מאמר:

היבטים אטימולוגיים ואתנו-בוטניים בפרשת מעשה הדודאים – על שמות הדודא במקורות ובפרשנויות בתר-מקראיים/

אמוץ דפני

המכון לאבולוציה, אוניברסיטת חיפה.

תמצית 

במקורותינו הבתר-מקראיים קיימות לפחות אחת עשרה הצעות לזיהוי הדודאים שבמקרא: יברוח (יברוחי, יבריחין, יברוחין, יברוח, יברוין), סיגלי (סגלי, שיגלי), סביסקי (סבסוך, סבסך, סוביסך), סעדין (סעדא), מיישין (מייאשין), שעורין (סערין), יסמין (ישמין, יאסמון, ישמי"ן, בעאראס, תאנים, אפרסמון והדס. נציין שבמקורות שונים נוסף גם הזיהוי "מנדרגורה" (מנדרגורא, מנדריגולה, מנדרגולה, מדריגולא, מנדר"גולש, מנדראגיל"ש, מנדל גולש) שהוא השם היווני-רומי של הדודא Manndragora)), עליו אין עוררין.

 ניתוח השמות לאור המקורות הספרותיים, האטימולוגיים (שמותיו בשפות שונות ומקורותיהם), האתנובוטניים (טקס העקירה, שימושי הצמח) ותכונות הצמח (עונת הפריחה, צבע הפרחים, מראה הפירות וריחם וכן צורת השורש) מראה שהדודא הוא ה'יברוח' הארמי הוא 'הסביסק' הפרסי. השם באעראס מובא רק על ידי יוסף בן מתתיהו ומקורו, ככל הנראה, במילה "בוערת" לציון האמונה שהוא מאיר בלילות.

 השמות האחרים: סיגלי, מיישין, שעורין, סעדין, תאנים, אפרסמון והדס מקורם בטעות זיהוי ו/או בפרשנות מוטעית. לאור כל זאת אין לנו אלא להסכים עם אסף בן ברכיהו הרופא שכתב במפורש "דודאים, נקראים בלשון ארם יברוחין, וכל לשון מנדרגורא".

מבוא

הדודא נזכר במקרא פעמיים, בפעם הראשונה בספר בראשית: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית ל', י"ד-ט"ז). ובפעם השנייה בשיר השירים: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (שיר השירים ז', י"ד).

מתוך המקרא עולה כי לדודא יש ריח, הוא סגולה להתעברות, וכי אוספים אותו ב'ימי קציר חטים'. הדודא פורח בעיצומו של החורף ולפרחיו הסגולים (איור מס' 1) ריח בלתי נעים בעוד שפירותיו מופיעים בראשית הקיץ (קציר חטים) וריחם מתוק ועז (איור מס' 2). מכאן אנו למדים ששני הכתובים מתייחסים לפירות ולא לפרחים. בספר בראשית לא נאמר במפורש באיזה חלק של הצמח מדובר, איך הוא נאסף וכיצד השתמשו בו.

איור מס' 1 : פרחי הדודא. צילום זלמן באומוול.

למרות שמקובל כיום (פליקס תשי"ז: 192, עמר 2012:89-92 Zohary 1962:188-189,) שהמדובר בזיהוי ודאי, קיימת מחלוקת, במקורותינו, בתקופה שלאחר המקרא, על זיהויו של הדודא. הרב אברהם ישעיהו דיין (תשע"א) סוקר במאמר מפורט בשם "זיהוי הדודאים ותועלתם" את כל השמות שהוצעו כ"שיטות" שונות לזיהוי הדודאים תוך מתן ערך שווה לכולן ללא בקורת או הערכה על מהימנותן או מקורותיהן של ההצעות השונות.

 בתלמוד הבבלי מסופר: "וילך ראובן בימי קציר חטים... וימצא דודאים בשדה. מאי דודאים אמר רב: יברוחי לוי אמר סיגלי ר' יונתן אמר סיבסוך [סביסקי]" (סנהדרין, צ"ט, ע"ב, מהדורת ויליאם וילסון). לפי הצעתו של רייפמאן בסוגיה זו, עוד בימי האמוראים כבר נשכחה המילה דודאים, וזו הסיבה לריבוי השמות במקורות מאוחרים יותר (רייפמאן 1898:587).

במדרש בראשית רבה (פרשת ויצא, פרשה ע"ב, ב'), בנוסחים שונים, כתוב: "וימצא דודאים בשדה ר' חייא ברבא אמר יברוחין, ר' יצחק אמר סעדין, ר' יודה בר' סימון אמר מייאשין" (מהדורת תיאודור-אלבק, תשכ"ה); "וימצא דודאים; מאי דודאים ר' חייא בר אבא אומ' יברוחין. ר' יצחק אמ' סעדין. ר' יהודה ביר' סימון אומר מייאשין. ר' לוי אומר סיגלי. ר' יוחנן אומ' סוביסך" (מהדורת שעכטער, תרס"ב) ו"וימצא דודאים, ר׳ חייא בר אבא אמר יברוחין, ר׳ יצחק אמר שעורין [סעדין, סערין]. ר׳ יהודה ברבי סימון אמר מיישין" (תורה שלמה, על בראשית ל', כשר תרצ"ו:1191).

איור מס' 2: פירות הדודא. צילום: שי לוי

רש"י בפרשנותו לפסוק הראשון (בראשית, ל', י"ד) מסביר כי הדודא "שיגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל ישמי"ן" ובפרשנותו לכתוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין, צ״ט, ע"ב): "יברוחי – כדמתרגמינן ולא איתפרש מאי היא: סיגלי וסביסקי [וסבסוך] – מינין אחרים סיגלי עיקרי עשבים והוא ממיני בשמים ואמהות של אותן עשבים קרי סגלי (וסבסך) [וסביסקי] נמי מין בשמים".

נציין שיוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים, ז', ו', ג') מציין שם נוסף – "בעאראס" המיוחס לדודא, כן הוצעו תאנים, אפרסמון והדס (ראו להלן)

לפנינו, אפוא, אחת עשרה הצעות לזיהוי הדודאים שבמקרא: יברוח (יבריחין), סיגלי (סגלי, שיגלי), סביסקי (סבסוך, סבסך, סוביסך), סעדין, מיישין (מייאשין), שעורין (סערין), יסמין (ישמין, יאסמון, ישמי"ן), בעאראס, תאנים, אפרסמון והדס. נציין שבמקורות שונים נוסף גם הזיהוי "מנדרגורה" (ונגזרותיו, ראו להלן) שהוא השם היווני-רומי של הדודא ועליו אין עוררין.

 לפני הדיון בהצעות השונות לזיהוי הדודא המקראי ומקורותיהם האפשריים של שמותיו השונים, ראוי לציין כמה תופעות חשובות הקשורות במתן שמות לצמחים. ריבוי שמות למין בוטני מסוים נובע מכמה גורמים כמו: חשיבותו האתנו-בוטנית של הצמח בטקסים ו/או ברפואה, צורה מוזרה, דמיון לאובייקט מוכר, קיומם של דיאלקטים שונים בשפה וכן תפוצה גיאוגרפית רחבה (2013 Dafni et al.,).

היטיב לסכם זאת יוסף שיינהאק (1859:כ') הכותב "השמות אשר נקראו בם מיני הצמח בספרי התולדה [בוטניקה] הם פעמים רבות לא אתם אשר יקרו בם מן האכר ויושבי הכפרים, או אשר נקראו בם בשנים מקדם, וימירו השמות לקרא בם מין דומה לזה, או מין אחר שונה; אשר ע"כ [על כן] יכבד עלינו לחקור מיני הצמח משמות ל' [לשון] יוני ורומי אשר נקראו בו בשנים מלפנים, ואשר פרשו בם חכמינו הראשונים ז"ל – מדמיונם – מלות ל' [לשון] המקרא וש"ס כו' [כוליה] , ופעמים רבות לא נמצא בו הסגולה אשר יחסו לו בספריהם, רק במין אחר דומה לו, אשר יבין כל זה הקורא בספרי קורות תולדות הצמחים, כי לפעמים ישנה דור האחד את שם הצמח אשר נקרא בו בדור חלף עבר, וכן ימירו במדינה אחת את שם הצמח אשר נקרא בו במדינה אחרת. וכן יחסו חכמיהם בשנים מלפנים סגולות שונות לצמחים רבים בעניני רפואה וכדומה, וקראום ע"כ [על כן] גם בשם ירמז לזה, אשר בימינו אלה לא נאמנו [האמנו] בנסיון הסגולות האלה, ולפעמים גם בצמח אחר ישונה סגולתו לפי מקום צמחו..."

