבע וחצי, בהיותי בכיתה ג', הייתה בואם של "ילדי טהרן" לארץ. לימים למדתי שהיה זה ב-18 בפברואר 1943. אני זוכרת יום חורף קר, גשום וסוער. באותו יום השתנו סדרי בראשית: לא הלכתי לבית הספר. "ילדי טהרן" הגיעו לתל־אביב ל"משק הפועלות" בקרן הרחובות ריינס, אד"ם הכהן ושדרות קק"ל. הם היו צריכים לגור שם זמן מה לפני שיחולקו למקומות שונים בארץ לפי "מפתח מפלגתי", כנהוג אז – מושג מאוד לא סימפתי היום, אבל אז, בתור ילדה, לא ידעתי דבר על כך. מבעוד יום התאספו המונים מול "משק הפועלות" ומילאו את הרחובות. לא ראיתי מימיי מספר גדול כזה של אנשים רבים במקום אחד, והדבר עשה עליי רושם כביר. האנשים עמדו שעות ברחוב והמתינו, ומכיוון שהיה זה יום חורף סוער החזיקו מטריות והיו לבושים חם ככל האפשר. המשאיות עם הילדים היו אמורות להגיע בשעות הבוקר והאנשים חיכו וחיכו, בקור ובגשם, על אף קשיי העמידה על הרגליים שעות ארוכות במזג אוויר סוער. הכול היה כדאי כדי לראות אותם, לקבל אותם, לגעת בהם, לחבק אותם – מגע ראשון עם ניצולים ראשונים של "שארית הפליטה", עם העולם שהשאירו מאחוריהם. מעין תחליף לבני המשפחות ולידידים שנשארו "שם", ומי יודע מה גורלם. לבסוף, בסביבות השעה 14:00, הגיעו המשאיות. קריאות שמחה והתרגשות פרצו מקרב הקהל. כולם צבאו על המשאיות, ובקושי הורידו מהן את הילדים הנרגשים, המבוהלים, המבולבלים, והכניסו אותם אל חדרי בניין "משק הפועלות". הקהל החל להתפזר. מכיוון שגרנו קרוב מאוד לשם הלכתי עם אימי לפנות ערב לבקר את הילדים שהגיעו ולראות במה אפשר לעזור להם. הצטיידנו בממתקים ובצעצועים קטנים כדי לשמח אותם. ואז הסכימו המארגנים לכך שנוכל לקחת ילדה (או ילד), לארח אותה בביתנו כמה שעות ולהחזירה לאחר מכן. התרגשתי מאוד. כבר איני זוכרת איך נבחרה הילדה, מה היה שמה או כל פרט מזהה אחר; אני רק זוכרת שהלכתי עימה ועם אימי והבאנו אותה לביתנו כמו אוצר יקר. לא יכולתי לדבר עימה מכיוון שלא ידעה עברית, ואימי דיברה עימה פולנית (אולי זו הייתה הסיבה שנבחרה – ידיעת פולנית). בת יחידה הייתי אז. התרגשתי מאוד, הינה יש לי אחות! הייתי מוכנה לאמץ אותה מייד ולחלוק עימה את כל אוצרותיי – "פרסים", "זהבים", בובות – כל מה שילדה בת שמונה אוהבת לאגור ולשחק בו. אבל לא נוצר קשר של ממש בינינו: אולי בגלל מחסום השפה, אולי בשל חרדתה של הילדה, שלא בטחה באיש, אולי בשל ההתרגשות של הקהל שצבא על המשאיות, אולי בשל האירוח הבלתי מתוכנן במשפחה, ואולי, ואולי. שלוש פעמים, יום אחר יום, הייתה לנו הזכות והאפשרות לארח אותה בביתנו. לאחר הפעם הראשונה כבר הלכתי להביאה לביתנו בביטחון, לבדי. ידעתי באיזה חדר שוּכּנה (קומה שנייה באמצע) ויכולתי לצאת עימה שלובת יד וללכת עימה ברחוב, דבר שעורר בי התרגשות גדולה. הלכתי עימה בשתיקה, מחוסר שפה משותפת, ורק בבית הצליחה אימי לדבר עימה ולדובב אותה. בפעם הרביעית, כשבאתי ל"משק הפועלות" כדי לקחתה לביתנו, גיליתי להפתעתי ולתדהמתי שהבית התרוקן, "הילדים" שהיו בו עזבו, והחדרים ריקים. לא הייתה כל הודעה מוקדמת. הילדים "חולקו" לישובים השונים בארץ, ולי שוב לא הייתה "אחות". אחותי חגית נולדה רק שנתיים לאחר מכן, עם תום מלחמת העולם השנייה. איני זוכרת את שמה של "האחות" שאימצתי לי, איני זוכרת את מראה פניה ואיני זוכרת פרטים מזהים. מה שאני זוכרת הוא שהייתה גדולה ממני, אולי כבת 12–13. איני יודעת אם חוויה זו, של אירוח קצר מועד בבית משפחה תל־אביבית, זכורה לאותה ילדה-נערה. יש לשער שנשכחה ממנה בתוך שטף החוויות והמאורעות שחוותה. אני לא שכחתי: לא שכחתי את ההמתנה הדרוכה והממושכת מול "משק הפועלות", בתוך קהל עצום ונרגש ביום חורף קר וגשום, ולא את "האחות" לשלושה ימים, שהגיעה "משם" ושהייתה לי הזכות לארח אותה ולהמתיק לה כמה ימים בביתנו כבת משפחה. לראשונה שיתפתי את הרבים בזיכרון זה, שמלווה אותי מאז, בבית הסופר, בכ"ט בשבט תשס"ח (23.2.2008).

