סיפור:
שלושה סיפורים/ פרננדו פסואה מפורטוגלית יורם ברונובסקי
מתוך “ההקדמה” של ברנרדו סוארס
נולדתי בתקופה שבה איבדו רוב האנשים הצעירים את אמונתם באל, מאותה סיבה עצמה שאבותיהם החזיקו בה – בלי דעת למה. ומכיוון שרוח האדם נוטה מטבעה למתוח ביקורת בעקבות הרגשה ולא בעקבות מחשבה, בחרו רוב הצעירים הללו באנושות כיורשת האלוהות. ועם זאת, הנני שייך לאותן בריות הנותרות תמיד בשולי מה שהן משתייכות אליו, בריות שלנגד עיניהן לא רק ההמונים שאליהם הן שייכות, אלא גם המרחבים העצומים המשתרעים מעבר להן. לפיכך לא נטשתי את האל כליל, כפי שעשו הם, ולא סיגלתי לי עדיין את האמונה באנושות. העליתי בדעתי שהאל עשוי להתקיים, אף על פי שאין זה סביר ביותר, ואפשר אם כן להוסיף ולהעריצו. אולם האנושות, מושג ביולוגי גרידא, שאין משמעו אלא אותו סוג בעלי החיים שהם אנושיים, אינה ראויה להערצה של איזשהו סוג של בעלי חיים. פולחן זה של האנושות, על טקסי החירות והשוויון שלו, דומה בעיני תמיד כהחייאה של פולחנות קדומים, שבהם נחשבו בעלי־חיים לאלילים, ואשר בהם גם לאלילים היו ראשים של בעלי־חיים.
הנה כי כן, אין להאמין באל בלי דעת, ובהיותי משולל יכולת להאמין בהמון של בעלי־חיים, נותרתי, כאלה המצויים בשולי העמים, רחוק מכל מה שמקובל לכנותו הנפילה (הדקדאנסיה). הנפילה (הדקדאנסיה) משמעה האובדן המוחלט של חוסר־המודעות, שהרי הלא־מודע הוא בסיס החיים. הלב, אילו מסוגל היה לחשוב, היה פוסק מלכת.
למי שחי כמוני בלי דעת איך ולמה, מה נותר כאורח־חיים, זולת הוויתור וההתבוננות בגורל? בלי לדעת מה הם חיים דתיים, ואף בלי להיות מסוגל לדעת זאת, שהרי אי אפשר לרכוש את האמונה באמצעות השכל, ובלי להיות מסוגל לתת אמון באותה הפשטה של האדם, ואף למצוא זיקה בינה לביני, לא נותרה לנו אלא ההתבוננות האסתטית בהוויה באשר היא, כצידוק כלשהו להיותנו בעלי נפש. הנה כי כן, מכיוון שזרים אנו לכל הטקסיות של כל העולמות, אדישים לכל האלוהי ומזלזלים בכל האנושי, מתמסרים אנו בלי משים להרגשה שאין עמה תכלית, מטפחים מעין אפיקוראיות מעודנת, ההולמת את העצבים השכלתניים שבהם ניחנו.
מכל עיקרי המדע אנו מוסיפים להחזיק אך ורק בעיקר המרכזי, המצטמצם לכך שהכל נתון לחוקים נחרצים, שאין לערער עליהם בתגובה עצמאית כלשהי, שהרי עצם־תגובתנו היא פעולת אותם חוקים עצמם. אנו גם מיטיבים להבין עד כמה תואם עיקר זה את העיקר הקדום ממנו, זה של הגורליות האלוהית של כל הדברים. ממילא הרינו מוותרים מראש על כל מאמץ כאותם אנשים חלשים המוותרים על התרגילים היאים לאתלטים, ולעומת זאת אנו גוהרים על ספר התחושות מתוך עידון מרבי של הרגש המדמה.
בלא להתייחס ברצינות לדבר מן הדברים, בלא לשער שיכולה להינתן לנו ממשות אחרת זולת זו של תחושותינו, חיפשנו את מפלטנו בהן, וחקרנו אותן משל היו ארצות נרחבות ועלומות. ואם הרבינו לטרוח לא רק על ההתבוננות האסתטית, אלא גם על ביטוייהן של אופניה ותוצאותיה, הלא היה זה משום שהפרוזה או השירה שכתבנו, המשוללות כל רצון להפיס דעתו של מישהו או לזעזע את כוח־רצונו, היו כאמירת הכתוב בתוכנו בקול רם, אמירה המבקשת להעניק אובייקטיוויות מלאה לעונג הסובייקטיווי של הקריאה.