כל התופעות המוזכרות לעיל נמצאו בשמות הדודא בשפות השונות, נוסיף עוד שחלקי צמח שונים עשויים להיקרא בשמות נפרדים, אפילו באותה השפה, במיוחד כאשר יש להם שימושים ייחודיים. כך זכה הדודא, במרוצת הדורות, ללא פחות מ-292 שמות ב-41 שפות (Dafni et al., 2021).

לזיהוי השם המדויק של הדודא יש חשיבות רבה הן במעקב היסטורי - חוצה תרבויות על שימושיו וסמליותו והן באיתור מקורות ההשפעה של שפות האזור על אופן מתן השמות לצמחי הארץ במשך התקופות, במיוחד לאחר הניתוק מארץ ישראל.

 ברשימה זו נעסוק בזיהויים השונים של הדודא בתרגומי התנ"ך, בפרשנות ובמקורותינו וננסה להתחקות על מוצאם, משמעותם והרקע האתנו-בוטני העשוי להסביר כמה מהם.

 למען הדיוק הבוטני נציין שבתחום תפוצתו הטבעית של הדודא, בעיקר סביב הים-התיכון, מצויים, ככל הנראה שני מינים Mandragora officinarum ו-autumnalis M. שההבחנה ביניהם אינה ברורה מנקודת מבט טקסונומית (Ungricht et al., 1998; Hawkes 1972), אך הם זכו, לאותם שמות עממיים.

שיטות:

ברשימה זו בדקנו את שמותיו השונים של הדודא הרפואי כפי שהם מופיעים במקורות ישראל. עבור כל שם בדקנו את הרקע האטימולוגי תוך כדי השוואה למקביליהם בשפות שונות. כן מובאים נתונים אתנובוטניים העשויים להבהיר את הרקע למתן שמות מסומים הנובעים ממראה הצמח, תכונותיו, טקסי העקירה, השפעותיו הרפואיות ושימושיו.

 בכל עניין נעשה מאמץ לאתר את המקור הקדום ביותר ולא לחזור על מציטוטים מאוחרים, שאינם מחדשים דבר, ושלעתים קרובות לא ציינו את קודמיהם. כמו כן נמנענו ככל האפשר ממקורות שציטטו אחרים בצורה חלקית, משובשת או פרשנית המתאימה לרוח הכותב.

תוצאות

להלן המקורות העיקריים, ערוכים לפי הרצף ההיסטורי, העוסקים בזיהוי הדודא המקראי. תוצאות סקר הספרות מוצגות בטבלה מס' 1.

טבלה מס' 1: שמות הדודא במקרא ובמקורות בתר-מקראיים ופרשניים

הערה: אם לא מצוין ציטוט הרי המדובר בהתייחסות לבראשית ל', י"ד.

מתוך טבלה מס' 1 אפשר לראות שרוב המקורות מזהים את הדודא עם היברוח והשמות הנוספים הם: סיגלי (שיגלי), יסמין (ישמין), שעורין, מיישין, סעדין (סערין) ובעאראס. השמות שעורין, סעדין, מיישין מופיעים לראשונה רק בבראשית רבה, חיבור המאוחר לתלמוד הבבלי. ההצעה ל"תאנים" היא מהמאה השתיים עשרה. שמות ערביים המובאים במקורותינו, הידועים גם כיום, הם לפאח ותפאח אל ג'ין. סביסק (סביסקי, סוביסך, סבסוך, סבסך) הוא שם פרסי ידוע (ראו להלן). מנדרגורה (מנדרגורא, מנדריגולה, מנדרגולה, מדריגולא, מנדר"גולש, מנדראגיל"ש, מנדל גורש) הוא השם היווני-רומי שהפך להיות, יותר מאוחר, השם המדעי. נציין שמאז המאה הארבע עשרה אין התייחסות לשמות הנוספים של הדודא, בעברית, פרט ליברוח ולזיהוי, מהמאה העשרים, של הדודא כהדס.

דיון ומסקנות

דודאים – מאז ימי המקרא מפורסם הדודא כסם אהבה (Riddle 2010: 55-77), ולכן אין פלא שיש הקושרים את מקור שמו בעסקי אהבים (מלשון דוֹדִים – אהבה).

הסבר הנמצא בספר הזוהר קושר, בעקיפין, את שם הדודא לעסקי ההולדה: "הדודאים נתנו ריח, אמר ר' יצחק אל תקרי הדודאים אלא הדודים זהו הגוף והנשמה שהם דודים ורעים זה עם זה, רב נחמן אמר דודאים ממש מה הדודאים מולידים אהבה בעולם אף הם מולידים אהבה בעולם ומאי נתנו ריח כשרון מעשיהם לדעת ולהכיר לבוראם" (זוהר, מהדורת הסולם – בראשית, פרשת תולדות מאמר סעודת הצדיקים לעתיד לבא, אות ל"ה). במדרש שכל טוב (מהמאה השתיים עשרה, עמ' 146) מצאנו כתוב: "ולמה נקרא דודאים שמרגילים דודאים בריחן, שריחן מביא את התאוה, ומחממת את המוח, ומוריד את הזרע". הרב אלכסנדר גדליה טכורש מסכם שהשם דודאים נגזר מדודים: "הדודאים נתנו ריח, אולי האלף נוספת, ונקראים ע"ש דודים, שיש להם את הכוח להעיר החשק והאהבה (טכורש 1945:69), ואכן בספר התורה השומרוני מופיע האיות 'דודים'.

זקוביץ ושנאן (תשמ"ו:82) אינם מקבלים הסברים אלו ומעירים: "הדמיון הצלילי בין מלת דודאים למלת דוד - גם אם אין בינו ובין אטימולוגיה מדעית ולא כלום - מעורר את הרושם שאכן משתקפת בדברי הרעיה [שיר השירים ז', י"ד] התפיסה, כי יש בדודאים משהו המעורר את התשוקה".

יברוח – השם יברוח (בארמית) כשם נרדף לדודא מופיע לראשונה בתרגום אונקלוס (35-120 לפני הספירה) כך גם בפשיטא (יברוחא, תרגום התורה לארמית-סורית, המאה השנייה לספירה). ולאחר מכן בתלמוד ובבראשית רבה. כבר העיר הרמב"ן (בראשית, ל׳, ט״ו): "והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס". הזיהוי של יברוח עם דודא מקובל, ללא עוררין במילונים ארמיים שונים וחוקרי לשון המקרא (Tal 2000:329 Jastrow 1903:562; Melamed; 2005:137 (Sokoloff 1992:234; ועל ידי פרשנים חשובים (טבלה מס' 1).

מסכם עמנואל לעף, גדולי חוקרי שמות הצמחים במקורות היהודיים – "דודא הם יברוחין" ( (Löw 1924 III: 368. בעוד שלא קיימת מחלוקת על אודות זיהוי הדודא המקראי כיברוח, במרוצת הדורות הוצעו לא פחות מתשעה הסברים שונים למשמעות שם זה, שחלקם חופפים למדי.

1.                    ר' נתן בן יואל פלקירה (עמר ובוכמן 2004:178): "מדריגולא, והוא דומה צורת האדם, ועל זה נקרא יברוח שם הצלם הטבעי, וירצו לומר כי הוא צמח בצורת האדם", (ספרד, המאה השלוש עשרה). המקור הוא, ככל הנראה, אבן- סינא (ספר ב', מאמר ב', פרק ש"ל, אות י') "... כל הדודאים שהם בצורת אנשים ועל כן נקראו יברוח כי היברוח הוא בצלם הטבעי כלומר צלמים בצורת אנשים".

