מסה:
שתי כוסות יין לבן וסיפור קבורה אחד/ אבי גולדברג
בספרו "שליחותו של הממונה על יחסי האנוש" מתאר א.ב. יהושע, מסע של הממונה על יחסי אנוש במאפיה ירושלמית להביא למנוחות עובדת זרה, מחבר המדינות, נוצרייה אנונימית,לקבורה נאותה בארץ הולדתה. זוהי שליחות שנוטל על עצמו בעל המאפיה הירושלמי כדי להוכיח כי גם לאישה הזרה הבודדה שהגיעה מרחוק ונפגעה בפעולת טרור יש הזכות האנושית להיקבר באדמת מולדתה.
סופו של המסע בן השבוע המפרך מירושלים לכפר הולדתה של האלמונית אי שם בקווקז או במקום דומה, הוא במפגש עם אמה הזקנה, הכועסת על כך שטלטלו את גוויית בתה ולא קברו אותה מלכתחילה בירושלים.
לאחרונה התקשר אלי מ. ידיד תל אביבי בן גילי שקרא את הסיפור שסיפר לי נוח המתווך אותו כיניתי בשם נוח סינדרל , זה שנישא לגברת פריזאית והתאלמן לאחר זמן קצר. הוא ביקש שנפגש ,לא בבית קפה אלא בחנות יין ממול בית המשפט בתל אביב. שם הבטיח נלגום יין לבן בצוותא ואם סיפורו ,אותו רצה לגולל באזני ימצא חן בעיני כי אז, אני כפי שהבין מספורו של נוח, אפרע את החשבון. מעין שכר מספר לסופר.
עצם הרעיון שמול בית המשפט בתל אביב קיימת אכסניה לחובבי המשקה, כבר האיצה את דמי. בשנים שאני הייתי בן בית להיכל הצדק היו בו רק שני מזנונים, המזנון הגדול והמזנון הקטן יותר בקומת הקרקע פנה אל רחבה בה אפשר היה לעשן, אלא שאיש מעוטי הגלימה השחורה לא חשב שאפשר בהפסקה שבין הדיונים להפיג את המתח בשתיית יין לבן [או אדום]. לכן אישרתי את הפגישה לאלתר.
את הדרך לפגישה עשיתי בניסיון לשחזר את דמותו של הוראס ראמפול הפרקליט הלונדוני מהביילי, שבכל הפסקת צהריים בילה בפאב המגיש יין זול ,קלרט, ובעישון סיגרילות ממין נחות. הפרקליט הוראס ראמפול הוא יציר רוחו של הסופר האנגלי ג'ון מורטימור, הניח עוד לבנה בפנתיאון הלונדוני המדומיין , ששותפים לו שרלוק הולמס, ומסייה פוארו, ג'ורג' סמיילי וג'יימס בונד.
עד שסיימתי את הרהורי, הגעתי אל חנות היין המלבבת ובה שולחנות עץ קטנים. המפגש היה מלנכולי משהו, באשר מ. הציץ בשעון והודיע שעליו לצאת לניחום אבלים, מה עוד הוסיף שרוחו נכאה בשל פטירת אמו לפני שבועות ספורים, וכך שבמקום לספר לי את הסיפור שרצה לספר התגלגלה השיחה על אמו המנוחה שנפטרה בשיבה טובה, בגיל מופלג בבית הורים מהודר בסמיכות למקום בו ישבנו.
הוא ביקש להזמין יין לבן פינו גריז'ו', איטלקי
"לזכרה" אמר ומיד הוסיף "בילדותי גרתי אתה במילנו, ועדיין ניחוח היינות האיטלקיים מזכיר לי את אותה תקופה מיוחדת בילדותי. "
ואז גלשנו לפטירתה של הגברת הקשישה. "זה בפני עצמו ראוי לסיפור" אמר והמשיך. אמי התגוררה שנים רבות בז'נבה, בשוויץ, ובקשה בצוואתה להיקבר בחלקת קבר השמורה לה ליד בעלה שנפטר שנים רבות קודם לכן בניכר.
כדי למלא את רצונה התקשרנו מיד לחברת התעופה כדי לברר את סידורי הטסת הגופה וכן לחברה קדישא על מנת לקבל אישור הליך טהרת הנפטרת. בדרך כלל ההליך של הטסת נפטרים הוא הפוך, כלומר הליך של הטסת הנפטר מחו"ל למנוחת עולם בישראל. חברת התעופה מעבירה נפטרים לחו"ל רק לאחר הליך של חניטה, ואילו בחברה קדישא כששמו שהפטרת כבר נחנטה סרבו לבצע הליך טהרה לנפטרת. עד שהתארגן המסע המוזר מנתב"ג לז'נבה אץ לו הזמן וההליך הצריך בעיקר עצבים חזקים ובסופו של דבר הוכנסה הנפטרת בארון אטום לבטן המטוס ואנו ישבנו מעליה כנוסעים המלווים אותה לדרכה האחרונה.