היטב ידענו, כי כל יצירה מוכרחה להיות לא־מושלמת; ואף זאת, שהקלושה בקביעותינו האסתטיות היא זו אשר חרצנו. אלא שהכל משולל־שלמות הוא, ואין לך שקיעה יפה כדי כך שאי אפשר יהיה להוסיף על יופיה, ואין לך משב־רוח קל המשרה שינה מיוחלת, שאינו יכול להעניק לנו שינה שאננה עוד יותר. וכך יכולים אנו להתבונן באותה שימת־לב בהרים ובפסלים, להתענג על חמדת הימים כעל חמדת הספרים, ומעל לכל, לחלום על הכל, כך שכל חומרי חלומותינו יוּמרו למהות הפנימית ביותר שלנו, ובה בעת גם נוכל לערוך אנליזות ולתאר תיאורים אשר משיושלמו ייעשו זרים לנו ונוכל ליהנות מהם כמִמַתנות זרים שהגיעונו באחת משעות הערב.
אין זו תחבולה של פסימיסטים, כעין זו שמציג ויני (Vigny), אשר בעיניו החיים הם בית־כלא שהוא יושב בו וטווה מצעי־קש כדי להתבדר. להיות פסימיסט משמעו להתיחס לדבר־מה כאילו הוא טרגי, וזו גישה שיש בה הפרזה ואי נוחות רבה. ודאי, אין לנו אבן־בוחן שעל פיה נוכל להעריך את היצירה שאנו מייצרים. ודאי שאנו מייצרים אותה כדי להתבדר תוך כדי כך, אבל לאו דווקא כאותו אסיר הטווה מצעי־קש כדי להרחיק ממחשבתו את הגורל, אלא כאותה נערה הרוקמת כריות, כדי לבדר את עצמה, לא יותר מזה.
אני מתייחס אל החיים כאל פונדק שבו עלי לשהות עד שתגיע הכרכרה מן התהום. אין לי מושג לאן תיקחני, שהלא אין אני יודע דבר. יכול אני לחשוב את הפונדק הזה כבית־כלא, שהלא נאלץ אני להישאר בו. יכולתי גם להתייחס אליו כאל מקום של מפגש רעים, שהלא אמת הדבר שאני פוגש שם את זולתי. בכל מקרה, אין אני איש קצר־רוח, גם לא איש פשוט וגס. אני משאיר זאת לאלה המסתגרים למעלה, בחדרים השכורים, סרוחים על יצועיהם ומחכים בלא שינה, ואף לאלה המפטפטים באולמות ההסבה, משם מגיעים אלי צלילי־מוסיקה וקולות ערבים לאוזני. אשר לי, יושב אני ליד הדלת ומרווה את עיני ואת אוזני בצבעי הנוף ובצליליו עד לשיכרון, ואני שר אט־אט, רק באוזני עצמי, שירים מעורפלים שאני מחבר בעודני מחכה.
על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב־הרוח שהוענק לי, ומן הנפש שניתנה לי ליהנות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר בספר הנוסעים ייקרא יום אחד על ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים – מה טוב. אם לא ייקרא, ואם...
29.3.1930
רעיון הנסיעה מגעיל אותי
רעיון הנסיעה מגעיל אותי.
כבר ראיתי כל מה שלא ראיתי מעולם
כבר ראיתי כל מה שעדיין לא ראיתי.
השעמום שבחידוש המתמיד, השעמום שבגילוי, האורב מתחת להבחנה הכוזבת בין החפצים והרעיונות, הזהות הנצחית של הכל, הדמיון המוחלט שבין המסגד, המקדש והכנסייה, השוויון שבין הבקתה והארמון, מבנה הגוף הזהה של המלך במחלצותיו ושל הפרא בעירומו, התוֹאַם המתמיד של החיים לעצמם, הקיבעון של כל מה שבתוכו אני חי, הנעלם ברגע שהוא מתגלה בעליל.