2.                     "המבריח" (מהשורש ב-ר-ח שמשמעו להניס), כלומר צמח המבריח את השדים Ginzberg 1925: 298, Note 189)). שורש הדודא ידוע ומפורסם בכוחו לגרש את השדים ולפי המסורת לשלמה המלך הייתה טבעת שבה הייתה חבויה פיסת שורש דודא וכך גבר על השדים. מקורו של הסבר זה הוא באגדה קדומה (הידועה ממצרים מהמאה הראשונה - השלישית לספירה) שבטבעתו של שלמה המלך הייתה טמונה פיסה משורש הדודא, אשר העניקה לו כוחות-על להתמודד עם השדים (1999:97 Vardanyan ,Starr 1901:265). טבעת שכזו הייתה גם ברשות אלכסנדר מוקדון (Rahner 1963:263). בתלמוד הבבלי (גיטין, ס"ח, א') מסופר שבידי שלמה הייתה טבעת שעליה היה חקוק שם ה', וזו העניקה לו את הכוחות להתמודד עם אשמדאי מלך השדים. הדודא ידוע, מימי קדם, בכוחותיו המופלאים לגירוש שדים (1956:88Harrison ) ולכן אין פלא שקדמונינו קשרו אותו עם טבעת שלמה המלך. בעקבות מסורת זאת מכונה הדודא בארמנית בשם "עץ שלמה" (Սոլոմոն իմաստունի ծառ, Sołomon imastunicaṙ, Amasiaci 1990:198).

3.                     "יברוח לפי שבטבעו העוקרו פורחת רוחו" (בן ישעיה 1957:151). קדמונינו סברו שהשטן או שדים שוכנים בשורשי צמחים ומכאן הסכנה הנוראה האורבת לעוקרי הצמח. לפי יוסף בן מתתיהו: "...הנה אנשים חומדים את השרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כוח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות ('דמונים' במקור). לאמור: נשמות בני בלייעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתים אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השרש" (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ז', ו', ג'). טקסים אלו מצטיינים בחזרה מדוקדקת על 'פרוטוקול' קבוע תוך השמעת תפילות או חזרה על פסוקים מסוימים. את הטקס יש לבצע במועדים ידועים מראש או בחצות. סטייה מחוקים נוקשים אלו עשויה להביא אסון או קללה על עוקר הצמח ובני ביתו (1988:186 González-Wippler).

4.                     "הזקוק לחיים"', כלומר שהשורש כה דומה לדמות אדם כך שהוא רק זקוק להיות בעל נשמה (רוח) המפעמת בו כדי להיות יצור אנושי קטן. המחבר מייחס את מקור השם יברוח לשם הפרסי של הדודא medumgiâ שמשמעו "צמח האיש" Wetzstein) 1875:441).

5.                     השם הנוכחי של הדודא בסוריה הוא 'ג'רבוח' שהוא שיבוש של המילה יברוח. 'בוח' ( بوح) ההברה האחרונה במילה ג'רבוח ( جربوح) מציינת את יצר המין, לכן המילה עשויה להיות מובנת כ"סם אהבה" (Ascherson 1891:890). כפי שמתפרש מספר בראשית ובספרות הענפה שלאחר מכן (Riddle 2010: 55-77).

6.                     המקור הוא סורי-ערבי: יביא רוח - במובן 'הנותן נשמה' או 'הנותן חיים', עקב יכולות השורש להביא הריון (Ascherson 1891:890; Smith 1919:203; Fleisher and Fleisher 1994: 245)

7.                     לפי איבן סינא המילה 'יברול' שהיא נגזרת של 'יברוח' מתייחסת לשורש הדודא וכן לכל חפץ טבעי, כולל צמח, בעל צורת אדם (איור מס' 3). Ibn Sina, Canon of Medicine, Lib. II, Cap 365), מצוטט על ידי Clendening 1960:70).

איור מס' 3: שורשי הדודא כדמות אדם. איור מהמאה השביעית לספירה.

Folio 90 from the Naples Dioscurides, De Materia Medica. Naples. Biblioteca Nazionale, Cod. Gr. 1).

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/17/Alrauna.jpg

8.                     מעיר רבי אברהם בן הגר"א (על בראשית ל', י"ד): בספרו 'תרגם אברהם' : "וכתב יברוחין, כמו "ויקם לברוח תרשישה" (יונה א', ג'). פירש אביו של הרד"ק ז"ל, וזה לשונו: אינו ענין בריחה ממש, כי אין בריחה ממש אלא על סכנת נפשות [המדובר בעקירת הדודא]. אך פירוש "לברוח" במקום הזה, למהר השליחות. ופירש למה היה ממהר השליחות, כדי שלא יתן לו הקב"ה אות ומופת, ויהיה סיבה שישובו אנשי נינוה, ותשובתם היתה גורמת כליה לישראל ח"ו [חס וחלילה], על כן קדם לברוח תרשישה וכו', עכ"ל [עד כאן לשונו, של אבי הרד"ק]. וכן ה'יברוחין', או שימהר ההריון, כדעת הקדמונים." -כלומר היברוח (=הדודא) גורם לבריחת (=זירוז, למהר השליחות) ההריון.

9.                     ב'מקראות גדולות' (בראשית ל', י"ד) נכתב: " וי"מ [יש המפרשים] השם יברוחין משום שנותן ריח. ע"פ הפסוק שה"ש ז', י"ד:"הדודאים נתנו ריח". ובתרגום הפשיטא שם "יברוחא יהבו ריחא". ומסביר רובין (תרנ"ח: 62): "יברוחא יהבו ריחא", כאלו מורכבת המילה [יברוחא] מין יהב ריחא", וזו גם דעתו של רייפמאן (1898:587).

השם יברוח עבור הדודא (ונגזרותיו) מופיע, במרחב שבין ספרד להודו, כבר מהמאה החמישית לספירה בארמית, ערבית, פרסית, טורקית ובנגלית (Dafni et al., 2021). מה שמעיד על עתיקות השם.

סביסקי – שם זה מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי (סנהדרין, צ"ט ע"ב). השם סביסקי לדודא מובא, במקורות שונים בכמה תעתיקים כמו: סבסוך, סבסך, סיבסוק, שאביזך ושאביזג' (ראו להלן).

 לא מפתיע הדבר שהשם סביסקי עבור הדודא מופיע לראשונה, במקורותינו, בתלמוד הבבלי מאחר ומקורו באחד השמות בפרסית לדודא. השם הפרסי شابیزک šā(h)bīzak מציין את האטרופה בלדונה (Atropa belladona), וגם את הדודא. מקור השם בשתי מלים šā(h) שפירושה זרע ו-bīzak שפירושה "שחור" (Asatrian 2012:106). למען הדיוק הבוטני נציין שצבע הזרעים של הדודא הוא חום-כהה ולא שחור (לפחות בארץ). גם בכמה שפות אחרות, בעיקר אירופאיות מכונים הדודא והאטרופה בשם זהה מאחר ושניהם רעילים ובני אותה המשפחה (Waniakowa 2007). לפי הרמב"ם (ביאור שמות הרפואות עמ' 57): "יברוח [...] קוראים אותו בפרס שאביזך אומרים גם שאביזג'. מעיר המתרגם: זיסמן מונטנר "יברוח, סביסך = דודאים". נציין שהשמות "שאביזך" ו"שאביזג" הם צורות כתיב שונות של השם העיקרי סאביזק. נראה אפוא שהשם סביסקי, המובא במקורותינו, הוא אינו אלא שיבוש של שם הדודא בפרסית.

מנדרגורה - (מנדרגורה, מנדרגורא, מנדריגולה, מנדרגולה, מדריגולא, מנדר"גולש, מנדראגיל"ש,

מנדל גורש) – השם זה מופיע, לראשונה, בספרות היוונית העתיקה בהתייחסות לדודא. תרגום השבעים ליוונית (מאה שנייה-שלישית לפני הספירה, (μανδραγόρας וכך גם בתרגום ללטינית, הוולגטה, mandragoras (המאה הרביעית לספירה). במקורותינו הוא מופיע לראשונה אצל אסף הרופא. נציין שלפחות ב-19 בשפות אירופיות שונות יש לפחות 24 ואריאציות שונות לשם 'מנדרגורה' ואין ספק שהמדובר בדודא (Dafni et al., 2021).