אֵימה. "כָּאן בִּשְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים הָהֵן, / הַחַמָּה זָרְחָה וְהַשִּׁטָּה פָּרְחָה / הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחָם // וְהַיָּם הָיָה כָּחֹל כָּל-כָּך / וְהַחוֹל שֶׁעַל חוֹפוֹ לָבָן וְרַךְ / וּמַזְמִין לְהִטָּמֵן בּוֹ עַד-צַוָּאר" (אריה סיון, "בשביל הלב (הליכה ברמת-השרון)", מתוך: 'השלמה', הוצאת קשב לשירה, תשס"ב/2002, עמ' 77).

תל־אביב של אותן שנים ראשונות, עם הגעתם של ניצולי השואה, הייתה גם תל־אביב של אֵימה. בלילות היו נשמעות צעקות ויללות מבתים רבים. בבוקר יצאו האנשים שצעקו בלילות והלכו לעבודתם "כאילו כלום". אנשים רבים בבלויי סחבות, גברים ולא מעט נשים, הסתובבו ברחובות, צעקו ודיברו אל עצמם, התנהגו בצורה מוזרה והפחידו את הילדים, שראו בהם "משוגעים". הם הרימו כל חתיכת לחם וכל עיתון עברי שהיו זרוקים על המדרכות והניחו אותם על הגדר. לנו, הילדים, לא הסבירו בדרך כלל מי הם אנשים אלה ומדוע הם צועקים ברחובות. אני ידעתי. שמעתי, וגם הוסבר לי בבית, אבל ידיעתי זו לא הפחיתה את רתיעתי מהם. "רגשי אשמה" (אריה סיון, 'השלמה', עמ' 77) נוספו לי מקץ שנים, כשעמדתי על דעתי והבינותי, או לפחות ניסיתי להבין, עד כמה הייתה ילדותי שונה מזו של אלה שנשארו "שם", ובשעה שאני כאן, בתל־אביב, חיה בטוב ובנעימות את חיי היום-יום, מה קורה "שם" לבני עמי, ובמיוחד לילדים בני גילי. עד כמה זכיתי בילדות מוגנת, בניגוד להם!

קליטה. עם בואם של הילדים "הפליטים" ניצולי השואה כבר נחשפתי בבית הספר, ולא פחות מכך בבית, לזוועה שהתרחשה "שם". המגע הראשון עם ילדי הפליטים היה בבית הספר, בתל נורדוי. אני יחד עם כל בני כיתתי התחרינו על מתן תשומת הלב להם, פינוקם, הרעפת מתנות עליהם, הזמנתם להתארח בביתנו, הרצון להתחבר עימם. זאת, כנראה, בניגוד גמור לתיאורים ההפוכים הרוֹוחים, על דחייתם, הסתייגות מהם, לעג להם ("סבונים") ועוד. המציאות שאני מכירה שונה לגמרי. הילדה שהגיעה "משם" הזכורה לי במיוחד היא תמר, או כפי שכינו אותה: מדיקה. כולם רצו לשבת על ידה, לעזור לה ולהיות חברה שלה, ואני זכיתי. היא הייתה ילדה יפה עם תסרוקת "בקבוקים". הזמנתי אותה לביתי ועשיתי הכול כדי להנעים לה וכדי שתשתלב במהירות בכיתה, בחברה ובאווירה. איני זוכרת את שם משפחתה וגם איני יודעת כמה זמן למדה איתנו. באלבומי יש תמונה שלה עם אחותה והקדשה ליום הולדתי האחת עשרה (1946).

