שיר:

שנת היובל לכיפורים/ דויד תומר

וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל נִקְרָא דְּרוֹר לְכָל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ,

וְרַק אַתָּה עֲדַיִן שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ אָרוֹן שֶׁל עֵץ.

אַתָּה זוֹכֵר אֶת פָּנֶיהָ שֶׁל אֲחוֹתְךָ, אִמִּי,

כְּשֶׁנִּכְנְסָה הַבַּיְתָה מִנִּחוּם הָאֲבֵלִים, הִיא

בָּאָה לְנַחֵם וְנִמְצְאָה מִתְאַבֶּלֶת. אֲנִי זוֹכֵר

אֶת פָּנֶיהָ, הַקְּרוּעוֹת אֶל שָׁמַיִם מְקֻמָּטִים.

אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי, בּוֹרֵחַ אֶל הַבֶּטוֹן הַקַּר

שֶׁל הָרֶפֶת שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָפְכָה לַמַּחְסָן,

מִתְחַבֵּא שָׁם מִתַּחַת לַמִּזְרוֹנִים הַמְּאֻבָּקִים

וְצוֹחֵק כְּמוֹ מְטֹרָף? אַתָּה זוֹכֵר?

אֲנִי עֲדַיִן זוֹכֵר.

הַפּוֹסְט טְרָאוּמָה אֵינָהּ מִתְיַפְיֶפֶת עִם הַזְּמַן.

חֲמִשִּׁים שָׁנָה עָבְרוּ וַאֲנִי עֲדַיִן שָׁם, רוֹבֵץ

בֵּין הַמִּזְרוֹנִים וְלֹא יָכוֹל לִבְכּוֹת, כְּמוֹ מְטֹרָף.