בעוד אני מקשיב לסיפור ההופך אפור מרגע לרגע ,דחיתי את כוס היין הצידה, והמתנתי לסיום קל יותר עם הנחיתה בשוויץ. אך מסתבר שכמו בסיפורו של א.ב. יהושע, טלטלות הדרך רק החלו. ליד המטוס שנחת בג'נבה ניצב ארון הנפטרת ולידו נציגי כמעט כל רשויות האכיפה בשוויץ, משטרה, משרד הבריאות ,נציג הקהילה היהודית, ונציג המכס, ונציג המשרד לאיכות הסביבה, כולם רצו חלק במי שכבר הייתה בדרכה האחרונה. המוכס הודיע שיש לפתוח את הארון, המשטרה רצתה זיהוי הנפטרת על ידי קרוב משפחה, משרד הבריאות רצה לבחון את אישור בית החולים בו נפטרה הקשישה ונציג משרד איכות הסביבה הבהיר כי יש העביר את הנפטרת לארון מעץ מתכלה, על פי החוק השוויצרי.
הפסיק את המלל ולגם לגימה ארוכה. קשה למות יהודי בשוויץ. ובז'נבה במיוחד. אין מקומות לקבורת יהודים בז'נבה מאז התמלא בית הקברות שבעיר עד תום, וכידוע יהודים אינם מניחים להוציא שרידיהם ולפנות מקומם לאלה שנפטרו אחריהם. עדיין מחזיקים בכרטיס ליום בו יגיע המשיח ויחייה אותם מקברם. לכן הוקם בית קברות נוסף בעיירה סמוכה שעל הגבול הצרפתי - Veyrier ,למעשה מדובר במראית עין, הכניסה לבית הקברות היהודי היא משוויץ, אך מיד לאחר מכן שטח הקבורה נמצא בטריטוריה של הרפובליקה הצרפתית, בהוראות למגיעים למקום מוזכר הצורך לשאת דרכונים לביקורת גבולות,אף שבפועל אין נוהגים כך.
וסוף דבר שהארון מהעץ המתכלה הגיע לחלקת הקבר שהמתינה לו והארון הורד אל תחתית הקבר, לא לפני שהרב האורתודוכסי עמד על כך שברגים מהמכסה ייפתחו כך שלנפטרת יהיה קשר לעפר הקבר בבחינת מעפר באת ולעפר תשובי.
ולפני שקם לדרכו ,אל ניחום אבלים, הוסיף מ.
ואז רציתי להספיד ונפלטו מפי המילים: "צר לי על הוויה דלורוסה שהיה על הארון לעבור עד שהונח סוף כל סוף בבית קברות שוויצרי על אדמת צרפת בטכס יהודי אורתודוכסי ולא רפורמי כפי שציוותה המנוחה" ,אשתי משכה בשרוולי לאות שבמקום לומר דבר מה על דרכה האחרונה של אמי הזכרתי את דרכו האחרונה של משיח השקר ישו אל הצלב.
הוא הלך ואני נותרתי עם המחשבות והחשבון לפירעון. עד שהגיע החשבון, נזכרתי בתיאור הלווייתה של האישה הצעירה בתו של ד"ר פישר האיום מהספר "דוקטור פישר מג'נבה או מסיבת הפצצה" ספרו של גראהם גרין, שנהרגה בתאונת סקי.
'אביה לא הופיע ,ולא היה אף אחד שנכח בשעה שנטמנה באדמה, מלבד האב האנגליקני והעוזרת שסדרה את דירתנו פעמיים בשבוע וממני. דאגתי שתיטמן בבית הקברות על שמו של מרטין הקדוש בחלקה הגיברלטרית [בשוויץ הכנסייה האנגליקנית משתייכת לבישוף של גיברלטר], כי לא ידעתי לאיזה דת היא השתייכה או באם הוטבלה בכלל ".
עזבתי את המקום שאמור היה להפיח בי רוח חיים ברוח נכאה, עברתי אל כיכר החטופים מול המוזיאון, וחשבתי שטוב היה אם מי ממקבלי ההחלטות האכזריות יחשוב על אותם ארונות שהוא יכול עדיין למנוע שיגיעו מעבר לגבול, ויעשו הכול ורק זאת בכדי שישובו בחיים.
