פרק מספר:

בזמן אמת/ אדם יצחק

השנים עשר ליולי 2023

לפני שהגעתי,  דמיינתי את הכניסה לבית, לפגישה – שביל אלכסוני, כניסה למטבח דרך ויטרינה, משהו כזה. מעבר לזה דמותה הייתה לי עמומה – הפנים, הקול, הכול. כשהגעתי חיפשתי את הבית. הגעתי לבית ישן ברחוב הראשי, שמשמש בתור מרפאת שיניים או משהו כזה. ירדתי ברחוב הצדדי וראה אותי גבר שעמד ליד טנדר לבן קטן ושאל אם אני מחפש את שגית. הנהנתי או עניתי כן, חלושות. צלצלתי בפעמון.

"היי אדם," היו המילים הראשונות שלה, שמעתי אותן עוד לפני שראיתי את דמותה, את פניה, כשצעדה לעברי, בינינו חצץ שער העץ. ואולי אני מטעה את עצמי ואתכם, וזה מה שהיה מהפגישה השנייה ואילך. מכל מקום, זוכר שהושיטה לי יד ללחיצה, שלחצנו ידיים. שחייכה אליי. שהיו לה משקפיים. ואור בעיניים. ואולי גם זו פרשנות מאוחרת של הזיכרון. זוכר, אבל, שהרגשתי טוב. משום מה, הרגשתי בבית.

צעדנו בשביל לאורך גינה פסטורלית, הרבה ירוק, ציוצי ציפורים. בסמוך אלינו הלכה, גורת כלבים. שמה היה לוצ'יה. שם רומני? שאלתי (כי זכרתי קשישה רומניה מפתח תקווה בדירה במרכז העיר ליד משרד עו"ד של חבר שלי משכבר). איטלקי, ענתה. חלפנו על פני הבית והגענו לבקתת עץ קטנה. הדלת הייתה פתוחה. נכנסנו.

היא שאלה אותי עליי, שאספר קצת על עצמי, למה הגעתי, מה אני מחפש, כל זה. לא זוכר ממש מה עניתי. זוכר שהיא אמרה שכותבים, גם אם מופנמים/אינטרוורטים כלפי חוץ, יש בהם חלק שרוצה להיראות. לימים, כשאמרה זאת שוב, נתנה את הקרדיט על המשפט הזה לגרוסמן. אני, משום מה, זכרתי את זה כדבריה שלה.

דיברנו על חריזה, היא שאלה אותי אם אני כותב בחרוזים. עניתי שכן, מנסה, לפעמים. היא דיברה על סוגי חריזה – חריזה 'אלתרמנית' מושלמת, עם משקל וכל זה, וקריאה שיר של אחד, יחזקאל רחמים. אולי היא שאלה אם אני מכיר אותו. לא הכרתי. ויש גם חריזה מורכבת, והקריאה שיר של אלי אליהו, שאותו דווקא כן הכרתי, מהסדנה שהשתתפתי בה לפני בדיוק שתים עשרה שנה. לשיר קראן גן החיות או משהו כזה. היא אמרה שחריזה לא חובה, אבל אם כבר, אז לעשות את זה נכון, ולא אדידס – בדידס, ככה אמרה.   

היא ביקשה שנקרא משהו משלי, אמרה – שירה קוראים בקול רם. לא ידעתי את זה. היא פתחה את הקובץ ששלחתי אליה לפני הפגישה. היו שם כמה קטעים מהזמן האחרון, כולל כמה ממש מהימים לפני הפגישה. קראתי בקול רם קטע על שר המשפטים לוין, הוגה מה שמכונה 'הרפורמה המשפטית'. סיימתי לקרוא. אני זוכר שהיא הגיבה במילה אחת. וואו. ואז, הייתה שתיקה.

עברנו על קטע או שיר נוסף, לא זוכר איזה. היו לה הערה או שתיים. היא רשמה אותן בגוף הטקסט, אולי הדגישה בצהוב. היא שלחה לי את הקובץ בחזרה. שאלתי אם יש פה עם מה לעבוד? ברור, או משהו כזה, היא ענתה. סיימנו וקבענו פגישה נוספת, לשבוע הבא.

