מאמר:

בצילו של האב ולאור מורשתו/בלפור חקק

[ עד כאן יעקב אחימאיר/ יעקב אחימאיר, אוטוביוגרפיה, הוצאת סלע מאיר, 2024, 228 עמ']

לאחר שנים רבות של חיים בצילו של האב, קם יעקב אחימאיר אל אתגר חייו: לספר את הסיפור המשפחתי, להיאבק על שמו הטוב של אב"א אחימאיר. לא קל לאדם לשאת מאז ילדותו את הענן האפל שהסביבה נושאת להעכיר דמותו של אביו.

כבר בפתח הספר, הוא כותב: "מה שנחקק בתודעה ולא התערפל במרוצת השנים: אני הולך בעולם שבו שם משפחתי מנואץ. להיות בנו של אב"א אחימאיר, אויב פוליטי מר, שנוא שיש לנַדוֹתוֹ, להוציאו אל מחוץ למחנה". (13). להיאבק בזה, זו משימה מְעיקה. הספר הזה קם לעשות זאת.

להשיב מלחמה שערה

הספר מסכם קריירה מפוארת כאיש תקשורת בכיר, שזכה להישגים רבים בשל כישרונותיו. אך, הוא ידע כל חייו, שיש משימה אחת שלא יוכל לברוח ממנה: לקום לספֵּר את הסיפור המשפחתי, להסיר את כתם הנידוי, ולהשיב מלחמה שַערה לכל אלה שהוציאו את אביו מחוץ למחנה. גם אם זהו אתגר קשה לספר את האמת לאמיתה, האמת אינה פחדנית, ומי שקם לעשות זאת הוא השליח.

חשיבותו של הספר הזה -שהוא בא לברר את הכללים לשִׂיח בין המחנות הפוליטיים, מתוך הלקחים המרים של העבר: תוך כדי קריאת הספר עולים שוב ושוב הספֵקות, האם משטרת המחשבות של מחנה השמאל כָּלתה מן העולם, והאם "הרשימות השחורות" אינן עדיין חלק מן השיח בין המחנות בארץ.

יעקב אחימאיר עשה את דרכו בתקשורת, תוך שמירה מתמדת על כללי משחק מכבְּדים, גם בהיותו לא פעם בשדות הצַיד של הֶגמונים, קומיסרים וציידי מכשפות, המבקשים לנפות "ימניים", מתוך שמירה מתמדת על האגֵ'נדה של "המחנה הנכון".

לעשות את הדרך הארוכה הזאת עם השם "אחימאיר" לא היה קל. הוא מתאר את דרכו מול האליטות הישנות שראו בשם "אחימאיר" שם מנואץ. הספר נכתב עתה ברגע הנכון: יעקב אחימאיר יצא לגמלאות, ולאחר שהשלים את עבודתו כאיש תקשורת, הוא קם לעשות את המעשה ממנו נמנע כל חייו: לתאר את החיים בצילו של האב, אך גם לתאר את המורשת האמִתית של האב.

הסיפור של ההדרה בחברה הישראלית הוא סיפור מוצנע ולא פעם אפל. מסלול חייו של אב"א אחימאיר הוביל אותו להיות האיש השנוא על מחנה השמאל. גם לאחר זיכויו במשפט הקשה של רצח ארלוזורוב, מֵעֵבר לשנותיו בכּלא על לא עוול בכפו, הוא חי את חייו בהדרה מתמדת. יעקב אחימאיר קם לשליחותו האמִתית בשם האב וּבשם האמת.

החוויה הקשה של אביו, שעמד למשפט ללא עוול בכפו, רדפה אותו כל חייו. הנטל של מורשת האב היה משָׂא כבד משֵׂאת: "מדוע נולדתי לאב שדמותו כה מחייבת, כה מסמנת אותי? לפעמים אני חש שאני אסוּר בכבלים, כבלי זיכרון  ושמם אב"א אחימאיר" (16).

