מאמר:
על הספר הבוקר בא תמיד שיבטה טויו / מארי רוזנבלום
ספר ירוק, בן 62 שירים. הוצאת לוקוס, תרגום מיפנית איתן בולקן, 2017 .
נתקלתי בספר כמו שמישהו מסתבך במכשול, נופל וקם.
במסגרת התנדבותי בביטוח הלאומי שוחחתי עם אישה. בשיחתי איתה אמרתי לה כי אני כותבת שירה. קמה והושיטה לי ספרון דק. "תקראי, תראי אם את אוהבת. תשאירי לי ערבון, שהספר יחזור אלי".
נפלתי בשבי. התאהבתי בה - בשיבטה טויו.
הפעם אחרוג ממנהגי ואלך לסיפא של ספר זה. אצטט כמה משפטים מ"אחרית דבר" מכתיבתה של שיבטה טויו:
"חייתי את המאה כולה. עברתי אי-אלו חוויות מפחידות.....עברתי בחיי גם התעללויות, אכזבות רבות ובגידות. מרוב בדידות היו רגעים שפשוט רציתי למות: הפרידה העצובה והכואבת מאמי....
כעת אני גרה לבד. המטפלת באה שש פעמים בשבוע ובני היחיד, קנאיצ'י, בא פעם אחת.
אם לומר בכנות, דווקא שהם באים אני מרגישה הכי בודדה, הכי עצובה. ביחוד כאשר מגיע זמנו של הבן לעזוב, אז אני חשה מועקה. כאילו אני לא מסוגלת להוציא מילה מפי......
יש דבר מה ששמתי לב אליו בזכות כתיבת השירה – מלאכה שהתחלתי בה רק לאחר שחציתי את גיל תשעים.: לא משנה כמה דברים כואבים ועצובים עברתי בחיי, אני כאן היום בזכות אהבתם של אבי ואמי, בעלי, בני, כלתי, קרוביי, חבריי וכל יתר האנשים שהכרתי בכל מיני נסיבות......
בגיל עשרים התחתנתי ולאחר חצי שנה התגרשנו.
בגיל שלושים ושלוש, טבח שנהג להתארח במסעדה שעבדתי, התאהב בי במבט ראשון והיה לבעלי השני....
מכתיבת שירים הבנתי שחיינו אינם רק כאב ועצב.
בגילי, לקום כל בוקר זה לא דבר פשוט כלל, למרות זאת אני קמה מהמיטה במרץ ומכינה את ארוחת הבוקר: כריך חמאה וריבה עם כוס תה, במהלך היום, עוזרת למטפלת לנקות ולכבס, מכינה רשימת קניות, דואגת לתשלום חשבונות "משתמשת בראש".
משום כך אני תמיד אומרת לעצמי ברגעים של בדידות גדולה "החיים הם תמיד מעכשיו. לא משנה מי אתה – הבוקר בא תמיד".
כבר עשרים שנה שאני גרה לבד – ואני חיה בכל ליבי."
במבוא, מספר איתן בולוקן, המתרגם, על המשוררת היפנית .
"עד גיל 92 עסקה שיבטה בריקוד מסורתי. משהחלו כאבי הגב יעץ לה בנה למלא את החלל שנוצר, לכתוב שירה. (שיבטה נפטרה בגיל 101). יש לה מליוני עוקבים, ספריה נמכרו במיליוני עותקים.
ואכן, העיסוק בשירה מעודד אותה ונותן לה כוח לחיות. באמצעות השירה היא מצליחה לתת מילים ופשר לכאב הבדידות של חיי הזקנה ולצד זה, הכתיבה מאפשרת לה לבטא רגעים של חסד וליצור מהם אמנות. אבל מעבר לנחמה ולריפוי שהשירה מעניקה למשוררת, מיליוני קוראים ברחבי העולם התחברו לשיריה ושאבו משירתה כוח, שמחה ואהבה."