לפאח ותפאח-אל-ג'ין - הרמב"ם (ביאור שמות הרפואות, עמ' 57) מעיר שיברוח (يبروح) הוא אל-לפאח ( لباّح) גם 'תפוח השד' (תפאח אל ג'ין, تفاح الجن). רבי סעדיה גאון, בתרגום התורה לערבית (תפסיר, בראשית ל', י"ד), מתייחס לפרי הדודא בשם 'לפאח', וכך גם הוא ידוע בסוריה ובמצרים (Leclerc 1881:No.2034). העיר ר' אברהם בן הרמב"ם "דודאים – אמר המפרש ״לפאח״ והוא ״יברוח״ בשימוש הראשונים אבל בשימוש האחרונים ״אליברוח״ אינו ״אללפאח״." לפי מוקדאסי (Al-Muqaddasī 1896:71) "לפאח" הוא פרי הדודא ו"יברוח" הוא השורש. איבן סינא מדגיש שיברוח הוא השורש: "הדודאים נקרא לפח ועקרא [השורש] נקרא יברוח" (ספר ב', מאמר ב', אות פא). היה מי שהעיר שיברוח זה בעיקר שורש הדודא אבל מיוחס גם לכל הצמח (Bosworth 1976:320).

בעאראס- שם זה מובא רק אצל יוסף בן מתתיהו. הוא מתאר צמח פלאי: "ובעמק החוסם את העיר מצד צפון נמצא מקום אחד ושמו בערה (ba'aras בתעתיק המקורי), ושם גדל שרש, הנקרא גם הוא בשם הזה. צבע השרש הוא דומה לאש, ולפנות ערב הוא מפיץ זהר" (מלחמות, ז' ו' ג'). יוסף בן מתתיהו היה הראשון שציין ששורש הדודא מפיץ אור. מקור רומי מהמאה הרביעית לספירה מציין ש"הדודא זורח בחשכה ממש כמנורה" (Arber 1938:39). אחד משמותיו הערביים של הדודא הוא סירג' אל קוטרוב, (سراج القطرب) שפירושו "מנורת השטן" (Moore 1817:250; Richardson 1805:I:49 ). איבן בייטאר, רופא ועשבונאי איסלאמי ידוע, שחי במאה השתיים-עשרה והשלוש-עשרה, כותב "רפואה זו (הדודא) נקרא מנורת השטן. ליבת השורש כמו גחליליות הזורחות בלילה...הוא נראה כמו אש" (Sontheimer 1842:14). מקור אחד מסביר "נר השטן [הוא הדודא] זורח בלילה עקב תולעים זורחות המכסות את עליו" (Richardson 1806 I:49). עולה רגל בשם רוג'ר שביקר בארץ הקודש במאה השבע-עשרה, מדווח שהדודא מפיץ אדי גופרית וזורח בלילה (Roger 1764:47). היזידים (בפרס ובארמניה) מאמינים שהדודא זורח ועליו דמויי כסף (Arakelova 2014:153), ללמדנו שהאמונה העתיקה עדיין שרירה וקיימת. עמנואל לעף מציין שמקור המילה באעראס = בוערת, לציון צבע האש של השרש (Löw 1881:188 n.1). רוב החוקרים מסכימים, בהסתמך על דמיון השורש לאדם ועל טקס העקירה, שאכן המדובר בדודא Löw1924 III:365)).

 תפוחי דודאים - למרבית הפליאה ב"קדמוניות היהודים" (ספר ראשון, סעיף 307) בהתייחסות לבראשית (ל', י"ד) מכנה יוסף בן מתתיהו את הצמח שאסף ראובן בשם "תפוחי דודאים" (מה שמקביל לוולגטה). אם אמנם הכיר את הצמח מדוע השתמש בשם בעאראס ולא בדודא?. לדעת אברהם אופיר שמש (מידע אישי 20.6.24) הסיבה לכך היא האופי השונה בין שני החיבורים או הקונטקסט, תיאור היסטורי לעומת פרשנות למקרא. בכמה מקורות יהודיים מציינים את דמיון פירות הדודא לתפוח (איור מס' 4). בספר החיצוני 'צוואות השבטים – צוואת יששכר' (א', ה'-ו') מסופר "ואלה היו תפוחים אשר ריחם מתוק הצומחים מעל לאפיקי המים בארץ ארם". יצוין כי המקור העברי אבד והציטוט הוא מתרגום חוזר לעברית, בתרגום ליוונית נכתב "מנדרגורה". לפי הכתוב ברור שהכוונה לדודאים למרות שאינם גדלים על אפיקי מים.

דמיון הפירות לתפוחים מוכר היטב במיוחד בספרות האירופית מאז המאה השישית. כבר איזידור מסביליה (636-560) כותב שלדודא יש ריח מתוק והוא דומה לתפוחים מסוימים ולכן דוברי לטינית מכנים אותו השם 'תפוח האדמה' (Barney 2006:351). לא מפתיע שאזכור פרי הדודאים, בהקשר לתפוח, מופיע גם בספרות היהודית.

לפי בעל הטורים (1235-1160) : "וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי שהוא בדמות תפוחי' ולהם ריח טוב (ויצא, על התורה, כ"ח, ע"א). מציין רבינו בחיי (1340-1255): "וימצא דודאים בשדה... אבל הפרי והוא כדמות תפוחים, יש להם ריח טוב..." (בראשית, פרשת ויצא פרק ל' י"ד). ובאופן דומה כותב יעקב כולי (1689-1732): "...אבל יש לו סגולה גדולה שמועיל להריון וענפיו כמו תפוחים" (עמ' תקפ"ב, סעיף ר"ס). מעיר רבי אברהם בן הגר"א (על בראשית ל', י"ד): בספרו 'תרגם אברהם' על הדודא: "שהוא מין עשב הנולד בהרים גדולים, עם ג' שרשים שוים ומכורכין זו עם זו, ועושה כמו תפוחים ירוקים". בספר בשם 'מראה הילדים', העוסק בענייני 'רפואות וסגולות גורלות ותועלות', כותב ר' רפאל אוחנה: "וראובן הביא ענפי דודאים, הוא הפרי והוא כדמות תפוחים ויש להם הריח הטוב" (אוחנה 1900: ל"א, ל"ב). ברור משני הציטוטים האחרונים שהכוונה לפירות.

סקירה של שמות הדודא מראה שהמילה "תפוח" מופיעה בחמש עשרה משמות הדודא בתשע שפות – רובן שפות אירופיות (Dafni et al., 2021).

איור מס' 4: פירות הדודא כפירות תפוחים. הצייר בן המאה השמונה עשרה, לא הפריד בין עונת הפריחה לעונת הבשלת הפירות.

Blanchard T. and Freres B. (1844). Atlas Geographique Et Iconographique Du Cours Complet D'ecriture Sainte. Paris. Derives from similar images by A. Calmet (1725). Commentaire littéral sur tous les livres de l'Ancien et du Nouveau Testament. Paris.

https://fineartamerica.com/featured/1-1725-1844-living-mandrake-plant-paul-d-stewart.html

שמות הנחשבים כמוטעים

סיגלי – רש"י מפרש: "סיגלי עיקרי עשבים והוא ממיני בשמים, וסביסקי נמי מין בשמים. ועה"ת [ועל התורה] - סיגלי, עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמי"ן (רש"י, בראשית, ל', י"ד) הרמב"ן (בראשית, ל׳, ט״ו) מעיר "דודאים סיגלי (סנהדרין צ"ט) ובלשון ישמעאל יאסמין כך מצאתי בפירוש רש"י ואינו כן כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת, נ') האי כוספא דיאסמין [שאריות יסמין לאחר סחיטת השמן] שרי [מותר] וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות, מ"ג) מברכין עליהם בורא עשבי בשמים אבל אין זמנם בימי קציר חטים אולי מצאם שם במקרה והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן יברוחין". העירה בנושא זה ג'ייקובס (תשע"ט: 141) רמב"ן איננו מקבל את דעת רש"י שצמח הדודאים הוא צמח הסיגלי, ובערבית יאסמין משתי סיבות: האחת, שהצמח המכונה בערבית 'יאסמין' קיים בשם זה גם בלשון חז"ל, כפי שמוזכר במסכת שבת, וממילא אין מדובר בצמח הסיגלי; הטענה השנייה, שצמח הסיגלי שהינו ממיני הבשמים המכונה 'כנפסגא', איננו צומח בימי קציר חיטים, ולכן איננו מתאים לתיאור צמח הדודאים המתואר באירוע זה. רמב"ן סובר כדעת אונקלוס שצמח הדודאים הוא הצמח המכונה 'יברוחין', ובערבית 'יברוח'. 'כנפסגא' (بنفسجي) הוא שיבוש השם הערבי של סגל ריחני בנפסג'. נציין עוד שהסיגלי – הסגל הריחני (איור מס' 5 , Viola odorata) הוא בעל הפרחים הסגולים ואינו זהה ליסמין (Jasminum) בעל הפרחים הלבנים, המשותף לפרחיהם ולדודא (הפירות) הוא ריחם הטוב. כפי נכתב, בנושא זה, ב"תורה תמימה" על ספר בראשית (עפשטיין, 1904): "דודאים, אמר רב – יברוחי, לוי אמר סיגלי, ור' יונתן אמר סביסקי . כל אלה הם מיני פרחים הנותנין ריח טוב". עונת הפריחה של הדודא היא כמובן בחורף לא בימי קציר חטים. אברהם אופיר שמש (2021:123) מסכם סוגיה זו במלים: "זיהוי הדודאים כיסמין הוא זיהוי מוטעה".