השמונה עשר ליולי 2023

קבענו לתשע וחצי, אבל לא היו פקקים וכבר בסביבות שמונה וחצי שלחתי לה הודעה מהדרך אם אפשר להקדים. היא ענתה, לא יכולה, נתראה 8:30. הלכתי לסופֶּר 'קארפור', זה שמחליף את 'מגה' או 'מגה בעיר'. היה לי זמן לשרוף. הכול היה חדש והקול עוד לא בקע ממני. גם לא התרגשתי ממש. אפשר לומר שהייתי רגוע, אדיש למראה. סיימתי את הקניות (ואולי זה היה לפניהן?) והקפתי את הבניין ועליתי קומה אחת ונכנסתי לשירותי הגברים הציבוריים. השתָנתי.

בשעה היעודה בדיוק צלצלתי בפעמון. הפעם את ההיי אדם אני זוכר, בהחלט. גם את הכלבה. היא נתנה לה להיכנס לחדר, לבקשתי, כעבור כמה דקות אל תוך הפגישה, דרך דלת/חלון לבן צדדי ונמוך שבקע מהקיר הדרומי שקרוב לבית. הכלבה עם השם האיטלקי קפצה עליי וליקקה אותי ואני לא התנגדתי. אני זוכר שהיא הופתעה שזה לא מפריע לי. אחרי דקה או שתיים, היא הוציאה אותה לחצר.

הקראתי לה שיר על בן דוד שלי, אליהו. קטע קצר שמתחיל בזיכרון על טוסט שהיינו אוכלים בבית סבתא בערב שישי. אני זוכר שהיא אמרה לי שצריך או כדאי להוסיף דימוי, אחרי המילים הצער נמס ובמקומו עצב נכנס. נניח, נמס כמו גבינה צהובה בטוסטר. אפילו שאני מבין ואחרים יבינו מה אני רוצה לומר, ככה זה שירה, אמרה. היופי והצורה חשובים גם. אמרתי שאנסה בבית. הקראתי שניים (אולי שלושה?) קטעים נוספים, לא זוכר כבר. אולי עוד איזכר. אני זוכר 'וואו' אחד שלה, לפחות אחד.

אחרי זה (או לפני?) הקריאה שיר של דן פגיס, על הקול האישי של הכותב, שכשמוצאים אותו יש לאחוז בעקבו כמו בסיפור יעקב ועשו, משהו כזה. היה לה קול כל כך נעים כשהקריאה. חשבתי שאפשר להירדם כששומעים אותו, ולא, לא במובן של משעמם. לא ידעתי, שעוד ארבעה ימים בדיוק, בשבת, אולי בשעה הזאת ממש, ייפול אצלי-בתוכי דבר, ואמצא את הקול. סיימנו וקבענו לשבוע הבא, ביום רביעי, כבר לא זוכר בדיוק את השעה.

עשרים ושניים ליולי 2023

הקול מצא אותי, ואולי, אני מצאתי את הקול.

אני רוצה לכתוב

אני רוצה לכתוב כמו אלתרמן כמו שלונסקי כמו אלי אליהו כמו רוני סומק, כמו כל גבר נכון וחכם שכותב יפה ומרשים וכובש לב נשים. וכל פעם שאני מנסה לחרוז אני מכניס את גופי השמן לסקיני ג'ינס של אדם רזה. כמוני איש לא רוצה להיות או לכתוב. אני מאשים את הכרס שעוטפת אותי כמו צמיג יוקוהמה. פעם הייתי רזה וחתיך ולא הייתה כרס, אבל כבר אז היו העיניים שאומרות עצב בכל פעם שהפה מזייף שמחה. אז אני מוותר על הגברים הללו, ורוצה לכתוב- כמו רחל כמו תרצה אתר כמו צוויטאייבה כמו אחמטובה, כמו כל אישה עצובה שפצעוהּ גברים, ואני ורק אני יכול להציל במילים שאברא לכבודן, ולא אדחוס לבָתֶי שירים. אך אישה רוצה גבר חזק, שמדבר רק על דברים שאפשר לראות למדוד לגעת ולדעת שהם נכונים, או שאי אפשר לדעת אבל לך תתווכח עם המומחים. אז אני מוותר על שני המינים כפוסח על שתי הסעיפים.