הנופים הם חזרות נצחיות. בשעת נסיעה רגילה ברכבת אני נקרע, בחרדה חסרת כל תועלת, בין חוסר־העניין שלי בנוף לבין חוסר־העניין שלי בספר, שעשוי הייתי להתענג עליו אילו הייתי מישהו אחר. אני חש איזה גועל כלפי החיים, ותנועת הרכבת מדגישה אותו.
אין שעמום רק בנופים שאינם קיימים, רק בספרים שלעולם לא אקרא. החיים, לדידי, הם האדמה שלעולם אינה משיגה את המוח. את מוחי אני שומר חופשי כדי שיוכל להיות עגום.
ייסעו נא להם אלה שאינם קיימים! בשבילם האַין אינו קיים, וחייהם אינם אותו נהר זורם שהחיים צריכים להיות. אך כל אלה החושבים והחשים, כל העֵרים, נגעלים מן ההיסטוריה המחרידה של הרכבות, של המכוניות, של הספינות, אלה שאינן מניחות להם לא לישון ולא להתעורר.
מנסיעה, ואפילו היא קצרה, אני חוזר כמשֵינה עתירת חלומות – בלבול קהה, טעון תחושות דבוקות זו בזו, שיכור ממה שראיתי.
כדי לנוח, אני זקוק לנפש בריאה. כדי לנוע, נחוץ לי משהו שבין הנפש והגוף. מה שאני מונע מעצמי אינן התנועות, אלא התשוקה שיהיו לי תנועות.
לעתים קרובות עלה בי חשק לחצות את הנהר, לעשות את המסע בן עשר הדקות שבין טריירו דו פאסו לבין קאסיליאס. וכמעט תמיד ריפו את ידי האנשים הרבים הללו, ואף אני עצמי והכוונה שלי. אמנם יצאתי לדרך פעם או פעמיים, תמיד מדוכא, מציג את רגלי על האדמה רק בשובי.
כשרגשותיו של אדם גואים בקרבו, נהר הטז’ו הוא האוקיינוס האטלנטי הלא־מוגבל, וקאסיליאס הם יבשת אחרת, כמעט יקום אחר.
לנסוע? כדי לנסוע די להתקיים. אני נוסע מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת שהיא גופי או גורלי, משרבב ראשי להתבונן ברחובות ובכיכרות, בתנועות־הגוף ובפנים, תמיד זהות ותמיד שונות, בדיוק כמו כל הנופים, בסופו של דבר.
מה שאני מדמה אני רואה. מה עוד אני עושה כשאני נוסע? רק חולשה קיצונית של הדמיון מצדיקה שינוי מקום לשם שינוי תחושה.
“כל דרך, אפילו דרך זו היוצאת מאנטופול, תוביל אותך עד סוף העולם”. אבל סוף העולם, מרגע שסיים העולם את סיבובו, הוא בדיוק אותו אנטופול שממנה יצאת לדרך. לאמיתו של דבר, סוף העולם כראשיתו, הוא המושג שלנו על העולם. הנופים מוצאים בתוכנו את נופם. משום כך, אם מדמה אני אותם, הנם נוצרים. הם נוצרים והנה הם הוֹוים, וכשהם הוֹוים, אני רואה אותם כפי שאני רואה את האחרים. בשביל מה לנסוע? במדריד, בברלין, בפרס, בסין, בשני הקטבים, היכן אהיה אם לא בתוך תוכי, בתוך הדגם הטיפוסי של התחושות שלי?
החיים הם מה שאנו עושים מהם. הנסיעות הן נסיעות. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, כי אם מה שהננו.
אל לו לאדם לראות את פני עצמו
אל לו לאדם לראות את פני עצמו. זה הנורא מכל. הטבע העניק לאדם את המתת המאפשרת לו שלא לראותן, שהרי אין הוא יכול לקבע בהן את עיניו.
רק במֵי הנהרות והאגמים מותר לו לקבע את פני עצמו, והתנוחה שעליו להיזקק לה לשם כך – סמלית. היה עליו להתכופף, להשפיל עצמו כדי לבצע את המעשה השפל של ראיית עצמו.
ממציאו של הראי הרעיל את הנפש האנושית.