מאמר:

לזכר המשוררת  עין טור מלכא/ צור ארליך

הנפטרת ציוותה לא לשאת הספדים, וכך היה. צווים כאלה מאת הנוטים-למות נעקפים בדרך כלל באיזה תירוץ מוסכם, שיאמרו דברי פרדה ולא הספד. לא כן כשהצו בא מפי דמות אצילית, נסוכת הוד, דעתנית שדבריה אש וכובדם כמים. לא כשהוא בא מפי נושאת לפידו של הנביא אורי צבי, מדרבנת הוצאת מגילותיו לאור, ובפני עצמה משוררת המעלה ממעיינות ליבה שירת-נפש שהיא מעין גרסת אישה, גרסת טיפין-טיפין מזוקקת, מקורית אך מושפעת, לשירת בעלה.

*

הידיד: מָה צֶבַע נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאִישׁ?

האישה: הַכָּחֹל הָאָדֹם וְהַזָּהָב. אֵלֶּה צִבְעֵי הָאֵשׁ: "נֶפֶשׁ הַמִּתְפַּלֶּלֶת גְּאֻלָּה וְאַהֲבָה".

הידיד: וּמָה צֶבַע נַפְשֵׁךְ אַתְּ?

האישה: יָדוֹעַ לֹא אֵדַע. לֹא בִּיסוֹד הָאֵשׁ, כָּמוֹהוּ. בְּדִמְדּוּמִים שֻׁקַּע. רָווּי בְּאֹרַח מוּזָר, עָמֹק וְנָדִיב כַּחֲלוֹם רַב-עָצְמָה הַסּוֹעֵד אֶת הַלֵּב. צֶבַע כָּזֶה. כָּמוֹהוּ כַּהַשְׁלָמָה הָעֲמֻקָּה וְהַשְּׁלֵוָה, כָּמוֹהוּ כְּוִתּוּר הַקָּפוּא וְהַסּוֹפִי שֶׁאֵינֶנּוּ נִזְקָק עוֹד לְנֶחָמַת הַצֶּבַע.

 (עין טור-מלכא, מתוך "במשפט")

*

עמדנו אפוא על הר הזיתים עת נטתה השמש מערבה. מערבה, מולנו-תחתנו, מראה חסר מתחרים של הר הבית, תצפית אל רחבותיו שילדים מוסלמים משחקים בהן כדורגל ואל כיפת הזהב שאורי צבי תיאר כמוגלה צהובה. אך אנו סבבנו-הלכנו אל כתף ההר הצופה דרומה ומזרחה, אל חלקת מחוקק סָפון: הר העצה הרעה של אלביון הבוגדת לנוכח פנינו, והלאה ממנו מזרחה הר הרודיון הקטום.

*

לְנֹכַח מִזְרַח קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

נְחִיל הַחוּשִׁים הַפְּתוּכִים.

הִתְעָרוּת רֶחֶם-אֵם.

קְלִיעַת סְעִיפֵי הַצֶּמַח

בֶּעָלִים, בְּהִתְעָרוּת שָׁרָשִׁים.

שְׂעִפֵּי הַחֲלוֹם, שְׂעִפֵּי הַלַּיְלָה.

הַקְּרִינָה הַנִּשְׁפֶּכֶת

עֲצַבֵּי הַמֵּימוֹת

הַדּוּמִיָּה לְאֵינְסוֹף.

(עין טור-מלכא, "כוורות החושים").

*

הנה מצבותיהם של ישראל אלדד ואשתו בתיה ושיץ. ובשורה השכנה מצבתו של אורי צבי גרינברג. כך. בלי "המשורר", בלי "הנביא", בלי שורת ציטוט משירתו, יהודי פשוט בהר הזיתים. ולידה החֶלקה שהמתינה ארבעים ושלוש שנים, ומתאווה הייתה לחכות עוד יותר. הבור פתוח עתה. מן האלונקה מוגשת אליו, מעוטפת ומכוסה, אש-הלהבה שכבתה, מעיין-הקדומים שנסתם, שי אחרון לאדמת ירושלים.

*

שִׁפְעַת עֲצֵי הַזַּיִת בְּמוֹרַד הָהָר

נִמְשֶׁכֶת, מִן הַפִּסְגָּה וּלְמַטָּה:

אֶחָד אֶחָד עוֹלֶה כֹּסֶף מִן הָאָרֶץ

בִּמְפֻזָּר, מִן הַפִּסְגָּה וּלְמַטָּה.

וְלֹא כֵן הַגּוּף, הָרוֹגֵב פְּנִימָה

לִקְרַאת גַּרְעִין הַחוּשִׁים

כְּמוֹ אֶבֶן שָׂדֶה בַּת הַגּוֹן הָאֶחָד,

אֲשֶׁר חֲנָנָהּ אֱלוֹהִים

בָּרִכּוּז הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לַדּוֹמֵם – –

בְּדֵי אֵשׁ הַגּוּף

וְהַנֶּפֶשׁ גּוֹחֶנֶת אֶל הֲדוֹם הַשָּׁמַיִם.

תְּנֵנִי, אֱלוֹהִים,

לִרְאוֹת אֶת לִבִּי, כִּרְאוֹת שָׂדֶה

בְּחֶסֶד זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִנִּי-בֹּקֶר

יַעֲלוּ נְצָרִים מִמַּהְפֹּכֶת הַלֵּב..