שיר 'כבקשתך' ליום הבר מצווה

חוויית ילדות לא נשכחת מסופרת בפתח הדברים (11 ), והיא מעידה עד כמה הקומיסרים הפוליטיים ידעו כבר אז מה נכון ומה לא נכון: בהיותו בגיל שלוש עשרה, רצו ידידי המשפחה לברך את יעקב, בתכנית הרדיו "שירים עבריים לבקשתך". הם שלחו ל'קול ישראל' ברחוב הלני המלכה בירושלים ברכה ליעקב בר המצווה, וביקשו להשמיע את שיר בית"ר:

בֵּיתָר –

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר,

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכזָר;

בֵּיתָר הַנִּלכָּדָה,

יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה

תָּרֹמנָה בְעֹז וְהָדָר. - - - -

בני המשפחה התכנסו להקשיב לבּרכה ולשיר. כותב יעקב אחימאיר: "הו, כמה תמימים היו ידידינו". הקריינית אכן קראה את הברכה, ועברה להשמיע את השיר שהמשפחה ביקשה. בלי להודיע לידידים או למשפחה, השמיע הרדיו את "שיר הכַּד", שיר ידוע באותם ימים ולא את שיר בית"ר. עורכי התכנית לא טרחו להתנצל או להודיע על השינוי: הבולשביזם הרעיוני שָלט בכל מקום, ולא היה צורך אפילו להנחות את העורכים שאין להשמיע שיר של ז'בוטינסקי. כולם בתחנת השידור צייתו ל"דעות הנכונות" של "המחנה הנכון". כילד, ספג המחבר את העלבון ש'קול ישראל'- תחנת שידור ממלכתית- מנעה ממנו את השיר שאהב, שיר המבטא זהות של מחנה רעיוני שלם.

המשא הכבד ותחושת השליחות

מכאן באה תחושת השליחות של ספר זה: להביא את הזהות הפנימית, ללא כּחל ושׂרק, עכשיו כשאין מנגנוני שיטור מחשבתי, היכולים לבטל זהות זו. הדבר היקר ביותר לאדם הוא שמו: יעקב אחימאיר מביא את משמעות שמו הפרטי, והמורשת הצפונה בו.

הוא נקרא גם "יעקב" וגם "שלמה" על שם שני הרוגי מלכות גיבורי האצ"ל:  שלמה בן יוסף הי"ד ויעקב רז הי"ד.  אורי צבי גרינברג, שהיה שותף לאב"א אחימאיר בהקמת 'ברית הבריונים' כתב שיר הנצחה לדמותו הרוג המלכות יעקב רז.

יעקב אחימאיר כתב את ספרו כדי לספר את זהותו, כדי לבטא את מורשת האב. חכמינו אמרו: "השם הוא הנפש", כלומר: שמו של אדם מבטא את מהותו, את נפשו. וכך כותב המחבר: "אני הנער הולך בעולם ומשָׂא כבד של שמות, של ערכים ושל רעיונות מונח על כתפיי. נפשי שחה בכל עת שצצו השמות, הסמלים הללו. הרגשתי שהציפיות ממני גָאו ועלו" (15).

המשׂא הכבד היה שָם כל השנים, שיעקב אחימאיר התהלך עם כולנו כאיש תקשורת מן השורה. עתה, בבוא שעתו לספר את סיפורו, הוא זוקף את הגב, למרות משא השמות והזהות, כדי לספר לראשונה את הסיפור המשפחתי ואת המורשת של אביו ללא חשש וללא רֶתע. ספרו כמו בא לומר בגלוי: עכשיו אני כותב ללא מסכות וללא מסווה, ללא ניסיון להיות 'כמו כולם'. הוא קם להסיר את הענן ( ולא פעם ערפּיחַ) שרובץ על משפחתו ועל מורשתה, להביא את האמת בטהרתה.

יחסי אב ובן ונטל המורשת

מסקרן בהקשר זה של היחסים בין אב לבן, מה חש אב"א אחימאיר לנוכח הנטל הכבד שהוא מוריש למשפחתו, והמחויבות שלהם להיות צמודים למורשתו. מתברר שכאשר היה המחבר בן שמונה עשרה שנים, כנראה סמוך לשירותו הצבאי, אביו כתב לו מכתב, שיש בו 'צוואה רוחנית':

"אולי אני טעון בבקשת סליחה מאמא, ממך ומיוסי, על כי בחרתי מקום חיַי בארץ ישראל, ובניתי את קן משפחתנו בארץ שהיא לוע הר געש. אתה יודע כי הקרבתי  קורבנות פרטיים רבים ומרובים וכבדים למען ציון. גודלתי בעיר הוריי, במשפחה אדישה לציונות....רציתי שהם (הצאצאים שלי) יהיו יהודים חופשיים ושהעברית תהיה שׂפת אימם. וידעתי כי צריך  לשלם מחיר רב עבור זאת, ושילמתי. והלוואי ולא אוסיף לשלם מחיר גבוה יותר" (16).

