סיפור:
קול אחינו נדם/ שמחה סיאני
"האולימפיאדה השמחה"
מה כבר לא סופר על טבח שמונת הספורטאים שלנו במינכן בספטמבר 1972..., פורסמו סיפורים אישיים על הנרצחים, סיפורי משפחה וחברים, סיפורי חיסול הרוצחים הנתעבים בידי חברי ה"מוסד" שהגיעו אליהם, אפילו אחרי מספר שנים, וסגרו אתם חשבון וכן, על מקומנו בספורט העולמי. אבל, סיפורים נוספים מתגלים מבלי משים אחרי עשרות שנים ולעיתים במקרה, כמו הסיפור ש"נפל לידי" ועדיין לא סופר לי על ידי איש שיחי באותה תקופה עד היום, וזאת מנקודת ראות שלו!
אך בל נרתום את העגלה לפני הסוסים.
בהיכנסי למשרד החינוך, התרבות והספורט בירושלים בשנת 1970, התחלתי שירותי ככתבנית (עברית אנגלית) ברשות הספורט (והגעתי ברבות הימים למשרת מנהלת לשכת ס/שר החינוך).
היינו מאד גאים בחברי המשלחת שלנו, שנשלחו לייצג את ישראל באולימפיאדה במינכן, בה לקחו חלק מטובי הספורטאים בעולם! למרבה האירוניה, היא כונתה על ידי הגרמנים בשם: "האולימפיאדה השמחה".
סוף טבח במחשבה תחילה
לא אשכח לעולם את היום והלילה שישבתי במשרד, ערה 24 שעות מסביב לשעון ללא מנוחה, ואת שיחות הטלפון שלי עם נשות הספורטאים, שלא ידעו בדיוק מה קרה במינכן. הייתי צריכה לענות בקול שליו להן ולאח', שבינתיים הכול בסדר ושעוד לא קיבלנו תשובות מוסמכות לגבי מצבם.
הייתי חייבת לשקר!
כמה כוחות נפש גייסתי כדי לענות כך, כי ידעתי ב ד י ו ק מה קרה להם.
יריב אורן התקשר אליי לאחר חצות מכפר הספורטאים במינכן. לא הכרתי את קולו, שהיה שבור כשאמר לי: "סימה, (בשם חיבה זה קראו לי אז), זה אני, יריב. המחבלים ירו בכולם! ולפני כן, הספורטאים נכפתו וכשהם חסרי אונים, עונו ורק אחר כך נרצחו! אוי, אוי, סימה, איזה מראה מזעזע..., אני משביע אותך, שלא תעזי לספר לאף אחד מה שקרה שם, את שומעת?"
"כן", אמרתי ופרצתי בבכי מר.
רבים הכירו את יריב אורן ז"ל. הוא היה סמל לגבריות, למנהיגות, לחריצות ומה לא. הערצנו את מדרך רגליו במשרד. עיניו כחולות בהירות, קולו עמוק, כולו אומר הדר ונוכחות גברית. בגדיו, היו תמיד נקיים ומגוהצים בקפידה. והנה, באותו לילה שחור, הוא נשבר למראה הספורטאים שהכיר ואהב, שהפכו באחת לקורבנות הטבח הנורא!
"טעות במספר"
באותה תקופה, הכרתי "במקרה" גבר נאה ואציל. איך והיכן קרה הדבר תשאלו, ומה קשר זה נוגע לטבח הספורטאים שלנו בכפר האולימפי במינכן? ובכן, אספר לכם, כדי שתראו כמה העולם קטן.
