פרק מספר:
תקרת זכוכית/ שולה ברנע
במעופי אל־על מעבר לתקרת הזכוכית של החדר לא חשתי כל כאב.
זה קרה לאחר שסיימתי איזו משימה מסובכת במשרד שבו אני מועסקת. את כל ענייני הבאגים במחשב תיקנתי ועמדתי בדיוק בלוח הזמנים שהוקצב לי. הייתה לי עדנה ממעשיי ואז זה קרה! רגשות מעורבים תקפו אותי, מחד הייתי מרוצה מהמעבר מעבר לתקרה ומאידך הייתי חרדה, מה צופן לי עברו האחר של המסך. בטני החלה רוחשת באי־שקט. ובכן, עולם ומלואו ציפה לי. ראשית התרוממתי מעבר לתקרה בכוח רצון עז שמילא את חלל בית החזה. לא הרגשתי בזה כל פלא – זה היה אירוע טבעי בעיניי. ואז נחתי על צמרת עץ צפצפה סבוך וצפוף, על האמירים הגבוהים ביותר.
בתחילה, אור השמש סנוור את עיניי ולא ראיתי דבר. אך אט־אט הסתגלו עיניי והתחלתי לראות דמויות רבות סביבי, כולן ישובות על ענפי העצים. חלקן עסוקות באכילה, חלקן סתם מפורקדות על הגב או על הבטן. כמה הסתכלו לכיווני, כמה נראו אדישות. כשהתחלתי לבחון לעומק את סביבתי, לראות יותר פרטים, נגלו לי כמה דברים מעניינים: זיהיתי גברים בחליפות, מעונבים, כמו הגיעו יחד עמי למקום זה עתה. לצידם היו כאלה, שחליפותיהם נראו מרופטות מרוב שימוש או מדהייה בשמש. אחרים היו רק עם כותונות לגופם ועניבות, חלקם רק עם לבנים. יכולתי להבין ממלבושיהם מי מצוי כאן יותר זמן ומי פחות.
אלה שמקרוב באו, כמוני, נראו מבולבלים, והם בחנו את השטח בדומה לי. האחרים נראו שמחים ומרוצים ממצבם. נראה היה שהתרגלו לתנאים ואין להם עוד דרישות נוספות מהחיים. ככל שסקרתי יותר את הסביבה, הבנתי שרוב הנמצאים כאן, הם גברים שעשו חיל במקומות העבודה שלהם, כאלה שהמריאו אל־על, ואליהם הצטרפו חוץ ממני, שתי נשים בלבד, כנראה מוצלחות אף הן. זה החמיא לי לאגו, זה חיזק אותי אך תהיתי האם זה בכלל עסק טוב ומשתלם? אולי אפגע בקרוב בשל המיעוט המספרי שלנו?
קצת אחר כך, התחלתי לחוש צמא נורא