משה רענן מביא דעה, בשם הרב נ. בעדני, שייתכן שדעתו של לוי שהדודאים הם סיגלי קשורה לצבעם הסגול של עלי הכותרת של הדודא (פורטל הדף היומי).

איור מס' 5: סגל ריחני

Guillaumin A. (1929). Les Fleurs de Jardins, tome I : Les Fleurs de Printemps, Paul Lechevalier.

https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Violette_odorante-J.Eudes-36.jpg

ר' אליהו מזרחי (הרא"ם) יוצא להגנתו של רש"י ומשיב לשתי טענות רמב"ן: על הטענה הראשונה מגן רא"ם על רש"י דרך ביסוס פירוש רש"י בדברי חז"ל. על הטענה השנייה השיב: "ומה שטען עוד [...] נראה לי שיבוש נפל בין סימלק לסיגלי, שסימלק הוא היסמין בלשון ישמעאל, כמו שפירש רש"י עצמו בפרק כיצד מברכין, וזה ימצא בכל השנה." רא"ם סובר שבפירוש רש"י נפל שיבוש בנוסח, ובמקום 'סימלק' שהוא צמח היסמין בערבית נכתב 'סיגלי'. לדעתו צמח הדודאים הוא צמח היסמין הגדל בכל ימות השנה (ג'ייקובס תשע"ט:141). למעשה הרא"ם טוען שבזיהוי צמח הדודאים נפל שיבוש בנוסח רש"י ואינו מתייחס לזיהוי הדודא כיסמין. זהר עמר (2012:90) מסיק, מתוך כך שרש"י בברכות (מ"ג, ע"ב) זיהה את הסיגלי כויול"ש (סגל, איור מס' 5), שייתכן והפירוש לתורה הוא תוספת מאוחרת מוטעית. בכל מקרה, מנקודת מבט בוטנית הדודא, הסיגלי והיסמין הם שלושה מיני צמחים הנמנים על משפחות שונות.

בספר 'חמדת ימים' לרבי שלום שבזי מתימן (פר' ויצא, עמ' צ"ג) נכתב: "דודאים, יאסמין בלשון ערב, והיא שושנה לבנה קטנה וריחה טוב, והיא 'חבצלת השרון' דפירשה נמברוזו ,שושנה מדברית. לא עלה בידי לברר את הקשר לשם 'נמבורזו' ול'שושנה מדברית'. גם ר' שמואל בר' נסים מזהה: " דודאים- סיגלי, והם שושנים קטנים לבנים וריחם נאה ונעים קורין לה בלשון ישמעאל יברוח...ויש האומרים: שנקרא שמם דודאים" (מדרש בראשית זוטא, עמ' רל'ח). למעשה הוא תיאר את היסמין מבלי לתת לו שם ומזהה אותו עם הדודאים, הסיגלי והיברוח.

מספר ר' אליהו מפירארא, שסייר בירושלים במאה הארבע עשרה, על מנהגי ליל הסדר (אוצר המסעות, עמ' 112): "ולפעמים שותים על הריח, שמביאים דודאים והם אותם שפירש"י [= שפירש רש"י] שקורין בלשון ישמעאל יאסמין (איור מס' 6), והוא אילן שאינו מגדל כי את הפרחים בלבד והם טובי הריח וחמים מאד, ומריחים אותם דודאים ושותים כוס של יין". ברור מהכתוב שהמדובר ביסמין מאחר והדודא פורח בעיצומו של החורף ולא בפסח והריח הנודף ממנו אינו נעים בנוסף לרעילותו. זיהוי הדודא כיסמין חדר אפילו למאה התשע -עשרה לרשימה בשם "צמחי ארץ הצבי" (מאירוואיץ 1889:190).

איור מס' 6: יסמין

Liseron, A. (1796). Laurent de Chazelles. Arbres et abrisseaux, plantes, fleurs et fruits, peints pour être jointsau Dictinanaire des jardinies. Vol 2: Table 2

http://www.plantillustrations.org/illustration.php?id_illustration=472381&id_taxon=6223&mobile=0&SID=cgkg1mf7j8uu5arq1im6mom9bo&language=Engish&thumbnails_selectable=0&selected_thumbnail=0&query_type=genus&query_broad_or_restricted=broad&group=0&lay_out=0&uhd=0

מיישין - הכוונה לעץ הקרוי כיום בשם 'מיש דרומי' (Celtis australis). המדובר בעץ (הנדיר כיום יחסית בארץ) הנושא פירות שחורים-כחולים (איור מס' 7).

במילון הערוך השלם בערך 'מייש' נעשה ניסיון לומר שכוונת ר' יהודה הייתה ל"פרי אילן ששמו מיש" כלומר פירות המיש נקרא 'דודאים' ואותם הביא ראובן אל אימו. לפי נגה הראובני (תש"ט:קס"ז): "פירות המיש דומים לפירות הדודאים בטעמם. צבעם הצהוב קודם הבשלתם הסופית והשחרתם הוא כגון הצבע הצהוב של פירות הדודאים לפני הבשלתם, והשתלבות החום אדום בתוכם. מתקבל אפוא, על הדעת שהשם 'מיישין' אינו אלא שם מיוחד לפירות הדודאים. שם זה הועבר מעץ המיש, בשל הדמיון שבטעמם ובצבעם של פירות לאלה של הדודאים". הסבר זה נראה מאולץ, פירות המיש קטנים צבעם הוא שחור-כחול ואינם ראויים למאכל אדם. ואכן מאוחר יותר הוא כותב: "אין הדבר מתקבל על הדעת שזהות הצמח דודאים ... שהחליפוהו במיש" (הראובני 1967:5).

איור מס' 7 : מיש דרומי

Thomé, O.W. (1885). Flora von Deutschland, Österreich und der Schweiz (1886-1889). Fl. Deutschl. vol. 2. 185

http://www.plantillustrations.org/illustration.php?id_illustration=148963&id_taxon=8663&mobile=0&SID=cgkg1mf7j8uu5arq1im6mom9bo&language=English

שעורין – באשר לשעורין (שעורה), ציון תבואה, כשם נרדף לדודא, נראה לא מתאים. מה עוד שהמקרא מציין במפורש "ימי קציר חטים" ולא קציר תבואה אחרת. ומעיר בעל 'יפה תואר': "והאומר כי דודאים הוא שעורים יקשה איך נאמר הדודאים נתנו ריח הלא אין ריח בשעורים" (על בראשית רבה, ע״ב, ב׳, א').

סעדין – לא מצאתי בספרות הסבר מתאים הקושר שם זה למראהו או תכונותיו של הדודא (ראו עמר 2012:90, על הניסיון לקשר בין שם זה ל'סיגלי') . במדרש 'בראשית זוטא' לר' שמואל בר' נסים מסנות (המאות שתיים עשרה-שלוש עשרה, עמ' קל'ח) נכתב: "ר' יצחק אמר: שמועילים להריון, לפיכך אמרה רחל ללאה: תני לי מדודאי בנך. ר' יצחק אמר שיגרין, כלומר דבר שמסעד על ההריון". הסבר מקורי ומיוחד מובא על ידי הרב מרדכי הכהן המהדיר (הערה 24 עמ' קל'ח): " בבראשית רבה ע"ב, ב' ר' יצחק אמר סעדין. ויתכן ששני המאמרים [כלומר שמות הדודא בפי ר' יצחק] של ר' יצחק כאן אחד הם, וצריך לומר ר' יצחק אומר שיגרין או סעדין, כלומר - דבר שמסעד על ההריון שמועילין להריון לפיכך וכ' ". כלומר סעדין זה לא שם נרדף לדודא אלא שם המתאר את אופן פעולתו לעודד הריון.