*** מכל מה שכתבתי ביום הזה, העשרים ושניים ביולי הזה, הקטע שיבוא עוד רגע הרגיש לי הכי חושפני ובוטה, ורציתי לראות אם יהיה לי האומץ לקרוא אותו בפניה או באוזניה של שגית, ולצאת חיים וללא פגע. כך ממש היה.

אני זוכר את עצמי מציץ מתחת לחצאית של אמא לראות מה יש מתחת. ומה היה מתחת אני לא זוכר, ואם אני זוכר זה רק שחור. כמו חור שחור כמו עיניים עצומות כמו בושה כמו בוּשׁ כמו שער ערווה. אולי אלו היו תחתונים שחורים ואולי זו הדחקה, ואולי אסור לדבר על זה ואסור לכתוב. ואולי שגית תקרא בקול רם ותיבהל ותשלח אותי לנורית הפסיכולוגית שהייתי אצלה שנים, או למישהי לאחרת, ואולי אישה זה לא טוב, כי גם לה ארצה להציץ בתחתונים. ושגית זה בהוד השרון ושלוותה קרובה, אז היא תשלח לי מונית, אפילו על חשבונה, העיקר שאלך. או שתיתן לי לנסוע, העיקר שאסע. או שהיא תיסע אחריי או שתשלח את בעלה. ובדרך תתקשר לפסיכיאטר המחוזי או לשירותי הרווחה, כי אם לא אסכים להיכנס מרצוני אז בכפייה, כי אני מסוכן לציבור האימהות הנשים העורכות המשוררות הקוראות וכל השאר. ובשער, לפני שאחים רוסים חסונים ושריריים יאזקו אותי ויכניסו בפנים, אני אגיד לה שזה רק מילים. ומילים לא הורגות לא אונסות לא פוצעות לא גסות לא מטרידות לא מתריסות. הן לא עושות כלום, אפילו לא מנסות. רק אנשים. 

ארבעים

עוד ארבעה חודשים אני בן ארבעים ועברו עליי כבר חצי חיים פחות או יותר או 99.999% מהם, מי יודע. ואין לי זמן, אני מרגיש שאין-לי-אוויר ואין שהות להתבטל. אני חייב לכתוב עכשיו, הרבה!!! וגם מדויק, נכון ומהר, כי מי יודע מה יקרה, ותומר אומר לי שאנחנו צריכים לחיות כאילו אין מחר, לעשן לשתות, לאכול הרבה בשר, ואופיר נוריאל כותב שמאיתנו יישאר רק בשר, הוא כותב על בשר ועל רוח, ואותי הבשר לא מעניין. כבר מזמן בגיל עשרים חתמתי על כרטיס אד"י ואני אשמח להיות בתוך קופסא במחסן חלפים, ולא ספר מאובק על מדף שאנשים לא קוראים ושלא ייכנס לאף אחד למחזוֹר הדם והלב. אני תורם דם כל שלושה חודשים ופלזמה כל חודש, ואומרים לי שזה יותר מדי, אבל אני עונה כי אם לא דיאטה וספורט וכל זה, אז לפחות זה. ואם אני לא כותב דברים שיישארו אחריי אז לפחות אני נותן בריאוּת או חיים לאחרים שאני לא מכיר. ואולי את מה שאני כן כותב יקראו אחרים שלא הכרתי, ואולי כאלו שעדיין לא נולדו, כי ממש לא בטוח שאותי יקראו מכריי - יקיריי או שונאיי - כי מי יודע מה הם חושבים ומה יחשבו ומה יגידו עליי כשאלך. אבל העיקר שלא יגידו איזה אדם טוב הייתי (בעיקר באמא אני חושד) כי אז זו תהיה סיבה מספיק טובה לצאת מהקבר ולהכניס לשם את כל הצבועים והצדקנים והשקרנים. גם הקוראים יום אחד ימותו או יתגרשו או יעברו דירה או סתם יצטרכו לפנות מקום למשהו אחר, אז ישליכו אותי לרחוב או למִחזוּר או לאשפה, ואנשים ידרכו עליי ואדבק עם מסטיק לנעל של ילד שלעולם לא יכיר אותי.