הספר נכתב כדי לפרוע את החוב על השנים הקשות שגם המשפחה שילמה מחיר גבוה עבור מורשת האב אחימאיר. השם 'אחימאיר' היה מתויג בעיני קובעי הטעם, והמשפחה שכה הוקירה את מעשיו והגותו של אב"א אחימאיר, נאלצה כל הזמן לעמוד בפרץ כדי לתת מקום של כבוד לדמותו, וגם לא פעם להיאבק על הלגיטימציה של הגותו בתוך ההגות הציונית בכללותה: לשמור על מקומו בתוך המאבק על תקומת ישראל וגירוש השלטון הבריטי. כל מי שלומד את ההיסטוריה של היישוב, אינו יכול שלא להכיר במקומו של אב"א אחימאיר, במאבק בבריטים, כשהם מעלו בתפקידם להכין את הארץ להקמת בית לאומי יהודי (על פי ההבטחה ב'הצהרת בלפור'- 1917) ועל פי ההנחיות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל (1921). אב"א אחימאיר היה הראשון לזהות את הבריטים כ'כובש זר' שיש לסלקו, כדי לסלול את הדרך לעצמאות ישראל, והוא עשה זאת לפני ז'בוטינסקי, ולפני שקמו האצ"ל והלח"י. הוא היה האיש שסימן את הדרך.

על כך כותב יעקב אחימאיר:

"לא קל היה לשאת את שם המשפחה 'אחימאיר', אבל אדם אינו בוחר לעצמו את הוריו. לצד העוֹל, מילאה אותי תחושת גאווה ומחויבות" (18). משפט זה מבטא את החזון הפנימי שבָּער בכותב כל השנים, חזון שקשה היה לתת לו ביטוי במילים כל שנות העשייה וההתמסרות לצרכי המשפחה והקריירה האישית. החזון הפנימי הזה היה לשטר סמוי, שליווה את הכותב כל חייו, עד שהגיע הרגע, שהוא קם אל אתגר חייו.

התפרים של עלילת 'רצח ארלוזורוב'

הנושא המעיק, שהיה חייב להגיע לפורקן, הוא פרשת עלילת הדם שנטוותה סביב רצח ארלוזורוב. עלילת דם זו שינתה את מסלול חייו של אב"א אחימאיר, והעיבה על אושרו ועל שלוות בני משפחתו. אב"א אחימאיר הקים ב-1930 אגודת סתר, שפעלה לסילוק השלטון הבריטי מן הארץ, לאחר שהבריטים מעלו במנדט שלהם, וגילו אהדה לערביי הארץ. האגודה נקראה על שם הקַנאים מימי בית שני, שלחמו ברומאים. המייסדים היו: אורי צבי גרינברג, ד"ר יהושע ייבין ואב"א אחימאיר. קשה לתאר עד כמה נכונה האמרה ששָׂפה יוצרת מציאות. הבחירה בשם 'בריונים' כמו הכתימה מלכתחילה ארגון פטריוטי, שקם לגאול את עמו, כיוון שהמושג קיבל משמעות אחרת בעברית החדשה. אחימאיר, כאוהב שירה, נאחז אז בשיר של המשורר יעקב כהן, וקבע אותו כהמנון הארגון:

קַמְנוּ, שַׁבְנוּ, צְעִירֵי אוֹנִים

קַמְנוּ, שַׁבְנוּ אֲנַחְנוּ בִּרְיוֹנִים

לִגְאֹל אֶת אַרְצֵנוּ בְּסַעַר מִלְחָמָה

תּוֹבְעִים אֶת נַחֲלָתֵנוּ בְּיָד רָמָה.

בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה

בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם, תָּקוּם.

יעקב אחימאיר, המעלה פרקי זיכרונותיו, תוהה אף הוא, אם הארגון היה נושא שֵם פשוט יותר כמו "ציון שלנו", האִם היה שונה גורלה של תנועה זו? (21)

הארגון יזם פעולות סמליות שונות, כדי לבטא את דרכו השונה מדרך הממסד הציוני, שהתפשר עם עמדות המנדט. הופתעתי לגלות שאחת הפעולות הייתה תקיעות השופר בכותל המערבי, למרות האיסור של הבריטים. נזכרתי שבעבר, נדמה לי ב-1978 ראיַינו הרצל אחי ואני את משה סגל, שנעצר על ידי הבריטים כי תקע בשופר ב-1930 במוצאי יום כיפורים. זה היה בביטאון 'התחיה'.