מעניינים בנושא זה דבריו של אברהם בן שלמה בקרט הלוי (ספר הזיכרון, פרשת ויצא, זכרון י"ד): " דודאים – סגלי, וכלשון ישמעאל יאסמון ופי' [= ופירש] אותו גאון: סעדא כלו' [= כלומר] שיש גאון שפי' [= שפירש] דודאים עשב הנקרא בלשון ישמעאל סעדא. והכי נמי איתא [= וכך גם יש] בב"ר [בבראשית רבה] דודאים. ר' יצחק אמ' [= אמר] סעדין... והא דגאון תוספת היא שהוסיפו בדברי הרב ז"ל, אבל לפי שטעו הסופרים בתוספת הזאת ובמקום סעדא כתבו פי' [= פירוש] אותו גאון ז"ל רב סעדיה, הוזקקתי לכתבה ולבארה". כלומר היה מי שטעה בין שם הצמח 'סעדא' לבין 'סעדיה' גאון. אך גם תיקון זה אינו תורם לזיהוי ה'סעדין'. כשר, בפירושו לבראשית ל', מביא את השמות 'סעדין' ו'סערין' בסוגריים לאחר 'שעורין' ולפיכך משתמע שהוא רואה בשמות אלו גירסאות של 'שעורין' ולא כשמות נפרדים.

תאנים –הרשב"ם (נכדו ותלמידו של רש"י) טוען: "דודאי תאנים, כדכתיב הדודאים נתנו ריח". דעת יחיד זו מקורה בהסבר  לירמיהו (כ"ד:א'-ב'): "הִרְאַנִי, יְהוָה, וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים, מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל יְהוָה: אַחֲרֵי הַגְלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-יְכָנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת-הֶחָרָשׁ וְאֶת-הַמַּסְגֵּר, מִירוּשָׁלִַם, וַיְבִאֵם, בָּבֶל. הַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד, כִּתְאֵנֵי, הַבַּכֻּרוֹת; וְהַדּוּד אֶחָד, תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-תֵאָכַלְנָה, מֵרֹעַ. "

הפרשנים סבורים שבמקרה זו במילה "דוד" מתייחסת לכלי דמוי סיר או קדרה ולא לצמח המכונה "דודאים". פרש רש"י "דודאי" = קדרות, וב"ערוך השלם":"דוד- ענין סיר, וקדרה וקלחת). ובעקבותיהם הלכו: מצודת ציון: "כלי כעין קדרה"; מצודת דוד: "דודאי" כלים מלאים תאנים" והרד"ק "מדובר בסלים". איזנברג מסכם "נראה כי הכוונה היא לשני דודי תאנים."

אפרסמון- בתרגום הארמי לשיר השירים ז' , י"ד נכתב "אִתְבַּסַּם קֳדָמַי כְּרֵיחַ בַּלְסְמוֹן", כלומר "יתן ריחו לפני כאפרסמון".. תרגום זה כולל הרבה פירושים והרחבות המיועדים לקהל הרחב ואינו תרגום מדויק של מילה במילה. ברור שהמדובר בדימוי של הריח הטוב ולא לפירות של הדודאים עצמם במיוחד שהאפרסמון היה ידוע היטב ושימש כמרכיב עיקרי בסממני הקטורת שהוקטרו במקדש על מזבח הזהב פעמיים ביום (בבלי, כריתות ו', ע"א; ירושלמי, יומא, מ"א, ע"ד; ראו הרחבה אצל עמר תשע"ב). נציין שהדודא אינו גדל כצמח בר במסופוטמיה ועד כה לא זוהה בלוחות בבליים ואשוריים (ד'ר ברברה בק, מידע אישי ,2.1.2021), לא מפליא שהדבר שהוזכר הצמח הידוע היטב ולא הצמח הנשכח.

לפי הערוך השלם: "הוא האפרסמון המפורסם בריחו והגדל ביריחו" (ערך "בלסמון"). לפי פירוש "עץ יוסף" (חנוך בן זונדל יוסף, מהמאה התשע עשרה) לבראשית רבה: "ולפי משל זה כך הוא פירוש המקרא דכאן לריח שמניך טובים, רצה לומר כדי שיתנו ריח יפה שמניך הטובים צריך אתה לגלות, כי כשמן שמריקין אותו מכלי אל כלי כי אז נותן ריחו". ברור, איפוא, שהכוונה היא לא לפרי הדודאים המצטיין בריחו אלא, על דרך המשל, לריח טוב ידוע ומפורסם.

הדס - גאלאמב (תרצ"ב, קצ"א) מביא את המילה השומרונית "אתאים" (ללא ציון מקור) בתור תרגום ל"דודאים" שבבראשית. ומסביר: "אולי הל"ר (לשון רבים) של, אסא, הדס, וכמו שהיה למשל במדרש, כמו שההדס משובש ודחוס בעלין, כך הייתה לאה משובשת ודחוסה בבנים, ככה בב"ק (בבא קמא, י"ז, ע"ב): תרנגולין שהיו מהדסים בעיסה דהיינו מרקדין, ידודון ידודון ["מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן", תהלים ס"ח, י"ג] התרחב מדודאים". ההדס הוא צמח ידוע היטב ורב שימושים, ברחבי המזרח התיכון, מאז ימי גלגמשDafni, 2016) ) ולא סביר שהחליפוהו בדודא, לא בשימושיו השונים, לא במראהו ולא בסידור עליו. הסבר זה נראה מאולץ ולא נראה שיש לקבלו.

הדודא הוא ללא ספק הצמח המפורסם ביותר בספרות העממית והמדעית בצמח רפואה וכשפים (Benitez et al., 2023). מקובל שצמח רב שימושים במיוחד הוא גם מרובה שמות (Dafni et al., 2021). נדידת שמות צמחים מארץ לארץ ומתקופה לתקופה ידועה היטב ולכן לא מפליא הדבר שהדודא מכונה, במקורותינו, בשמות נוספים מהם נכונים (כמו יברוח, סביסקי ומנדרגורה) שהם השמות הארמיים והפרסיים והיווניים-רומיים לצמח (בהתאמה), ושמות אחרים שמקורם בטעות זיהוי (סיגלי, מיישין, שעורין וסעדין). טעויות הזיהוי נובעות, ככל הנראה, כתוצאה מאי הכרה של הצמח. הדודא אינו מצוי בצרפת, מגוריו של רש"י. העיר על כך דב אשבל "נראה כי רש"י לא ראה דודאים מימיו, מאחר והם אינם גדלים אלא בחופי הים התיכון ואף את פירותיהם או פרחיהם או ושרשיהם לא הכיר" (תשכ"ה:50).

 באשר לזיהוי של הסיגלי והיסמין נראה שהמדובר בפרשנות שהעדיפה את ריח הצמח על פני זיהויו המדויק (סיגלי ויסמין). לא מצאתי הסבר כיצד נתגלגלו המיישין, השעורין והסעדין כשמות נרדפים לדודא.

נגה הראובני (1967:6) טוען שלכאורה אין מחלוקת בין רב לבין ר' יונתן על מין הצמחים והם לא שאלו את עצמם מה זהותם של הדודאים. המחלוקת לפי דעתו היא איזה חלק של צמח הדודא הביא ראובן אל אימו. הטיעון הוא שיברוח הוא כינוי לשורש הדודא וסביסק לפירות (ראו לעיל).

הסבר דומה מביאים זקוביץ ושנאן (תשמ"ו:5) המסבירים מדוע בתרגום השומרוני לתורה לבראשית ל', י"ד (נוסח A, טל, 1980), מופיעים באותו הפסוק גם 'יברוין' (=יברוח) וגם 'לפוח' (=לפאח, הוא פרי הדודאים). לפי מחברים אלו: "את כפל התרגום לתיבת 'דודאים' ('יברוין' ,'לפוח') ניתן לפרש בשתי דרכים: א. המתרגם מבחין בין שמו הכללי של הצמח 'יברוין'...לבין הפרי שהביא ראובן... ב. המתרגם מכנה את הצמח בשני שמותיו המוכרים מבלי להבחין בין חלקיו השונים".