התקשרתי למספר טלפון מרשות הספורט לפלוני, שהייתי צריכה להעביר לו הודעה מיריב אורן, וכנראה טעיתי בחיוג המספר הנכון. קול של גבר ענה לי מהצד השני של השפופרת ואמר, שזו טעות במספר. קולו נשא חן בעיניי. רשמתי את מספר הטלפון שלו והחלטתי "לטעות" שוב ולהתקשר אליו בסוף יום העבודה. ואכן, עשיתי זאת! ובלי להיכנס לפרטי כל הסיפור, בשיחתנו זו מצאנו חן אחד באוזניי השנייה. אמרתי לו את שמי והוא אמר לי את שמו: מיכאל מרטון. הוא תל-אביבי ואני ירושלמית ושנינו באותו מצב משפחתי - גרושים.
קבענו להיפגש ברמת אביב בסוף השבוע וביקשתי ממנו, שיבוא לקחתני מביתה של דודתי המנוחה, אסתר, בביתה התארחתי באותו סופשבוע.
כמו בסרטים, בשעה היעודה, נשמע צלצול פעמון ודודתי נחפזה לפתוח את הדלת. בפתח עמד גבר גבוה, חטוב ונאה בעל עיניים ירוקות ובחיוך נבוך ברך אותנו לשלום. הסמקתי למראהו ולחצתי את ידו. אחרי מספר משפטי נימוסין שהחליפו ביניהם דודתי והוא, ירדנו לרחוב מהקומה השנייה והוא הוביל אותי לעבר מכונית וולוו בצבע טורקיז. חשבתי שאני חולמת והרגשתי כמו סינדרלה! בתחילת שנות השבעים לנסוע במכונית וולוו? אז, בשנות השבעים, נסעו לרוב במכוניות סוסיתא ובכלל, לי, לא היה אפילו קורקינט לרכב עליו.
הוא פתח את דלת המכונית, כדי שאכנס ואשב בה תחילה, ואחר כך נכנס אף הוא וישב לצדי. ללא אומר פתח את הרדיו, התנצל ואמר, שהוא מעוניין לשמוע את תוצאות תחרות הקליעה שהייתה לו הבוקר. ואכן, בתום קריאת החדשות הודיע הקריין שידידי החדש, מיכאל מרטון, זכה במקום הראשון בתחרות "קליעה למטרה" ברובה בקליבר זעיר.
השמחה בוולוו הייתה רבה וכך התחלנו את החברות בינינו ברגל ימין, וכבר בפגישתנו הראשונה, נקשרו קשרי חיבה ורעות בינו לביני. הסתבר שהוא בן יחיד להורים יוצאי הונגריה, שנימנו עם האצולה ההונגרית בארץ, בעלי ועורכי העיתון ההונגרי "אוי קלט" ("מזרח חדש").
אהבה מניסוי ראשון
הייתי סקרנית לדעת, כיצד החל מיכאל להתעניין באקדחים? ובכן, זה קרה בקיבוץ "מעגן" שלחוף הכינרת. כשהיה ילד, היה הולך עם וילי, בן דודו, למרעה עם הכבשים. והנה יום אחד, הושיט לו וילי את אקדחו ואמר: "נו, מיכאל, נראה אם אתה יודע לצלוף בכובע הטמבל המקופל שתליתי על הענף". הילד מיכאל התרגש מאד, חש את כובדו של הכלי בידיו וכיוון אותו לעבר כובע הטמבל.
הוא ירה כדור אחד ורץ לראות, אולי קלע בכובע. להפתעתו, ראה שחורר בו ארבעה חורים! (כי הכובע טמבל היה כאמור מקופל).
מאז ועד היום, הוא שבוי בקסמו של האקדח ומשתמש בו רק לתחרויות! יש בביתו מדפים עמוסים לעייפה של גביעים ותעודות הצטיינות בקליעה. מיכאל גם ניסה כוחו בקליעה בחץ וקשת, ברובי אוויר וברובים שונים.