לנורית - כמעט מעולם לא כתבתי עליה, ומעולם הקראתי לה מה שכתבתי, כי ידעתי שהיא תנתח את זה יותר מאשר תתפעל מזה, ממני, מכישרון הכתיבה שלי ככל שקיים. רק כשהגעתי לעורכת, באמת כתבתי עליה, נורית.

הייתי אצלך בחדר מגיל עשרים ושלוש ואָת הקשר הכי ארוך שהיה לי. וגם שאני לא אצלך כבר שנתיים כמעט. לא יושב על הכורסא ההיא שהייתה שם מאז וכנראה לתמיד, ומסיבה לא ברורה לא קרסה מכובד משקלי שגדל ועלה ותפח עם השנים אצלך. את עדיין איתי. אני ישן. קם בבוקר, שותה, אוכל, מחרבן מתפשט, מתרחץ, מתלבש, אוהב, שונא, כועס, מקנא, נוהג, בולם וחולם. בכול את איתי. בכל !!! וזה נראה לי לכל החיים. אני שומע אותך מדברת אליי או עליי והקולות לא יוצאים לי מהראש. את חלקם אני צובע, בעיקר בשחור. מוסיף סאונד. מוריד סאונד. מאלתר. מסמפל. עושה קולות רקע. עוושה קול שני, אולי את קול שני שמהדהד לי במחשבות, אולי את כמו אלוהים. את מנחמת, מעירה, גורעת, מרגיעה  מלטפת, מחבלת. זה נראה לי כמו מזוכיזם, שאת תמיד שם, שכאילו תמיד היית שם כמו כתם לידה, אבל את מאמצע החיים. אז אולי את יותר כמו קעקוע, אבל כזה שאי אפשר להסיר, אולי את צלקת ממלחמה שבחרתָ להשתתף בה. את לא הולכת ולא עוזבת, לא נעלמת. אני רוצה שתלכי לעזאזל, שתמותי בייסורים, שתקומי לתחייה (אוי כתבתי בטעות דחייה ומחקתי אבל שוב כתבתי כי את ודאי היית אומרת שזו לא טעות ואני אחרי כל כך הרבה שנים אצלך יודע שפליטת פה פרוידיאנית לא נעלמת גם אם מוחקים) ושלא תעזבי אותי לעולם.

בספרייה

בספרייה הציבורית אני שאלתי והספרנית ענתה שפעם היה והיום אין יותר מדור של ספרי שירה. אז לא שאלתי יותר כלום ויצאתי מזיע בחום של סוף יולי, ואולי זה סוף העולם. כי אם אין ספרי שירה בספרייה הציבורית, אז כל הספרים של השירה בטח עלו לשמיים, הם קבורים אצל אלוהים ואלוהים מעניש אותנו עם החום הכבד, כמו ערמת ספרים אינסופית שניקבר תחתיה וניחנק מעצמנו. את חום גופנו אנחנו הופכים לזיעה, ואלוהים את הספרים הפך למים, לגשם שאנחנו מתפללים אליו ולא מגיע ולא יגיע כל החורף ואולי אף פעם לא יגיע, כי זה צער העולם.

כותב ומוחק וכותב – הקול שלי נשאר ורוצה לצאת כל רגע כמו ילד זוחל מהעריסה, אבל ההורים עייפים. אין להם כוח. גם לי אין כוח. אני עוד מתרגל, אבל הוא גדל וגדל בתוכי ולא נותן לי מנוח. ולכן -

כותב ומוחק וכותב, אמיתות נושנות בנשימה אחת. בלי רווחים. בלי פסיקים. בלי לעצור ולנשום. אם אעצור, הן יישארו לעד בתוכי כמו קליע, זכר למלחמה ישנה שאיש לא רוצה לשמוע עליה יותר, וגם היא עצמה שבעת ימי זיכרון וסמלי הנצחה. לא כדאי להוציא כך אומרים הרופאים, מה שלא כואב לא נוגעים. אם נוציא, אולי יכאב, אולי יזדהם, והזיהום אחריתו מי יודע. הוא גם יכול לסכן אחרים. אז הקליע נותר בפנים לתזכורת, עדות דוממת שקטה, לא מעיקה.