רשימה:

עיון בשיר "פתי מאמין" לאה ברץ/ רון גרא

מתוך ספרה הכואב  והמכאיב של לאה ברץ: "הירושימה זה כאן"

עצם שם הספר-"הירושימה זה כאן", מרמז על חורבן.

בתחילת השיר ברץ מצהירה": "לא באתי לתקן את העולם/ מביטה בו ורואה את כל קלקוליו,"

מתבקשת שאלה, מה את עושה? התוכל היא הדוברת לתת יד כדי לשנות את העולם?

ותשובתה" "הרוע משתפך(כמים ולא ניתן לעוצרם, אין סכר שיעצור את הרוע),"הרשעות זולגת/ ומצמיתה אותי"

מרוב רוע ורשעות הדברת מתאבנת.

פעם חשבה הדוברת שאנו בסך הכל ארבעה מגזרים:

חרדים

ממלכתיים,

ממלכתיים דתיים

ערבים.

כזו החלוקה לפי תכנית הלימודים.

ואז-נולדה: "ישראל הראשונה"

אחריה: "ישראל השניה"

היום, מציינת הדוברת, אין לה מספיק אצבעות כדי למנות את כל הכתות, מול סיסמאות המלחמה "יחד ננצח".

היא נבוכה מול האימרה הידועה עלינו כעם: "עם  יפה נפש"

בשעות הקשות שלנו, מצטייר לה בדיוק משפט הפוך שיכול להאמר, במקום "יפה נפש"

"עם מלא רפש"

נחמד להעמיד פנים של עזרה לזולת, זה מצטלם יפה, אבל "האמת  עירומה"-כדבריה.

אנו נתקלים בגסות רוח, בחוסר התחשבות, אלימות מילולית, של  קברניטים ושל המזדנבים אחריהם,

יהיו  שיבואו ויאמרו  : "את טועה/עוד  תשתנה מהותנו כעם"

תשובתה חדמשמעית:

"אשרי הפתי המאמין"

הדוברת מציגה לנו יאוש מוחלט.

בשיר אחר "הושענה רבה:" היא מתארת: בצורה אידילית

חממה  בעוטף עזה ,עטופת אהבה,  תותים, תיאלנדי שותל פטרוזיליה, עץ זית קשיש שבליבו חור ענק כי קאסם פילח את ליבו. מתיקות של שבת בשמש חורפית מאדימת לחיים,

ולבסוף הפואנטה המטלטלת-  "הם היום צבע אדום ומריחות של דם"

איך ניתן לאסוף את השברים, איך ניתן לאסוף חלקי לב שהתפורר מדאגה,"מניחים בשורה/מחפשים לו חרוז שיהיה נחמה/איך אוספים חרוזים/שהתפזרו על ריצפת הקיום?/זוחלים על ארבע/ וצווחים בקול רם"/

אבל אין מי שישמע, והיד  המושטת לעזרה נרדמה.

היא כבר לא תתעורר.

וזה הנורא-"הירושימה זה כאן"

רון גרא