בכל מקרה, הייחוד של אחימאיר, בהקמת תנועתו, היה בכך שאתגר את ז'בוטינסקי מימין, וקרא לקץ השלטון הבריטי, בעוד כל התנועות עדיין חיו בהשלמה עם המנדט הבריטי (כולל זאב ז'בוטינסקי). אב"א ערך אז את הביטאון "חזית העם".

שעון החול של "ברית הבריונים" החל לאזול, רגע לאחר רצח חיים ארלוזורוב, שהיה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, בכיר בהנהגת מפא"י. הוא נתפס ככוכב עולה, כשר החוץ של המדינה שבדרך. ב-14 ביוני 1933 נרצח ארלוזורוב לעיני אשתו סימה, בחוף הים תל אביב. "ברית הבריונים" הייתה הגוף שביקר קשות את המגעים של ארלוזורוב עם הגרמנים, להציע עסקה שתמורתה יחולצו יהודים מידי הנאצים. אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הואשמו ברצח, ואב"א אחימאיר נאשם בשידול לרצח, עקב מאמריו הביקורתיים. מרכז מפא"י הודיע אז שסטבסקי ורוזנבלט "אות קין על מצחם". בזיכרון היהודי נרשם אז האירוע של עלילת הדם נגד מנדל בייליס ברוסיה, שהואשם שרצח ילד נוצרי כדי לטבול מצות בדם נוצרים. אב"א אחימאיר התבטא, שהעלילה נגד "ברית הבריונים" קשה יותר מעלילת הדם נגד בייליס.

לא היו ראיות בפרשת רצח ארלוזורוב, והתפרים של העלילה היו גסים. הרב הראשי אז, הראי"ה קוק נחלץ להגנתם. הוא הגדיר את אב"א אחימאיר "איש נקי וצדיק". גם הרב נתן מיליקובסקי (סבו של בנימין נתניהו) נחלץ להגנתם, וכן עיתונאי 'הארץ' בן-ציון כ"ץ. המאבק הנחרץ של העיתונאי משול למעשהו של אמיל זולא בפרשת דרייפוס. יעקב אחימאיר מרחיב בספרו בפרשה כואבת זו, מתוך מחויבות מתמדת כל חייו, להיאבק בתעשיית השקרים, שלא פסקה עם השנים.

לאחר שיצא מן הכלא, בחר האב להפסיק את פעילותו הפוליטית, למגינת לב חבריו. מכאן ואילך התמסר לכתיבה בלבד, והתפרנס ממאמריו לעיתון "חירות" ומכתיבת ערכים לאנציקלופדיה העברית. מעניין, שגם בכתבו מאמרים ל"חירות", בחר לא פעם בשם ספרותי 'אבא סיקרא', שם של אחד הקנאים בימי בית שני.

מסלול התקשורת של יעקב אחימאיר

הספר חשוב כספר המתעד את ההיסטוריה של רשות השידור, רגעים גדולים וגם סיפורים שאירעו מעבר לפרגוד ולא נגלו לעין כול. כאן מתגלה כישרונו הגדול של יעקב אחימאיר להיכנס לעולם התקשורת, שהיה ברובו שייך למחנה השמאל, ולעשות דרך עיתונאית מפוארת. מכיוון שיעקב אחימאיר בחר לכתוב אוטוביוגרפיה, הוא מיזג את סיפורי חייו של אביו בסיפור חייו שלו, ושזירת האירועים מראה עד כמה דמות האב מרחפת על פני הספר כולו.

הכותב אחימאיר עשה מסלול יוצא דופן בתקשורת הישראלית. הוא עבד עם דמויות מפתח בתקשורת, ולמרות שהיה ברור שהוא איש ימין בתוך זירה של השמאל, הוא עשה מסלול של התקדמות במעלה המדרגות. השיא של עשייתו היה התכנית "רואים עולם", תכנית שרכשה צופים אוהדים רבים והמשיכה בתאוצה גם במעבר מ'קול ישראל' לתאגיד 'כאן'. הפסקת התכנית נעשתה בצעד חד מדי, וזה הותיר טעם צורם אצל אחימאיר וגם אצל צופים רבים.

אין רע בלא טוב: העזיבה של הקריירה התקשורתית יצרה את החלל הפנוי, המאפשר התפתחות יצירתית חדשה: אחימאיר התפנה בשעה שנסגרה הדלת, וּפָתח בעצמו חלון: חלון אל עצמו ואל זהותו, שאותה הדחיק ולא דובב. הספר הוא עדות לאור שקָרן אל הכותב כל חייו ממורשת אביו. הוא בוחר לסיים את ספרו במילים: "צילו של אבי לא סר ממני" ( 221).