הַבֹּקֶר בָּא תָּמִיד / שִׁיבָּטָה טוֹיו/ כריכה אחוריתֹ
הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה"
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים
מֵאָז, בְּכָל יוֹם
יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת
גּוּפִי רָזָה וְקָטַן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים
"אָמַרְתְּ אָתּ זֶה יָפֶה"
מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם
וַאֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ
וְיֵשׁ לִי כֹּח לְהַמְשִׁיךְ"
.
כשאני נעשית בודדה / שִׁיבָטָה טוֹיו ,עמוד 36ֹ
תרגום (יפנית): איתן בולוקן
כְּשֶׁאֲנִי נַעֲשֵׂית בּוֹדֵדָה
אֲנִי חוֹפֶנֶת בִּשְׁתֵּי יָדַי
אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶש
הַחוֹדְרוֹת מִבַּעַד לַחֲרִיצֵי הַדֶּלֶת
וְטוֹמֶנֶת בָּהֶן אֶת פָּנַי
שׁוּב וָשׁוּב
חֻמָּן מַעֲלֶה בִּי אֶת חֻמָּה שֶׁל אִמִּי
אִמָּא אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ אֲנִי מִתְגַבֶּרֶת?"
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת וְקָמָה עַל רַגְלַי"
בשירה "סוד" בעמוד 58 היא מספרת/ מגלה
:
כי מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירִים / אֲנָשִׁים רַבִּים מְעוֹדְדִים אוֹתִי / עַד כִּי שׁוּב אֵינֶנִּי מִתְלוֹנֶנֶת אוֹ בּוֹכָה/".
אפילו עכשיו/ שאני בת תשעים ושמונה/ עודי מתאהבת/ עודי חולמת/ רוצה לרכב על ענן"
שיר נוסף, נפלא בפשטותו.
שמחה , עמוד 44/ שביטה טויו
הַשָּׁבוּעַ רָחֲצָה אוֹתִי הָאָחוֹת"
בְּנִי הֶחֱלִים מִצִּנּוּן
וְאָכַלְנוּ יַחַד תַּבְשִׁיל קָארִי
הַשָּׁבוּעַ לִוְּתָה אוֹתִי כַּלָּתִי
לְבִקּוּר אֵצֶל רוֹפֵא הַשִּׁנַּיִם
אֵיזוֹ שְׂמֵחָה יוֹם אַחַר יוֹם!
בִּרְאִי הַכִּיס הַקָּטָן
מִשְׁתַּקְּפוֹת פָּנַי הַזּוֹרְחוֹת."
שיבטה מתייחסת למגרעות הזמן באהבה ובשמחה...
שוכחת/ עמוד 29
ככל שאני מזדקנת"
והשנים חולפות
אני שמה לב ששכחתי
אי אלו דברים
שמות אנשים
כמה מילים
זיכרונות כאלה ואחרים
מדוע?, אם כך, אינני עצובה
זו שמחת השִכחה
קבלתה המלאה של השכחה
לעת ערב נשמעת
שירת הציקדות"
ואסיים בשיר "לרופא" בעמוד 26
"סבתא" בבקשה אל תקרא לי
ואל תשאל שאלות מטופשות כמו:
"איזה יום היום?"
"כמה זה תשע ועוד תשע?"
את אוהבת את שיריו של סיגו יסו?' גברת שיבטה
"מה דעתך על ממשלת קויזומיא?"
אם תשאל שאלות כאלה אענה
אשמח מאוד".
כמה מדויק, כמה עדין וכמה ברור והחלטתי.
זהו שיעור בזיקנה. שיבטה מנסה ללמד אותנו לראות במגבלותינו זכות. לעיתים אני חשה שזו ילדה שכותבת שירים. היא חיה בכל תא בגופה, משלימה עם המצב, מחבקת אותו אליה. לא גוף, לא כח, לא נעורים. רק ראיית האמת וקבלתה באהבה.
היא כאילו אומרת לי "לא אכפת לי, אני ערה שאני מאבדת הרבה דברים כל הזמן, שוכחת. אבל אני חיה, נושמת, לוקחת כל מה שניתן..."
זה כוחו של הספר המופלא הזה!
נפלא !!!!!!
-