 גם אברהם מנחם ראפפורט (1594: ל"ז) התייחס לסוגיה זו וכתב "אם הדודאים הם מנדר"גורש יטעו האומרים שהם מסוגלים להריון דכתיב "הדודאים נתנו ריח" והמנד"רגורש [השורש] אין להם ריח". ומוסיף בענין זה שפילעמאן (1989) ב"ספר תפארת צבי על ספר הזהר" (קל"ד, ע"ב): "כי השורש אין לו ריח ורק הענפים הוא הפרי יש לו ריח וכמ"ש [וכמו שאמר] הרמב"ן". כאן אין לנו אלא לחזור לדברי המבוא "שחלקי צמח שונים עשויים להיקרא בשמות נפרדים, אפילו באותה השפה, במיוחד כאשר יש להם שימושים ייחודיים".

נסכם שהדודא הוא היברוח הארמי הוא הסביסק הפרסי. השמות האחרים: סיגלי, מיישין, שעורין, סעדין, תאנים, אפרסמון והדס מקורם בטעות זיהוי ו/או בפרשנות מוטעית. לאור כל זאת אין לנו אלא להסכים עם אסף בן ברכיהו הרופא שחי בארץ ישראל (כנראה, בטווח שבין המאה התשיעית למאה השתיים עשרה, עמר תשפ"ב:25) שכתב במפורש "דודאים, נקראים בלשון ארם יברוחין, וכל לשון מנדרגורא" (סעיף 100/155 אצל עמר 2022:231). השם באעראס מובא רק על ידי יוסף בן מתתיהו, מקורו ככל הנראה במילה "בוערת". ככל הנראה לציון האמונה שהוא מאיר בלילות.

למרות כל קודמיו, מסכם שד"ל (שמואל דוד לוצאטו, 1865-1800) "ולא נדע איזה פרח הם הדודאים" (על בראשית ל׳, י״ד).

תודות

לד'ר יואל פרץ על העריכה המדעית. לפרופ' הרב אברהם אופיר שמש, פרופ' אפרים לב,  לרב שמעון דדון, לדר' נילי קוגלר, פרופ' אהרון גבע-קלינברגר, ד'ר שרל'ה אורן ולסאלח עקל ח'טיב על הארותיהם והערותיהם שתרמו רבות לניכוש עשבים שוטים ושיפור המאמר.

ספרות מצוטטת

אבולעפיה, מ. (1798) יד רמה - מסכת סנהדרין. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה. שאלוניקי.

אברבנאל, יצחק בן יהודה (1964). פירוש על התורה. בני ארבאל. ירושלים.

אוסטרזיצר ,י. [מתרגם]. (1937). צוואת יששכר. עמ' ק"פ-קפ"ג. בתוך: כהנא, א. הספרים החיצוניים. מקורות. תל אביב.

איבן-סינא, א. (1492) קאנון הגדול. תרגמו נתן המאתי ויוסף בן יהושע הלורקי. עזריאל בן יוסף אשכנזי. נאפולי.

איזנברג, י. (ללא תאריך). שיחות בספר ירמיהו. פרק כד: דימוי התאנים הטובות והרעות

 https://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/jer30.htm

איזנשטיין, י.ד. (1926). אוצר המסעות. הוצאת המחבר. ניו יורק.

אשבל, ד. (תשכ"ה). עקודים, נקודים וברודים. (בראשית ל"א, י'). בית מקרא כ"ג-כ"ד:52-48.

בובר, ש. (1894). מדרש אגדה - חלק א'. דפוס אברהם פאנטא. וינה.

בחיי, בן אשר אבן חלאוה. (1566). ביאור על התורה. דפוס זורזו די קנאלי. ויניצאה.

בן גרשום לוי [רלב"ג] (1756). פירוש על התורה. יעקב משה שורקין. ויניצייא.

בן יעקב, א. (1881). פירוש הטור על התורה. דפוס א.מ. ויסבערג ומ.י. האלטר. ווארשה.

בן ישעיה, נ. (1957). ספר מאור האפלה. תרגום: יוסף קאפח. האגודה להצלת גנזי תימן. ירושלים.

בן-מימון מ., [הרמב"ם] (1969) . ספר ביאור שמות הרפואות . בתוך: כתבים רפואיים כרך 5. עורך ז. מונטנר. מוסד הרב קוק. ירושלים.

בן-מימון מ., [הרמב"ם]. (1866) מורה נבוכים. חלק ראשון. תרגם מ. אבן תבון. דפוס א.ז. וואלף סאלאט. לבוב.

בן-מימון מ., [הרמב"ם] (1942) סמי המוות והרפואות כנגדם. תרגם מ. אבן תבון. ההדיר ז. מונטנר. ראובן מס. ירושלים.

בן-מתתיהו, י. [פלביוס יוספוס] (1985). קדמוניות היהודים. כרך ראשון. תרגום א. שליט. מוסד ביאליק. ירושלים.

בן-שלמה , מ. (1900) מדרש שכל טוב – בראשית. דפוס צ. ה. איטצקאווסקי. ברלין.

בקרט, א. (1845) ספר הזיכרון. דפוס החדש של האחים אשכנזי. ליוורנו.

ג'ייקובס, מ. (תשע"ט). הגנת רא"ם על פירוש רש"י מפני השגות הרמב"ן על פי פירושו לספר בראשית. חיבור לשם קבלת התואר ' דוקטור לפילוסופיה'. המחלקה לתנ"ך. אוניברסיטת בר אילן.

ג'נאח , י. (1896). ספר השורשים. חברת מקיצי נרדמים. ברלין.

העדני, דוד בן עמרם (1902). מדרש הגדול – בראשית. בית מדרש החכמות. קאנטאבריגיא.

הראובני, נ. (1967). היברוחין והסביסקי - הדודאים והמיישין. עלון נאות קדומים. 6: 2-6.

הראובני, נ. (תש"ט). היברוחין והסביסקי – הדודאים והמיישין. סיני כ"ה: קס"ד- קס"ז.

זונדל, ח. (תרל"ד). עץ יוסף על בראשית רבה. דפוס אברהם יצחק מענקיש ואליעזר מרגאשיש. למברג.

זקוביץ, י. וא. שנאן. (תשמ"ו). מעשה הדודאים. מפעלי המחקר של המכון למדעי היהדות סדרת פירסומים: ח'. האוניברסיטה העברית בירושלים. ירושלים.

חמוי, א. (1870). האח נפשנו. דפוס יצחק שמואל די סיגורה. איזמיר.

טכורש, א. ס. ג. (1945). ילקוט הצמחים. מוסד הרב קוק. ירושלים.

טל, א. (1980). התרגום השומרוני לתורה: מהדורה ביקורתית. אוניברסיטת תל אביב. תל-אביב.

טל, א. ומ. פלורנטין. (2010). חמישה חומשי תורה נוסח שומרון ונוסח התורה. אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור ע'ש חיים רובין. תל אביב

יפה אשכנזי, ש. (1597). פירוש יפה תאר על מדרש רבה (בראשית רבה) דפוס זואן דגארה, ויניצאה.

כולי, י. (תשכ"ח). ילקוט מעם לועז בראשית. אור חדש. ירושלים.

כשר, מ.מ. (תרצ"ו). חומש תורה שלמה, חלק חמישי. ירושלים

לוצאטו ש.ד. (2015). פירוש שד"ל לתורה. כרמל. ירושלים.

מאיראוויץ , מ. (1889) צמחי ארץ הצבי. ירושלים (עורך מ. לונץ) .3:181-200.

מסנות , ש. (1962). מדרש בראשית זוטא. ההדיר מ. הכהן. מוסד הרב קוק. ירושלים.

מערבי, פ. (תש"ל) פירוש אבן בלעם לספרי במדבר ודברים – מהדורה מדעית של המקור הערבי, תרגום לעברית, אוניברסיטת בר-אילן. רמת גן.

ספורנו, ע. (1856). ביאור יקר ונחמד על חמשה חומשי תורה. גרשון ופסח לעבענסון. ווארשא.

עמר, ז. (2012). צמחי המקרא. ראובן מס. ירושלים.

עמר, ז. (תשע"ב). האפרסמון מעין גדיוסיפורה של מצדה. מחקרי יהודה ושומרון כ"א: 234-227.

