שיר:

אֶלֶגיַת טִיצ'בּוֹרן/ צִ'ידִיק טִיצ'בּוֹרן מאנגלית יעקב שקד

הַשִּׂיא שֶׁל עֲלוּמַי, הִינוֹ אַך כּפוֹר מֵאוֹב;

וּבִשׂדוֹתַי, בִּמקוֹם דָּגָן עוֹלָה יַבּלִית,

חַג שְׂשׂוֹנִי הִינוֹ אַך קַעֲרַת מַכאוֹב,

הַטּוֹב שֶׁלִּי כּוּלוֹ, תִּקוָה חַסרַת תַּכלִית:

הַיּוֹם חוֹלֵף, אַך פּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נִראִים,

עַכשָׁיו אֲנִי חַי, וְעַכשָׁיו חַיַּי גּמוּרִים.

כֵּן, סִפּוּרִי נִשׁמָע, אֲבָל הוּא לֹא נִגלַל,

פִּריִי נָשַׁר, אַך יְרוּקִים עָלַי עַכשָׁיו,

רָאִיתִי אֶת חֶלדִּי, אַך לֹא נִראֵיתִי כּלָל,

כֵּן,תַּמּוּ נְעוּרַי, אֲבָל אֵינֶנִּי שַׂב:

פּתִילֵי חַיַּי גּזוּרִים, אַף כִּי לֹא שְׁזוּרִים,

עַכשָׁיו אֲנִי חַי, וְעַכשָׁיו חַיַּי גּמוּרִים

בִּקַּשׁתִּי אֶת מוֹתִי, וּבְרַחמִי מצָאתִיו,

עַל אֲדָמָה אֵלֵך, וְהִיא קִברִי אֵדַע,

בִּקַּשׁתִּי אֶת חַיַּי, אַך צֵל הֵם, רְאִיתִּיו,

עַכשָׁיו אֲנִי אָמוּת, יֵשׁוּת שֶׁאַך נוֹלדָה;

מָלאָה כּוֹסִי, אַך לֹא מָלאוּ יָמַי, קצָרִים,

וְעַכשָׁיו אֲנִי חַי, וְעַכשָׁיו חַיַּי גּמוּרִים.

Tichborne Elegy (1586)

By Chidiock Tichborne

My prime of youth is but a frost of cares;
My feast of joy is but a dish of pain,
My crop of corn is but a field of tares,
And all my good is but vain hope of gain:
The day is past, and yet I saw no sun,

And now I live, and now my life is done.

My tale was heard, and yet it was not told,

My fruit is fallen, and yet my leaves are green,

My youth is spent, and yet I am not old,

I saw the world, and yet I was not seen:

My thread is cut, and yet it is not spun,

And now I live, and now my life is done.

I sought my death, and found it in my womb,

I looked for life, and saw it was a shade,

I trod the earth, and knew it was my tomb,

And now I die, and now I was but made;

The glass is full, and now the glass is run,

And now I live, and now my life is done.

שיר כה קצר, ועם זאת כה גדוש. כה מלא. כה מקיף. הזמן היה קצר, והוא דחס את חייו, את מחשבותיו, את חרטותיו, את קובלנותיו, בשלושה בתים קודרים, יפיפיים. צִ'ידִיק[1] טיצ'בורן היה מורד. קושר נגד מלכתו. דינו נגזר למות, כשהיה אך בתחילת שנות העשרים שלו. אֶלֶגיָה[2] היא שיר קינה. טיצ'בורן מקונן על עצמו באלגיה שכתב בעצם יום הוצאתו להורג, בעודן ממתין לביצוע גזר הדין שאין אחריו דבר. השיר היה חלק ממכתב פרידה שכתב לאשתו. הוא מקונן מרה על עלומיו שלא הבשילו, על סיפורו שלא נשמע. על כך שחי חיי צער ומכאוב, שלא הניבו פרי. על כך שהוא היה כאן, על פני האדמה, אך לא הותיר בה אף חריץ. כמו מֵרֶחֶם לְקֶבֶר, כאילו לא היה כלל.

מֵרֶחֶם לְקֶבֶר אומר טיצ'בורן. גורלו הועיד לו אכן מוות עם לידתו למשפחה קתולית אדוקה באנגליה הפרוטסטנטית. אליזבת ה-I שלטה אז באנגליה, וכשהאפיפיור הקתולי של רומא נידה אותה, היא אסרה על הקתוליות. ומֵהיות דת - כל דת - אם כל חטאת, גורלו של טיצ'בורן הצעיר, קתולי מרחם, הובילו אל הקושרים הקתולים, מה שהובילו אל הגרדום, ואל מוות איום ונורא ב-1586.

טיצ'בורן חָבַר אל מה שההיסטוריה קוראת לו 'קשר באבינגטון'[3]. קושרים קתולים שזממו לרצוח את אליזבת, ולהושיב במקומה על כס המלוכה של אנגליה את אחייניתה מרי מלכת הסקוטים, הקתולית. מרגל הכשיל את התוכנית, וטיצ'בורן נמנה עם אלה שנתפשו. גם מרי לא נמלטה מן הגורל וראשה נערף ב-1587.