מצוקות. בבית הסמוך, ברחוב ריינס 52, גרה זמן מה משפחה נוצרית שלה שני ילדים: אירקה ואולג. איני יודעת איך נקלעו לארץ ישראל ומה עלה בגורלם. זו הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי למשפחה נוצרית. אירקה הייתה גדולה בשנים ממני, אבל נוצר איזה קשר חברִי עם הילד אולג, שהיה בן גילי פחות או יותר. אני זוכרת בעמימות שהיה מגמגם, ושאמרו שזה קרה בגלל שנחשף להפצצה בקרבתו. אימי טובת הלב קירבה אותם, גם בשל יכולתה לתקשר בפולנית עם המשפחה. פעמים אחדות ביקרתי בדירתם, והתרשמתי מאוד מהחפצים הנוצריים שנמצאו שם. לאחר שעזבו, נאמר לי שאירקה הייתה אנטישמית. למה התכוונו? איך ידעו? מה עלה בגורלם? לא ידעתי אז ואיני יודעת עד היום. באותו בית בקומה השלישית גרה משפחה "יקית", שעם הבת יוּדית (יהודית), בת גילי בערך, התיידדתי קצת. קריאותיה של הילדה מלמטה אל אימה בקומה השלישית, "מוּטי, מוּטי", עשו עליי רושם רב. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי למשפחה שאינה מדברת עברית! לימים הייתה לה ולבעלה האופטיקאי חנות למשקפיים ברחוב קינג ג'ורג' בתל־אביב, ובכל פעם שהייתי עוברת שם והיא הייתה נמצאת בחנות העלינו זיכרונות.

אימי הייתה "נשמה טובה", מה שקראו בדורות הקודמים "צַדֶּקֶת". עוד זכור לי מתקופה זו, שהייתי מתלווה אליה באחד ממעשי החסד שלה. היא גילתה – איני יודעת איך – שתי נשים, הֵני זֶקבך ואימהּ, שנמלטו מגרמניה והגיעו "בעור שיניהן", חסרות כול, לדירת חדר ברחוב הנביאים בתל־אביב (אם אינני טועה) והיו ממש רעבות ללחם. לעיתים קרובות הייתה מגיעה אליהן לדירה עם מצרכי מזון, שהצליחה להשיג בשבילן. הן דיברו גרמנית, שפה שאימי שלטה בה אך לא אהבה לדבר בה. ישבתי שם, שותקת, מתבוננת, מבלי להבין דבר משיחתן; רק הבינותי שהן מנסות להתפרנס באמצעות סריגת גרבי צמר ועבודות מזדמנות מסוג זה, שאין שכרן בצידן. איני זוכרת כמה זמן נמשך קשר זה ואיני יודעת מה עלה בגורלן. באותן שנים לא היה נהוג להסביר יותר מדי לילדים, הם גם לא שאלו הרבה אלא ספגו כפי יכולתם. אחותי זוכרת שהֵני הייתה בעברהּ זמרת אופרה, ואף שמעה אותה שרה לבקשתה של אימנו.

במקלט. בת ארבע הייתי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, וכבת חמש כשהאיטלקים הפציצו את תל־אביב (9.8.1940). ב"מעונות" היו מקלטים מתחת לכל בית, לרבות בביתנו. היה זה מקלט עם ספסלי עץ, ללא מים ושירותים. היו לו שתי כניסות: קדמית ואחורית, שפנתה לחצר הבית. לא פעם נאלצנו לשהות בו לילות שלמים ואף לנסות לישון בו על ספסלי העץ, עם כריות שהובאו מהבית. הוריי סיפרו שהייתי שרה ורוקדת במקלט, מנעימה כך לשוהים את הזמן. אזעקות עולות ויורדות הניסו את כולם למקלטים, והיה אפשר לצאת רק לאחר שניתן אות ההרגעה. בימי המלחמה הייתה חובת "האפָלה" ברחובות. החלונות כוסו בניירות שחורים והנורות נצבעו בשחור, כדי ששום קרן אור לא תפציע ומטוסי האויב לא יֵדעו היכן להטיל את הפצצות (שמכל מקום, הוטלו על תל־אביב ללא הבחנה). אנשי "המשמר האזרחי" היו מסיירים ברחובות, ובכל מקום שנראה שביב אור צעקו מייד, לעיתים באמצעות רמקול: "קומה שלישית, לכבות את האור!" קריאות אלה זכורות לי עד היום כחלק מחוויות המלחמה. כדי לתרום ל"מאמץ המלחמתי" אנו, הילדים, גִלגלנו נייר כסף ("זהבים") לכדורים "כדי לספק עופרת לצבא". מי החליט על כך? איך זה עזר? למי הגיעו כדורים אלה? – איני יודעת עד היום. ועוד, כדי "להקל על המחסור בנייר" היינו – אני וזאב מֶשֶל, שכני לבית, שגר בקומה השלישית והיה גדול ממני בשלוש שנים, לימים גאוגרף וארכאולוג בעל הישגים רבים – הופכים עיתונים ישנים לשקיות נייר באמצעות דבק העשוי מקמח. למי נמסרו שקיות אלה? אולי לצרכנייה? עד היום איני יודעת. אבל הרגשנו גאווה על כך שגם אנחנו תורמים. קיר בנוי משׂקי חול הוצב מול הכניסה לבית, שהייתה גם פתח הכניסה למקלט. אבי והשכנים האחרים מילאו את השקים בחול מתוך ערֵמת החול שהובאה (איני יודעת על ידי מי) ונערמה ברחוב סמוך לכניסה לביתנו, כמו גם ליד כל הכניסות האחרות. את שקי החול המלאים הציבו זה מעל זה ליד פתח הכניסה כדי להגן מפני הפּצצות, ובעיקר מפני הרסיסים.