 (עין טור-מלכא, "מנגד לעצי הזית", תש"י)

*

הבור התמלא מחולייתו, וחזן החברה קדישא התפלל על נשמת שוכנתו החדשה. מילים אחדות, בלי קול כמעט, של נכדתה, ודברי הסבר קצרים של בנה על טעם קצירת-האומר, ואז, לבקשתו-בקשתה, שרו המלווים את "חיילים אלמונים", המנון לח"י. בהיותה בת-נעורים שֵירתה שם עליזה, עליזה גורביץ' כשמה אז. אך משורה ישחרר רק המוות. גם כעבור שמונים שנה.

*

נֵזֶר יְרוּשָׁלַיִם בְּעֵינָיו הִתְנוֹצֵץ:

בְּעֵינַיִם אֲשֶׁר בְּפָנִים-שֶׁל-בְּדִידוּת שֻׁבָּצוּ.

כְּתַלְפִּית יְרוּשָׁלַיִם הַמִּתְנוֹסֶסֶת מֵעַל מִדְבַּר-יְהוּדָה הַמַּלְבִּין.

יְפִי אֵיתָן מִנֶּגֶד יִסּוּרֵי הַמִּדְבָּר – –

(עין טור-מלכא, מתוך "יאיר")

*

זכה אברהם שטרן, הוא יאיר, משורר לעת מצוא ומנהיג מחתרת, שרק שירו יושר מעל קבר העוּגָבָר הגדול של שירת ישראל, הארי המת אורי צבי, ומעל קברה הרענן של ענבל פעמון חירות ישראל, עדינת החזון ודקת המבע, רעייתו עליזה, היא המשוררת עַין טוּר-מלכּא. כאן, על הר הזיתים, נוכח פני טור-מלכא, הר המלך. אך בין הזֵרים לוהטי הצבע הניחה ביתה גם צרור שיבולים זהובות.  

*

רֵעַ,

הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אֶת שִׁבֳּלֵי הַנֶּפֶשׁ.

הַשָּׂדֶה בַּעֲבוּרְךָ קָצוּר.

הַשִּׁיר אֵלֶיךָ עָרוּג.

(עין טור-מלכא, מתוך "שיר הבתולה", ג)

*

בת למעלה מעשרים התחתנה עליזה המשוררת הצעירה עם אורי צבי. למעלה משלושים שנה חייתה איתו וגידלה ילדים ושירים, וגם את שמו. ועוד למעלה מארבעים שנה האריכה ימים אחריו, והייתה מדקדקת בהוצאת כתביו המרובים מגדול ועד קטון ומפואמה ועד ציור ורשימת עיתון. ונפשה נבהלה מאוד למשמע צרימות וסטיות מן האמת ומן הזיכרון, מטוב הטעם ומשורת הדין. פעם ופעמיים התקשרה: שיר חדש, מוצא להתפוצצות הרגש למשמע דבר-חנופה לגרמניה. היכן לפרסמו ולהגיע עימו אל הציבור?

*

עַל-כֵּן יֵאָמֵר בַּמִּזְרָח:

אֶת יְקוֹד הַכְּאֵב שֶׁשְּׁפַתֶּם לָנוּ

לֹא בָּאֵשׁ וְלֹא בָּאֵפֶר יַכְמִינוּהוּ.

בִּבְהִירוּת-אוֹר יִדְרֹךְ מָוֶת בְּאַרְצוֹתֵיכֶם.

בַּאֲשֶׁר תַּחְפְּרוּ בְּאֵר לְמַיִם חַיִּים

וּמְצָאתֶם בְּאֵרוֹת שֶׁל כְּאֵב.

בְּאוֹר הַדְּוַי יֻחַם יוֹמְכֶם.

מִגְדַּל הָעֲצָמוֹת שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּאֵירוֹפָּה

יְהִי לָכֶם מִגְדַּל בָּבֶל לִיקוֹד.

(עין טור-מלכא, מתוך שיר ללא כותרת בספר 'בִּין בֵּינותינו')

*

ראינוה בכל מושב וכנס שעסק ביצירת בעלה, וגם בימי חג והשקה בבית אורי-צבי בירושלים. ובביתה בשיכון ותיקים השלו ברמת-גן ביקרתיה פעם, בהזמנתה, לחמשני בחיצי זעמה עת עמדתי לכתוב ביקורת על ספר שהכתירהו כפשיסט. תמיד בהוד, בקרינת פנים אציליים, שיש עמה גם מאנרגיות העלבון שבע-הימים.

 וכור של רגש כמוס בה, גרעין טעון שקרינתו בוקעת מכל העוטף. התלקחות עצורה, קראה לזה בשירה "הַפְנָאָה".

*

מֵנִיעַ עָמֹק הָיָה מְסַעֲרֵנִי

לְמִשְׁמַע מַשַּׁק כָּנָף. גַּם כְּנַף מַיִם.

מַשַּׁק כְּנָפַיִם הוּא סֻלַּם הַקּוֹל:

מַלְאָכִים בְּקוֹלָם מִתְגַּלִּים.

וָאָבִין הַקְּרִיאָה: אָבִינוּ יַעֲקֹב

לְמַרְגְּלוֹת סֻלַּם הַקּוֹלוֹת –

שַׁעַר הַשָּׁמַיִם.

(עין טור-מלכא, מתוך "הפנאה")

*

ימתקו לה רגבי ירושלים.