באליפות העולם בקליעה שנערכה ב 1970 בגרמניה, התחבר מיכאל לאחד מטובי קלעי הרובה של ישראל בכל הזמנים נחמיה סירקיס, שעבד במפעלים לייצור רובים ואקדחים בארץ (תעש מערכות בע"מ) ואחר כך בחו"ל. ואכן, צמח מחברות זו מפעל משותף ביניהם, ששם יצרו רובי צלפים. המפעל הוקם בקרית ארבע, שם מימשו נחמיה סירקיס ומיכאל מרטון את הרעיון היוצא דופן של סירקיס והצליחו לייצר רובה צלפים צבאי חדש. הרובה לא היה רק מדויק וחצי אוטומטי, אלא אמין ביותר גם לתנאי סביבה קשים. צה"ל, שהיה בתחילה סקפטי, ערך עליו בדיקות מתישות וארוכות, לרבות מבחני שטח קשוחים על ידי קבוצה גדולה של צלפים, מול רובי הצלפים הידועים ביותר בעולם. לבסוף, זכה הרובה לתהילה והוכר על ידי צה"ל כרובה הצלפים הטוב בעולם!
למרות האהבה הגדולה לאקדח, לא ויתר מיכאל על מקצועו כמהנדס. הוא השקיע עצמו בתכנון וייעוץ ליזמים ולאדריכלים ונתן שירותי פיקוח על תכנון איטומים ובידודים ובמידת הצורך, אף מונה על ידי בתי המשפט להעיד כמומחה בנושאים אלה.
מיכאל נדד בעולם, "כי אין ממי ללמוד בארץ", אמר בעצב, לכן נהג להשתלם בנושאים אלה בחו"ל: במפעלי ייצור, בקונגרסים, בסמינרים ובמכוני מחקר. "צריך ללמוד ולהתעדכן כל הזמן, כדי שהאצבע תהיה תמיד על הדופק ובשעות הפנאי, תהיה האצבע על ההדק!" אמר וחייך את חיוכו המוכר לי משכבר הימים.
פגישה לא מקרית
לא אשתף אתכם בפרטי הרומן היפה שהיה בינינו וגם לא בסיבת הפרידה. במשך עשרות שנים לא יצרנו קשר זה עם זו. בחג הפסח זה, התארחתי אצל חברה בתל אביב והתקשרתי אליו לברכו ב"חג שמח!" הפתעה והתרגשות מה ניכרה בקולו ונדברנו להיפגש ביום ראשון. הוא אמר שאבוא במונית לכתובת מסוימת בתל אביב והוא ישלם את מחיר הנסיעה. אציל היה ואציל נשאר!
ישבנו במשרדו והעלינו זיכרונות נעימים על פגישתנו "המקרית" לפני חמישים שנה! סיפרנו על בני משפחתנו ומה קורה אתנו בימים אלה. פרטים על אודותיו קראתי בוויקיפדיה, שהוא מהנדס בעל שם עולמי ויועץ הנדסי לאיטום נגד מים וגזי קרקע.
היה לו מזל
אני לא יודעת כיצד מיכאל ואני הגענו בשיחה לטבח הספורטאים במינכן, אולי נזכרנו בהיכרותנו כשעבדתי ברשות הספורט. לחרדתי, סיפר לי מארחי:
"גם אני הייתי באותה עת חבר בנבחרת ישראל בקליעה, ולאחר תחרויות פנימיות רבות, בחרו בי להשתתף כאקדוחן יחיד ליד קבוצת רובאים. היו שני סוגי ירי בהם עמדתי להשתתף: אקדח חופשי ואקדח סטנדרטי (ירי יותר מהיר). במסגרת 'תכנית חיסכון' של הוועד האולימפי, הוחלט לצמצם את מספר הספורטאים במשלחת. אחד מהמצומצמים הייתי אני, שייצגתי כספורטאי בודד את מקצועות האקדח. נעצבתי כפליים כי זכרתי את החוויה הבלתי נשכחת מאולימפיאדת מקסיקו ארבע שנים קודם, בה זכיתי לייצג את ישראל בירי אקדח חופשי.