עמר, ז. (תשפ"ב). ספר הרפואות של אסף הרופא – המאמר על תכונות המזונות. מכון מש"ה לחקר משנת הרמב"ם. קריית אונו.

עמר, ז. וי. בוכמן. [מבוא וההדרה].(2004). צרי הגוף : החלק הרביעי במאכלים והסמנים ומזגם ומעלותם ופעולתם ותועלתם / לנתן בן יואל פלקירה. אוניברסיטת בר-אילן. רמת גן.

עמר, ז. (2022). ספר הרפואות של אסף הרופא. מכון מש"ה לחקר משנת הרמב"ם. קרית אונו.

עפשטיין, ב. (1904). תורה תמימה. האחים ראם. וילנה (הוצאה שנייה).

פליקס, י. (תשי"ז). עולם הצומח המקראי. מסדה. תל אביב.

רובין, ש. (תרנ"ח). סגולות הצמחים ואותותם בהגדות ובדתות כל העמים. דפוס יוסף פישר. קראקא.

רייפמאן, י. (1898). דודאים. הצפירה . 143:587 (11.7.1898)

רפאפורט, א. מ. (1594). מנחה בלולה. דפוס פרנצישקו די לי לונה. ווירונה.

 רענן, מ. (ללא תאריך). וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה – דודא רפואי. פורטל הדף היומי. 

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=6467

שבזי, ש. (תשט"ז). חמדת ימים. יוסף אהרון חסיד. ירושלים.

שיינהאק, י. (1859). ספר תולדות הארץ, חלק שני: תולדות הצמחים. דפוס י. לעבענסאן. ווראשא.

שפיעלמאן, מ. (תשמ"ט). ספר תפארת צבי על הזהר. חלק שלישי. דפוס הדר. ברוקלין.

שמש, א.א. (2021). ריח השדה: בשמים מהצומח ומהחי בספרות הברכות, תרבות חומרית היסטוריה והלכה. אוניברסיטת בר אילן. רמת גן.

ששון, ס. (1959). מהדיר, ספר מושב זקנים על התורה. ס. ששון. לונדון.

תיאודור, י.ת. וח. אלבק (תשכ"ה). מדרש בראשית רבה. הדפסה שניה עם תיקונים מאת ח. אלבק. ספרי ואהרמן. ירושלים.

Al-Muqaddasī, M.I.A., 1896. Description of Syria: Including Palestine. Palestine Pilgrim's Text Society. London.

Amasiaci A. (1990). Nenužnoe dlja .Transl. A. Vardanyan. S. A. Nauka, Moscow. (In Russian).

Asatrian, G. (2012) Marginal remarks on the history of some Persian words. Iran Caucasus. 16:105–116.

Ascherson P. (1891). Nachträgliche Mittheilungen über Mandragoras. Berlin: Berliner anthropologischen Gesellschaft; 890–892. (in German).

Al-Mukaddasi, M.I.A. (1886). Description of Syria: Including Palestine. (Transl. G. LeStrange). Palestine Pilgrim's Text Society, London.

Arakelova, V. (2014). The onion and the mandrake: plants in yezidi folk beliefs. Journal of Persianate Studies, 7:149-156.

Arber, A., (1938). Herbals: Their Origin and Evolution. Cambridge University Press, Cambrdge.

Barney S.A, Lewis W.J, Beach J.A, Berghof, O. (2006). The Etymologies of Isidore of Seville. Cambridge University Press, Cambridge.

Bosworth, C.E. (1976). The Medieval Islamic Underworld. Brill. Leiden.

Clendening L. (1960). Source Book of Medical History, Vol. 621. Courier Corporation, New York.

Dafni, A. (2016). Myrtle (Myrtus communis) as a ritual plant in the Holy Land—a comparative study in relation to ancient traditions. Economic Botany, 70:222-234.

Dafni A., A.S. Khatib and Benítez, G. (2021). The Doctrine of Signatures in Israel—revision and spatiotemporal patterns. Plants. Jul 1;10(7):1346.

Dafni, A., Benítez, G., Blanché, C., Rammón–Laca, L., Petanidou, T., Aytaç, B., Horvat, M., Lucchese, F. and Geva–Kleinberger, A. (2013). The etymological, ecological, historical and ethnobotanical roots of the vernacular names of Ecballium elaterium (L.) Rich. (Squirting cucumber). The Journal of Ethnobiology and Traditional Medicine. Photon. 119:515-537.

Fleisher A, Fleisher Z. (1994). The fragrance of biblical mandrake. Economic Botany. 48:243–251.

Ginzberg L. (1925). The Legends of the Jews: From the Creation to Exodus. Notes for Volumes 1 and 2. Jewish Publication Society of America, Philadelphia.

González-Wippler M. (1988). The Complete Book of Spells, Ceremonies, and Magic. Llewellyn Worldwide, Woodberry MN.

Harrison, R.K. (1956). The mandrake and the ancient world. Evangelist Quarterly. 28:87–92.

Hawkes J.G. (1972). Mandragora. In: Flora Europaea, Vol. 3. Tutin, T.G, Hywood V.H, Burges, N.A, Moore, D.M, Valentine, D.H, Walters, S.M. and Webb, D.A, editors. Cambridge University Press, Cambridge. pp. 193–201.

Jastrow M. (1903). A dictionary of the Targumim, the Talmud Babli, and Yerushalmi, and the Midrashic literature, vol. 2. Luzac, London.

Leclerc L.M. (1881). Traité des simples par Ibn el- Beïthar. Tome troisième. Notices et extraits des manuscrits de la bibliothèque nationale. Imprimerie Nationale. Paris. (In French).

Löw, I., (1881). Aramaeische pflanzennamen. Engelmann, Leipzig. (In German).

Löw I. (1924). Die Flora der Juden. Band III. Löwit, Wien – Leipzig. (In German).

Melamed EZ. (2005). Aramaic-Hebrew-English Dictionary of the Babylonian Talmud. Feldheim Publishers, New York.

Moore T. (1817). Lalla Rookh: Veiled Prophet of Khorassan. Thomas Y. Crowell & Company, London.

Rahner H. (1963). Greek myths and Christian Mystery. Biblo and Tannen Publishers, New York.

Richardson J. (1806). A Persian, Arabic, English Dictionary. Cox, London.

Riddle, J.M., (2010). Goddesses, Elixirs, and Witches: Plants and Sexuality throughout Human History. Palgrave Macmillan US, New York.

Roger E. (1764). La Terre Saincte, ou, Description topographique tres-particuliere des Saincts Lieux & de la Terre de Promission. Chez A. Bertier, Paris. (In French).

Smith G. (1919). The Evolution of the Dragon. Elliot, Manchester and London.

Sontheimer von J. (1842). Aus dem Arabischen uebersetzt. Hallberger’sche Verlagshandlung, Stuttgart. Grosse Zusammenstellung über die Kräfte der bekannten einfachen Heil-und Nahrungsmittel, von abu Mohammed Abdallah ben Ahmed aus Malaga bekant under der namen Eben Baithar. (Tansl.) vol. 2. Hallberger'sche Verlagshandlung, Stuttgart. (In German).

Sokoloff, M. (1992). A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period. Johns Hopkins University Press, Baltimore.

Starr, F. (1901). Notes upon the mandrake. The American Antiquarian and Oriental Journal. 23:258–68.

Tal, A. (2000). A Dictionary of Samaritan Aramaic, vol. 2. Brill, Leiden.

Ungricht, S., Knapp, S, and Press J.R. (1998). A revision of the genus Mandragora (Solanaceae). Bulletin of The Natural History Museum London, Botany Series. 28:17-40.

Waniakowa J. (2007). Mandragora and belladonna—the names of two magic plants. Studia Linguistica Univ Iagellonicae Cracoviensis.124:161–73.

Vardanyan A. (2001). The Assyro-Babylonian Xumbaba and the Armenian Plant name XəMbaba. Iran and Caucasus.;5:207–208.

Wetzstein D.J.G. (1875). Excurse zum Hohenliedund zu Koheleth. In: Biblischer

Commentar, Bd. Hoheslied und Koheleth. Vol. 4. Delitzsch F. (ed.). Dörffling und Franke, Leipzig. pp. 437– 455. (in German).

Zohary M. (1962). Plant life of Palestine: Israel and Jordan. Ronald. New York.

Amots.dafni@gmail.com