זה קרה כשבועיים-שלושה לפני הנסיעה המיועדת לאולימפיאדה ב-1972. למרות שלא הייתי אמור לנסוע למינכן, החלטתי בכל זאת להגיע לשם להיות עם החברים ולעודד אותם לקראת התחרויות, ובהזדמנות זו שאני בחו"ל, גם לקבל הצעות ברכישה וייבוא של בתים טרומיים עבור זרם העולים החדשים שהגיעו בהמוניהם אז לארץ מרוסיה.
נסעתי עם האדריכל אורי וורנר. עמדנו לטוס לצפון אירופה כדי למצוא בתים מעץ בארצות סקנדינביה, אך לפני נסיעתי זו, הגעתי למינכן ליום-יומיים סמוך לתחילת התחרויות האולימפיות. לצערי, לא נתנו לאף אחד להיכנס לכפר האולימפי, אך הצלחתי להיכנס לכפר בעזרתה של ידידתי האצנית חנה שזיפי, אלופת הריצה שלנו למרחקים בינוניים. היא יצאה אליי עם אישורי הכניסה שלה, כשהיא לבושה בטרנינג ותגים כאצנית. אני נכנסתי עם האישור שלה והיא, נכנסה לכפר האולימפי אחריי עם בגדי האצנית לגופה.
את הערב ביליתי עם חברי נבחרת הקלעים שלנו. אכלנו ארוחה, שהוגשה במגשים כשרים שהקהילה היהודית סיפקה לנו, ובילינו בשיחות ובמוזיקה נעימה.
רגשות אשמה
נפרדתי בחצות מכל החברים, כולל מהמאמן קהת שור, שנרצח לאחר מכן.
רק בטיסה צפונה, שמענו על האסון שפקד את הספורטאים שלנו. כבר במטוס הרגשתי רע מאד, לא רק בשל האסון, אלא גם בגלל הרגשת האשמה שחשתי. הדבר רדף אותי שנים! הרגשתי אז שאני, כאלוף קליעה באקדח וכמתפעל מנוסה בנשק, יכולתי לעשות שם משהו משמעותי ואולי אף להציל חיים.
בזמן הסיור העסקי בארצות סקנדינביה, הצלחתי להתקשר עם התאחדות הקליעה והוועד האולימפי. הם ביקשו ממני להצטרף לאילן שזיפי (בעלה של חנה ואלוף ריצה בזכות עצמו) ולעזור באריזת החפצים שחברי המשלחת שחזרו ארצה (והנרצחים), השאירו מאחוריהם.
חזרתי למינכן ועם אילן שזיפי מלאנו המשימה בכאב לב נוראי. יצרתי
קשר עם הקלעים שניצלו מהטבח ונתתי להם את צילום לוחות התוצאות שהגדלתי. את התמונות מסגרתי והעברתי אותן לבני משפחת שור."
כך סיים מיכאל את סיפורו ונטל את הכוס עם הקפה, שהספיק להצטנן, ושתה ממנו. ישבנו בשקט, מרכינים ראשנו לזכרם של הספורטאים הטבוחים.
אולי מיכאל נזכר, כמוני, באחינו שעונו ונרצחו בבתיהם ונשבו זה מקרוב, ביום "שמחת תורה" - 7.10.2023, באותה דרך אכזרית ולא אנושית כפי שקרה עם הספורטאים שלנו בכפר האולימפי במינכן.
נתפלל יחדיו לשובם במהרה של אחינו השבויים לזרועות בני משפחותיהם!
אם גם ראשינו שח...
מיכאל התעורר מעיצבונו ואמר: "בואי, שמחה, בואי נלך למסעדה קרובה ונאכל ארוחת צהריים, הגיע הזמן". כך אמר וכאילו אמר לי במילים אחרות: אין ברירה, ההצגה חייבת להימשך ועלינו להיות אמיצים, לעמוד איתן על רגלינו, לחזור לשגרה ולחיות טוב ככל האפשר בארצנו, בראש מורם ובלב אחד!
**********
